מלבי"ם על דברים כו יג
<< | מלבי"ם על דברים • פרק כ"ו • פסוק י"ג | >>
• יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכׇל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֺתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃
(יג) "יג ""ואמרת", מה שלא נאמר וענית כמו בביכורים. מפני כי אם להטעם שבשביל שמקרא ביכורים נאמר רק בלשון הקדש. אבל וידוי מעשר נלמד ממה שלא נאמר וענית "ואמרת"
שנאמר בכל לשון, ולפי הטעם שבמקום שיבוא שאלת מה זאת יאמר בפתיחת הדברים לשון עניה לכן כאן שלא היה שם מעשה קודם הוידוי כי הבעור היה קודם יום טוב והוידוי
ביום טוב לא בא לשון עניה, ובאמת כי לשון עניה לא יבא רק בדברים שיבואו להשמע בפרסום ולכן יכונה בשם מקרא ביכורים שבא לפרסם שלא בחרבם ירשו ארץ כנ"ל, ומאמר
המעשרות הוא רק לפני ה', א) שיאמר איך התנהג בענין המעשרות, ב) תפלה שיברך ה' את ישראל ואת האדמה, וכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה' הן כשעבר על מצות ה' והן
שעשה כמצות ה' נקרא בשם וידוי שענינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט כי אם עבר על מצות ה' אם ישמיע לאחרים הלא אמרו חז"ל חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה,
ואם כשעשה כמצות ה' אם ישמיע הרי הוא כמתיהר וגם שיבא לדבר שקרים מפני הבושה, והר"י אברבנאל כתב טעם לענין הוידוי מפני שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו
תובעים והאדם עלול להכשל בהם לכן צוה ה' על הוידוי מפני כשידע האדם שמחויב לומר בבית ה' מהתנהגותו בהמעשרות יזהר שלא יהיה דובר שקרים נגד ה'. והנ"ל עוד
שבמקרא ביכורים יש בו שני דברים, א) הוא הקריאה לפרסם לאחרים כנ"ל ומתחלת מארמי אובד עד ועתה, לכן כתיב בנסתר וישמע וירא ויביאנו ויתן לנו, והב' ואמרת שהוא
אמירה לפני ה' שהוא מן ועתה הנה הבאתי וגו' בנוכח אשר נתתה לי, וכן וענו ואמרו הנאמר בעגלה ערופה יש בו שני דברים, א) ענית הזקנים שהוא אל העם כאשר יבואר, ב)
מאמר הכהנים לכפרת העגלה, ומאמר הזקנים הוא לנקותם מחשד שיפול עליהם כאשר ימצא חלל קרוב לעירם ולא נודע מי הכהו כי הזקנים הנקראים עיני העדה המה כמו עיני
האדם ששומרים אותו מכל פגע ככה הזקנים יעיינו, א) שלא יבוא לידי מקרים כאלה, ב) אם יקרה כזאת עליהם למצוא הרוצח אם נתיישבו סמוך לעירם שודדים שלא יתיישבו אם
לא יהיו בעיר המספקים להם כל צרכם אז עליהם לעשות משפט להאנשים האלה, ואם יראו מפני השודדים עליהם להודיע אל השופט או אל המלך, ואם הרצח נהיה ע"י מעשה
פרטית להם לחקור אחר הנהרג ואח"כ לחקור מי היה אויבו או שונאו ועוד חקירות כאלה וכשלא ימצאו ההורג יפול חשד או שלקחו שוחד או שהנחשד איש אלם שיראים ממנו
ולכן צותה התורה שבמעמד כל העם שבאין ספק שבעת עריפת העגלה נתקבצו עם רב כי לא היה חזון נפרץ לכן צוה ה' שירחצו ידיהם על העגלה הערופה שבזה רוחצים ומסירים
את החשד כי הוא כאילו היו אומרים מי בכם בזה ענו עתה נגד ה' ונגד הכהנים והעם ואח"כ וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה. שהוא דם העגלה ופירשו שמה שלא נמצא הרוצח שלכן מביאים את העגלה אינו בשביל שלקחנו שוחד ביד. ועינינו לא ראו. שחקירתנו ודרישתנו לא מצא שום חשד על איש לא שהעלמנו החשד מפני היראה. ואחרי שלא
ענה בם אחד מהעם באו הכהנים ואמרו כפר וגו', ובזה יתיישב מה שהקשה הגמ' סוטה וכי ס"ד שב"ד רוצחים הם ומשני שלא פטרנוהו בלא לחם ומים, והוא ע"ד הדרש, אבל לפי
מ"ש יתיישב גם על דרך הפשט שקאי על דם העגלה כנ"ל, והארכתי בזה אף שאין כאן מקומו מפני שראיתי מי שפער פיו. לומר התורה אמרה כשימצא חלל להביא עגלה ערופה ולא
צותה לעשות חקירות למצוא הרוצח כאשר יעשה בימינו, אבל החקירות והדרישות שעל הב"ד לעשות באו כבר כמה אזהרות ומכ"ש בענין שפיכת דם נקי שהזהירה התורה כמה
פעמים ואמרה שהדם תחנף הארץ, ובפ' עגלה ערופה אמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך שמובן שאם לא יבערו יהיה ח"ו רע, והוא מאמר אל כל יחיד ויחיד ומכ"ש על הב"ד אלא
שהכתוב אומר ולא נודע מי הכהו שאחר כל החקירות והדרישות עכ"ז לא נודע אז צותה התורה להביא את העגלה, כי ע"י שהזקנים יודעים שיצטרכו להצטדק נגד ה' והכהנים
והעם אם יעשו בזה שלא כדת הלא יענה מעלם נגד פניהם וגם הבאת העגלה היא סיבה קרובה שע"י זה ימצא הרוצח כי כל העם שיהיו במעמד ההוא יזכרו ממעשה הרצח ומתוך
דבת רבים יוכל להתגלות הדבר:
בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני שנקרא קדש כמ"ש (ויקרא כז ל) וכל מעשר וגו' קדש לה' כנ"ל, ובספרי אמרו שכולל גם נטע רבעי שנקרא ג"כ קדש כמ"ש כל פריו קדש הלולים לה', (שם יט כד) וגם נתתיו ללוי. לא יתפרש כפשוטו שקאי על הקדש הנזכר שהוא מעשר שני, שהרי הבעלים אוכלים אותו, ובהכרח שמדבר מענין אחר, ואחרי שלא פירש איזה דבר הוא דבר הלמד מענינו מדניתן ללוי מסתמא הוא מעשר ראשון הניתן ללוים, ומדאמר גם מרבה בספרי תרומת מעשר שהכהן נקרא ג"כ בשם לוי: ולגר ליתום ולאלמנה. הוא מעשר עני, ומה שלא אמר לעניים אמר בספרי שכולל גם לקט שכחה ופאה דכתיב בהם לעני ולגר תעזוב אותם. ומרבה שגם אלה יבער בזמן הבעור, ומה שאמר שאין מעכבים את הוידוי הוא מפני שאין מצותם רק בעזיבה ולא בנתינה: ככל מצותך. הוא מיותר וגם משמעו שעשה מצות רבות לא אחת לכן דרשו בספרי שהפרשתו היתה כסדר המצוה ביכורים תרומה מע"ר מע"ש, ואמר בספרי שאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתודות, ופירושו שכל זה נלמד במקום אחר והזכירם בהוידוי ללמד שאם לא עשה כן אינו יכול להתודות משא"כ הלקט שכחה ופאה שאם לא בערם אינם מעכבים את הוידוי מפני שלא נלמד שחייבים בבעור רק מכאן ובא ללמד לגופו ולא לעכב את הוידוי, וכל זה רק בדבר שלא נכתב מפורש אבל מה שכתוב בפירוש אף שלא נלמד ממקום אחר כגון לא אכלתי באוני שנלמד שמעשר אינו נאכל לאונן רק מכאן עכ"ז מעכב הוידוי שאם עבר איך יאמר דבר שקר: לא עברתי ממצותיך. אחרי שאמר שעשה ככל המצות מובן שלא עבר, לכן דרשו שלא עברתי הוא מלשון אין מעבירין על המצות שפירושו שמניח מצוה שבידו ועושה מצוה אחרת, וכן כאן שלא הניח מלעשר ממין ההוא ולעשר עליו ממין אחר או שהניח את התלוש והלך והפריש עליו מן המחובר: ולא שכחתי. הוא מיותר, ודרשו בספרי שלא שכח לברך על הפרשת המעשרות, ואף שהברכה הוא רק מד"ס כתבו המפרשים שמדאורייתא מחוייב להזכיר שם שמים על הפרשת המעשרות ועתה כשתקנו לברך הרי יצא על הזכרת השם ע"י הברכה: