מלבי"ם על דברים כו יב
| מלבי"ם על דברים • פרק כ"ו • פסוק י"ב | >>
• יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת־כׇּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ׃
(יב) "יב ""כי תכלה וגו'". להבין ענין המעשרות בכלל נקדים קצת דיני המעשר וזהו: התבואות והפירות [ויש שאינם חייבים רק מד"ס] שגדלים בא"י [אחר שבאו לעונת המעשרות כדאיתא במס' מעשרות פ"א] נקראים טבל ואסור לאכלם עד שיפרשו כל ההפרשות [יש שאסור לאכלם רק אכילת קבע ויש שאסור גם באכילת ארעי וגם במאכל בהמה] שהם תרומה (שאין לה שעור מה"ת) ומעשר ראשון שהוא אחד מעשרה ודינו להנתן ללוי ומפני זה נקרא בשם מעשר לוי ונוהג בכל השנים [רק בשנת השמטה והיובל שהוא כהפקר שאינו חייב במעשר] ואחר הפרשת מעש"ר מפריש עוד אחד מעשרה. ובשנת הראשון והשני והרביעי והחמישי לשמטה נקרא המעשר מע"ש שדינו להאכל בירושלים בקדושת מע"ש ואף הבעלים בעצמם יכולים לאכלו ובשנה השלישית והששית נקרא מעשר עני לתתו לעניים ונאכל בכל א"י אבל הבעלים לא יוכלו להנות ממנו, והרשות ביד הבעלים שיהא מונח אצלם התבואות והפירות בטבלם וגם תרומה ומעשר יכולים לעכב בידם עד עת הבעור שהיה בערב פסח בשנה הרביעית לשמטה ובשנה השביעית בעצמו שאז מחוייבים לתקן הכל [אשר בא לעונת המעשרות] ולתת התרומה לכהן ומעש"ר ללוי ומע"ש שיאכל בירושלים והנותר לבער מן העולם ומעשר עני לחלק לעניים, ובי"ט להתודות וידוי המעשר בירושלים בעזרה:
וענין המעשר הוא ע"ד הכתוב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב) פי' בשבילך שמכל הריוח שיגיע לאדם נכון שיפריש לשם ה' חלק עשירי, ומאחר שלה' הארץ ומלואה ואין צריך למתנת האדם יתנם למי שצוה ה' שיזכה בחלקו, ודע שהריוח שיגיע לאדם ע"י עבודתו הוא ג"כ מתנת ה' ע"ד הנאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח' יח) ולכן כאשר ירויח האדם בד"מ מאה נכון שיפריש עשרה למעשר וכשיעסוק בהתשעים ויהי מהם ריוח יפריש אחד מעשרה מהריוח וכן לעולם. ולפ"ז אם נזדמן שנתערב המעשר בהתשעים שלו ועסיק והרויח בהם מאה צריך להפריש [מלבד העשרה שנתערבו] עשרה מה שהרויח המעשר שלפי החשבון הרויח מכל עשרה עשרה. ואח"כ יפריש תשעה מהתשעים הריוח שהרויח מהקרן שלו ובין הכל תשעה עשר. אבל זה אינו רק אם היה הריוח הכל ע"י המעות אבל אם היה גם ע"י עבודתו למשל שחמשים הוא ריוח המעות וחמשים הוא ריוח העבודה אז צריך להפריש חמשה שמגיע ריוח על עשרה המעשר וארבעה וחצי מארבעים וחמשה שהרויחו התשעים שלו ועוד חמשה מהחמשים שהרויח בעבודתו ובס"ה המעשר ארבעה עשר וחצי, וכן אם ריוח המעות רק כ"ה וע"ה ריוח עבודתו אז המעשר רק שנים עשר ורביע. שנים וחצי שמגיע ריוח לעשרה המעשר ושנים ורבע מעשר מהשנים ועשרים וחצי שהרויחו התשעים שלו ושבעה וחצי מהריוח ע"ה שהוא ריוח עבודתו, ונמצא לפי מה שנתמעט ריוח המעות לפיהו יתמעט סכום המעשר ואם ספק אם הריוח היה ע"י המעות או שכל הריוח היה ע"י העבודה אז עשרה הם מעשר ודאי כי בין שהריוח מהמעות מגיע עשרה רק לחלק המעשר ובין שהרויח מעבודתו צריך להפריש עשרה, עוד יפריש תשעה והם ספק מעשר. ועתה נשוב לענין מעשר הארץ, שכשנתחלקה הארץ היה נכון שיפרישו מהאדמה חלק עשירי אבל א"כ היו המקבלים צריכים לעבוד האדמה בעצמם, וה' יעד זאת ללוים ורצה שיעבדו במקדש ולא את האדמה לכן השאיר מעשר האדמה אצל ב"י בתערובות אדמתם, ושיעבדו הם את כל האדמה ויפרשו מעשר מהגידולין, ונמצא שב"י יפרשו שלשה מעשרות. (א) חלק עשירי מה שהוציא אדמת המעשר שנשאר בידם. (ב) חלק עשירי מכל מה שהוציא תשעה חלקי השדה שלהם שהוא ריוח אצלם. (ג) חלק עשירי ממה שהרויחו ע"י עבודתם בשדה [ואף שלא חייבה התורה לעשר מעשר ריוח עבודה אבל ריוח הבא מעבודת אדמה חייבה מפני שיצורף למעשר תוצאות האדמה ויותן ללוים חלף עבודתם במקדש שיעבדו גם תחת בעלי השדות שנתחייבו בעבודת ה'], ולפי שאין כל השדות שוות בטובם וגם ישתנו לפי המים לכן אין לתת חוק ושעור לתוצאות האדמה כמה יתייחס אל האדמה וכמה להעבודה עד שפעם יוכל שיתייחס הכל להעבודה, והמעשר יש בו שני דברים. (א) שמחוייב בנתינתו. (ב) שהמעשר שיתייחס אל האדמה שהיא אדמת א"י שיש בה קדושה ובנפרש ממנה תחול הקדושה ביותר לכן צריך לאכלו בקדושה ובמקום קדוש. והנה העשרה שקרינו בשם מעשר ודאי מפני שיחויב בהם בין אם הריוח הוא ע"י האדמה או ע"י העבודה, ובין שמקצתו ע"י אדמה ומקצתו ע"י עבודה, וזאת העשרה צוה ה' לתת להלוים שהם שייכים בין במה שהוציא אדמת המעשר מפני שלא נטלו חלק בארץ בעבור שהוטל עליהם עבודת המקדש, ובין במעשר הבא ע"י עבודת אדמה מפני שעובדים בבית ה' גם תחת בעלי השדות, ובזה יצאו הבעלים ידי המעשר הא' (שהוא הבא מחלק אדמת המעשר), והמעשר הב' (שהוא הבא ע"י עבודתם) בממ"נ שאם היה הריוח כלו מהאדמה אז לא היה ריוח בהעבודה, ואם שהריוח היה כלו ע"י עבודה א"כ לא היה ריוח מהאדמה, ואם היה הריוח משניהם אז בא המעשר על שניהם ביחד, ולא נשאר להפריש רק המעשר הג' שהזכרנו שהוא הבא מתשעה חלקי השדה שלהם, באם שהריוח היה ע"י אדמה שאז העשרה שנתנו ללוים הוא מחלק אדמת המעשר וא"כ עדין מחוייבים תשעה עבור חלקם, ואם היה מקצתו ע"י האדמה ומקצתו ע"י עבודה אז לפיהו יתחייבו מתשעה חלקים שלהם אבל אם היה הריוח הכל ע"י עבודה אז כבר הפרישו חלק עשירי ללוים ואין עליהם עוד שום חוב, ונמצא שהמעשר הזה הוא כמו ספק או תערובת מעשר וחולין ולכן צוה ה' ששתי שנים יחשב להבא מריוח האדמה ושיהיה קדש שיתאכל בירושלים הנבחרת ג"כ מכל א"י וגם יאכלו בקדושתו, ומפני ספק או חלק הבעלים הרשה שגם הבעלים יכולים לאכלו ממנו ואינו סותר לענין המעשר שנתחייבו בנתינתה מפני שגם אכילת הבעלים בירושלים ובקדושה יחשב כמו נתינה לעובדי ה' שגם המה יחשבו אז כעובדי ה' ואינם אוכלים בתורת שהוא שלהם רק משלחן גבוה קא זכו, ובשנה השלישית והששית יחשב להכנסת העבודה ע"כ אין בו קדושה ועכ"ז לא תתבטל ממנו קדושת הארץ לגמרי כי אין להוציאו מארץ לחו"ל כמבואר בספרי כאן, ולעמת ספק או חלק המעשר יחוייב לתת לעניים ומפני שחשבו להכנסת עבודה יחשב המעשר כממון הבעלים ויקיימו בזה מצות הצדקה כמו מממון שלהם ויקבלו עבורה ברכה בכל מעשה ידיהם מה שלא נזכר אף במעשר ראשון. היוצא מזה שמעשר ראשון בא מאדמת המעשר שנשאר ביד ב"י וגם מעשר מעבודת ב"י בכל אדמתם, ושהוא נחלת הלוים, הן הבא מאדמת המעשר עבור שלא נטלו חלק בארץ וזה חלקם, והבא ע"י עבודת ב"י שהוא חלף עבודתם שהם עובדים גם תחת ב"י במקדש ואחרי שהוא להם בנחלה ויחשב להם לריוח לכן חייבם ה' לתת אחד מעשרה ונקרא תרומת מעשר ובזה נפקע הקדושה שהיה בהמעשר מחמת קדושת הארץ, ולפי שהמעשר הזה פעם בא רק מאדמת המעשר (אם כל הריוח היה ע"י האדמה) ופעם היה בא רק מעבודת בני ישראל (כגון אם הריוח היה ע"י עבודת בני ישראל) ופעם היה בא משניהם ולכן נקרא בשם מעשר בני ישראל שהוא שם הכולל, ומעשר שני מתייחס להכנסת האדמה ולכן הוא קדש ונקרא מעשר הארץ. ומעשר עני יתייחס אל הכנסת הבעלים ולכן נקרא בשם מעשר תבואתך שתבואה הוא לשון הכנסה כמו והיה בתבואות וגו'. וטרם נבוא לבאור הפרשה נבאר הכתובים המדברים מענין המעשר, ויקרא כ"ז ל' כתיב וכל מעשר הארץ. הוא המעשר שני שיתייחס אל היוצא מן הארץ ומבאר שאיננו הנפרש מהאדמה רק מזרע הארץ מפרי העץ שהם גידולי הארץ, לה' הוא שאף שהבעלים אוכלים אותו עכ"ז הוא לה' ומשלחן גבוה קא זכו, קדש לה' שיתאכלו רק בהמקום אשר יבחר ובקדושה, במדבר י"ח כ"א כתיב ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר מעשר שלם עשרה ממאה (כי הבכורים והתרומה הנפרש מקודם אין להם שעור) לא כמעשר שני ומעשר עני הבא אחריו שאינו רק תשעה ממאה, וגם בישראל שהמעשר הזה הוא גם חלק עשירי ממה שהוא בישראל עצמם שהוא מכל עבודתם, לנחלה על היוצא מאדמת המעשר שהיתה ראויה להנתן להם לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים על הניתן להם מעשר מעבודת בנ"י מפני אשר הם עובדים באהל מועד גם תחת ב"י, ושם כ"ד כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מבאר שאין במעשר הלוים קדושה מפני שמפרישים ממנו תרומת מעשר לה'. ותחול הקדושה בהתרומה, ולכן המעשר נתתי ללוים לנחלה. שהוא כנחלתם שאין בו קדושה, ושם כ"ו ואל הלוים תדבר וגו' מבאר למה נתחייבו הלוים להפריש מהמעשר תרומה מה שאין הכהנים מפרישים מהמתנות שלהם, מפני כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם. שלא ניתן לכם המעשר כמתנת כהונה משלחן גבוה, רק בנחלתכם שהוא נחלה כשאר הריוח שצריך להפריש ממנו מעשר, לכן והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ושם ל' ואמרתם אלהם בהרימכם את חלבו ממנו יבאר שע"י הפרשת תרומת מעשר תחול הקדושה על התרומת מעשר והשאר חולין, ובפסוק ל"א יאמר שמותר לאכלו בכל מקום, ושלא יקשה הלא התרומת מעשר לא הפקיע רק הקדושה הבא מחלק האדמה (מפני שקדושת התרומה הוא מתיחס אל קדושת הארץ) ולא הבא מחלק עבודת ישראל, ולזה אמר שהחלק הבא מעבודת ב"י אין בו קדושה כי הוא רק שכר לכם חלף עבודתכם באהל מועד. ובספר דברים (יד כב) כתיב עשר תעשר שתעשר עוד מעשר (מלבד המעשר הראשון), את כל תבואת זרעך היוצא השדה. שנשאר עליך עוד לתת מעשר מהכנסת תשעה חלקי השדה שלך, שנה שנה, המעשר הזה הוא תמיד שנה אחר שנה בשנה הראשונה והשניה לשמטה והרביעית והחמישית: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו'. שהוא היוצא השדה שיש בה קדושת הארץ לכן הנפרש ממנה יאכל ג"כ במקום הנבחר מכל ארץ ישראל. שם כ"ח כתיב מקצה שלש שנים (יתבאר בפ' כי תכלה): תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא. שהיא שנה השלישית, ובשנה השלישית ייחס הכתוב את המעשר תבואתך שהיא הכנסתך, והנחת בשעריך. המעשר הזה אין בו קדושה יתירה רק שישאר בארץ: ובא הלוי והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שהם העניים: ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. אחרי שהמעשר הזה לא יתייחס להבא מהאדמה ויחשב שלך ואתה עושה צדקה בממונך לכן יברכך ה' ולא רק בתבואת השדה אלא בכל מעשה ידיך:
ועתה נבאר פ' זו: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר. לפי דברינו הנ"ל נקרא מעשר תבואתך מעשר עני, ובשנה השלישית אין פירושו כאשר תכלה לעשר בשנה השלישית דא"כ הל"ל כי תכלה לעשר בשנה השלישית, ומדסמכו למעשר תבואתך נלמד שהמעשר הוא משנה השלישית כנאמר לעיל בפ' ראה. מקצה שלש שנים. שהוא אחר שעברה השנה השלישית, ושלא נפרש כפשטות הכתוב שם שתכף שעברה שנה השלישית ובאה הרביעית תהיה הפרשת המעשר וחלוקתו שנקרא בעור. א) כי לא יתכן שיצוה ה' שברגע אחד יפריש כל המעשר ולחלקו. ב) כי נאמר כאן כי תכלה לעשר ולשון תכלה לא יבוא רק על דבר שיש משך לזמן עשייתו ויש לו התחלה וסוף וע"כ שמקצה הנאמר שם אינו כפשטו רק כמקץ הנאמר בפ' הקהל, שאמר מקץ שבע שנים ובאר הכתוב שהוא בזמן הראוי לו שהוא במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות שאז הוא זמן המוכשר שיקרא המלך פ' הקהל, וכן הבעור וגם הוידוי שיבא בגמר הבעור יהיה בזמן הראוי לשניהם. והנה על דבר הבעור נאמר כאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שיהיו כלים בו כל המעשר משנה השלישית ויש מיני פירות וגם תבואות שזמן גרנן למעשר שהוא אחר גמר מלאכתם ושיבואו אל הבית הוא רק עד חנוכה. והוידוי שנאמר בו ואמרת לפני ה' אלהיך שהוא בבהמ"ק (עיין ברמב"ם) זמן הראוי לו הוא רק בחג לכן בהכרח שיתאחר עד הפסח שא"ז והוא עת הראוי לבעור ולוידוי מעשר. ועתה מובנים דברי הספרי נאמר כאן קץ ונאמר להלן וכו' והנה בסדר ראה נאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' שלפי פשוטו יצוה הכתוב בכל שלש שנים לתת מעשר עני ובאמת מעשר עני היה רק בשנה השלישית ובששית לשמטה וא"כ פעם היה מרוחק ממעשר למעשר שלש שנים ופעם ארבעה מפני הפסק שנת השביעית אבל מקצה שלש שנים הנאמר שם קאי על מה שאמר לעיל עשר תעשר וגו' שמדבר ממעשר שני שעל זה נאמר שמקץ שלש שנים מזמן מע"ש יהיה מעשר עני אבל שנת השביעית שאין בו מע"ש אינו בחשבון השנים ונלמד מהנאמר שם מעשר תבואתך בשנה ההיא שפירושו השלישית, ואם כפשוטו הלא יקרה שפעמים שהשנה השלישית היא שנת השמטה והלא בשביעית אינו נוהג מעשר כלל, שהתבואה אינה שלו וביותר מהנאמר כאן שנת המעשר שקאי על שנה השלישית ואינה שנת מעשר כלל וא"כ בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקצה שלש שנים לעשר תעשר, וזה שאמר בספרי לפי נוסחא החדשה יכול אף שנה שביעית תהא חייבת בבעור פי' שנפרש מקצה שלש שנים בדקדוק וכשתגיע שנה השלישית בשביעית יהיה בשנה שאחריה שנת הבעור לזה אמר ת"ל בשנה השלישית פי' ואמר אח"כ שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצא שביעית שאינה חייבת במעשר, וא"כ הרי בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקץ שלש שנים לעשר תעשר כנ"ל, וא"כ אף כשיהיה שלש שנים מזמן מעשר עני בשנה השנית לשמטה שהיא שנת מעשר אין בה ג"כ מעשר עני רק מע"ש, ולפי שמה שאמר מקץ שלש שנים שהוא על מה שנאמר עשר תעשר וגו' שהוא מעשר שני י"ל שבכל השנים נוהג מע"ש רק מקץ שלש שנים יפריש גם מעשר עני, לזה אמר בספרי שנת המעשר שקאי על שנה השלישית שהיא רק שנת מעשר ולא מעשרות שאין נוהג בו רק מעשר עני ולא מע"ש ואף שנוהג בו מעשר ראשון אבל הוא מנחלת ה' שנתן אל הלוים ואינו נקרא כלל מעשר תבואתך רק מעשר בני ישראל כנ"ל אבל מע"ש אם כי לא נקרא מעשר התבואה אבל הלא יקרא בשם תבואה היוצא השדה כנ"ל: וע"ד הפשט י"ל כי הרשות להשהות טבל וכל המעשרות עד שעת הבעור שהוא אחר שעבר זמן מעשר עני שבעבורו צוה ה' לעשות הבעור מפני שהוא לעניים (כענין שבצדקה לעניים עובר בבל תאחר מיד) ובשבילו חייב לתקן את הטבל ולבער המעשרות לפיכך השנה הזאת נקרא שנת המעשר, ולפי שמה שאמר כאן כי תכלה וגם מה שאמר לעיל מקץ שלש שנים מדבר רק ממעשר עני ומאין נלמד ששנת הבעור יבער כל המעשרות לזה אמר בספרי ת"ל כל מעשר תבואתך לרבות שבעת הבעור יבער הכל:
ונתתה ללוי. בלוי עני ידבר שאם אינו עני לא יותן לו מעשר עני, והיה לו לומר ונתתה לעניים, אלא שבא ללמד שיחלק המעשר עני א) לפי היחוס והוא הלוי ב) למי שאין לו עוזר ותומך והוא הגר. ג) למי שאינו יכול להרויח והוא היתום (שסתם יתום הוא קטן). ד) למי שאינו יכול להתבזות במלאכה בזויה והיא האלמנה שצריכה עוד להנשא וגם לא תוכל לבוא ולצאת בבתי אחרים מפני החשד, ומה שאמרו בספרי תן לכל אחד חלקו פי' עפ"י שקול דעתו כהנ"ל: ואכלו בשעריך ושבעו. מובן שהעני יאכל וישבע, ולמדו בספרי שאין פוחתין לעני משעור שביעה, וממה שנאמר בשעריך למדו בספרי שאין מוציאין מעשר עני לחו"ל, ומה שאמרו דבית נבטלה שלא רצו להוציא המעות חוץ לירושלים פי' לחו"ל, וי"ל דמשפחת בית נבטלה היתה משועי ירושלים וע"י דבר מלכות נשלחו לרומי ולזה רצו חכמים לתת להם ממעות מעשר עני סך עצום כזה, והיה להם הסך הזה מפני שעשירי ישראל שאינם דרים בירושלים היו מוכרים המ"ע ושלחו המעות לירושלים לעשות בהם צדקות מצויינות, ובפ' עשר תעשר הובא בספרי המאמר הזה וגרס שם הגר"א שאין מוציאין את העניים חוצה, ופירושו שלא יכלו בני העיר לשלח את העניים שילכו לעיר שאין הרבה עניים, וזה שאמר ואכלו בשעריך פי' בעירך ולא תשלחם לעיירות אחרות. ובמעשה דבית נבטלה גרס ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים. אף שהצטרכותם שם שהיתה כרך גדול היתה גדולה מאד ואילו היו בעיר קטנה לא היו צריכים כ"כ עכ"ז לא רצו להוציאן משם: