מלבי"ם על בראשית מב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על בראשיתפרק מ"ב • פסוק ז' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לג • לד • לו • לז • לח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית מ"ב, ז':

וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבׇּר־אֹֽכֶל׃



(ז) "וירא יוסף "וגו' "ויכרם". תחלה הכירם קצת במראה פניהם, ועוד לא הכירם לגמרי, כי עדן לא שמע קולם להכירם גם בקול, "ויתנכר אליהם", עשה א"ע כנכרי להם, ע"י "שדבר אתם קשות", שבזה לא ישימו לב על שהסתכל בהם תחלה כאלו היה זה מפני שראה עליהם איזה חשד, ודבר קשות כדי שיתבהלו ולא ישימו לב להכיר אותו, וישאל בכעס "מאין אתם". והנה על מה ששאל "מאין אתם" לא היו צריכים להשיב רק "מארץ כנען", ומה שהוסיפו "לשבר אכל "היו דברים יתרים, שע"ז לא שאלם כלל למה באו, רק מאין באו, ומזה עצמו מצא יוסף תואנה לחשדם כמרגלים, כי שפת יתר שידבר הנשאל לפני שרי הארץ, הם אות שמרגיש בעצמו איזה פשע ובא לנקות א"ע, וכמ"ש מהר"י בירב: