מלבי"ם על בראשית א טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"ויעש אלהים" התבאר אצלי (למעלה פסוק ז'), שמלת "ויעש" בא על גמר הדבר, כי כדורי המאורות כבר נבראו בראשית הבריאה, והאור נברא ביום הראשון, ולא התחדש עתה רק מה שנתן האור בנרתק השמש ותקן אותו באופן שכשישליך נצוציו על כדור הארץ שהוא עיקר התכלית בבריאה יוכלו הבעלי-חיים להשתמש בו לפי כח עיניהם וחושיהם, ושיהיו מכוננים לפי מה שצריך אל יצורי הארץ מהאור והחום לקיומם, ושיער שהאור שנתן אל השמש מן האור הגנוז הוא בשעור נערך בכוון כפי הצורך אל הארץ לקיום בריותיה, ובהשקף זה עשה ותיקן את שני המאורות הגדולים, כי בהשקף אל יתר הכוכבים אי-אפשר שיקרא את הירח בשם מאור הגדול, כי הוא אינו כוכב בפני-עצמו רק משרת ומלוה את הארץ, ולכוכב צדק יש לו חמשה משרתים כאלה, ולכוכב שבתאי שבעה, והירח הוא הקטן מרוב כוכבי לכת, ועל-כן בתחלה שדבר לפי בחינת עצמותם קרא את כולם בשם "מאורות", אבל פה דבר מצד שתיקנם לצורך הארץ, שספור מעשה בראשית הוא רק לספר מתולדות הארץ, שבה עם נברא יהלל יה ואין לה עסק עם מעשה ה' הגדול אשר עשה בעולמות אין חקר.

ובבחינה זאת נקרא הירח בשם המאור הגדול, כי בעבור היותו קרוב אלינו יגדל אורו אלף פעמים מיתר כוכבים, ואצלנו השמש והירח הם הגדולים באורם אצלנו מכל המאורות, והשמש אורו גדול אצלנו מאור הירח.

ויחד את המאור הגדול לממשלת היום - השמש שולט ופועל פעולות רבות ביום ביסוד האש ובאויר ובצמיחת הפירות היבשים, והמאור הקטן שולט ופועל פעולות בלילה במעינות ונהרות ובפירות הלחים כמו שנאמר (דברים לג יד): "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים".  

<< · מלבי"ם על בראשית · א טז · >>