מלבי"ם על בראשית א ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


"והארץ היתה תהו ובהו". מבואר מפשט הכתובים שהיה הבדל גדול בין השמים ובין הארץ, שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם שום דבר לתקונם, כי הרקיע שנעשה בשני היה באויר במקום העננים שהוא מתקוני הארץ, והמאורות שנעשו ברביעי הם כבר נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בם דבר, רק מה שנתקבץ האור שהי' מפוזר במרחבי העולם והושם בכדור השמש, וגם זה היה לצורך הארץ כמו שיתבאר, לפי זה הי' בשמים בריאה לבד יש מאין, אבל בארץ נעשו תקונים בכל ששת ימי המעשה, אם במה שתקן התהו והבהו במה שנקוו המים ונעשה היבשה שזה נקרא יצירה שנתקן צורתה המתדבקת, אם מה שעשה עליה צומח ובע"ח והאדם שבזה נגמר תקונו, שזה נקרא עשיה, וכמ"ש (ישעיה מה) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה, ר"ל שהשמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו לבד, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ולא עשה בהם שום תקון, אבל בארץ מלבד הבריאה הראשונה שנבראה יש מאין יצר הארץ ע"י שאמר יקוו המים ואח"כ עושה ע"י שאמר תדשא הארץ דשא, ואח"כ כוננה וגמר בנינה ע"י יצירת ב"ח והאדם, ומזה מבואר כי לא תהו בראה שלא רצה שתשאר תהו ובהו שאז הי' די הבריאה לבד שאז היתה תהו ובהו, רק לשבת יצרה מה שיצר אותה בתיקונה בששת ימי המעשה היה לשבת שיהיה בה ישוב. וטעם ההבדל הזה בין השמים ובין הארץ, מפני שהעליונים קיימים באיש ואינם מקבלים לא השינוי ע"י מלאכה ולא ההפסד ע"י הטבע רק כמו שנבראו כן קיימים לעולם, לכן נשלם תקונם במאמר הראשון שנבראו מאין שאז נברא עצם הדבר, והעצם אינו מקבל שום שינוי והפסד, אמנם התחתונים שהם רק קיימים במין ולא יצויר בהם הויה רק ע"י ההעדר כי צריכים תמיד לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת וזה יסוד קיום המיני אם היו נבראים תיכף בכל תיקוניהם במאמר הראשון לא היה אפשר שתפול בהם שינוי והעדר והפסד וכן לא הויה, כי עצם הדבר שנברא מאין לא ישתנה לעולם, וע"כ בצאתם מרחם האפס אל היש במאמר הראשון יצאו חסרים, ונשלם חסרונם בששת ימי המעשה שהיה יצירה יש מיש לא בריאה יש מאין, ובזה נשאר בהם תמיד האפשריית לשוב אל התהו ובהו ואל החסרון והעדר שנשאר כרוך בהם בצאתם מן האין, וז"ש בב"ר (פ"ב) והארץ היתה תהו אמר ר' ברכיה עד דהוא פגה אפיקית כוביא, הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ר"ל אחר שרצה ה' שיהי' אפשריית לארץ לחזור אל החורבן והתהו בעת שירצה להעניש, לכן לא נבראה שלמה במאמר הראשון רק היתה תהו ובהו, כי לולא היתה תהו ובהו בעת יצאה מן האין לא הי' אפשר שתהיה עוד תהו ובהו כי העצם לא ישתנה לעולם, והטעם שנבראו התחתונים בענין זה מפני שהם נבראו להיות בחיריים וחפשים במעשיהם ויכולים לבחר הטוב והרע, החיים והמות, המציאות וההעדר, ובהכרח שיברא חומר הארץ באופן שיקבל השינוי, בין ע"י מעשה בני אדם כדי שתהי' להם בחירה, בין ע"י הטבע כדי שיהי' שכר ועונש לפי מעשיהם, משא"כ העליונים שאין להם בחירה א"צ שיצויר בהם שינוי והפסד לא ע"י מעשה ולא ע"י עונש ושכר, וכמ"ש במדרש והארץ היתה תהו אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים (שהוא מה שהתחתונים י"ל מעשה ועבודה ויגיעה). ועוד שם שאמרה העליונים חיים והתחתונים מתים (שהוא השינוי וההפסד הכרוך בה מצד הטבע ע"ד עונש), ולפ"ז כל מה שנברא בארץ במאמר הראשון שהם הד' יסודות שיצאו מעורבים בערבוביא כמו שית' לא ישתנה לעולם, כי הוא מאמר העצם והעצם לא ישתנה, וכל מה שנוצר ונעשה בתשעה מאמרות של ששת ימי המעשה יצויר בם השנוי וההפסד, בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, וז"ש חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ומובן בהנ"ל שאם היה הכל נברא במאמר הראשון לא היה אפשר לא איבוד ע"י הרשעים ולא קיום ע"י הצדיקים, וכן לא עונש לרשעים ולא שכר לצדיקים, כי אז לא היה באפשרות לשום שינוי לא לקלקול ולא לקיום, לא ע"י מעשה בני אדם ולא ע"י הטבע לא לטוב ולרע ולא לשכר ולעונש, כי העצם לא ישתנה לעולם, אבל ע"י שנבראו חסרים ונשלמו בתשעה מאמרות שהיו יש מיש שכל ההשלמה הי' ע"י כח ההעדר שנמצא בהיולי לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, וכן פשט האויר המעורב עם המים צורתו ונעשה הרקיע והדומם פשט צורה ונעשה צומח וכן כולם, ניתן בכח טבעם לשנות ענינם בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, ויצויר הבחירה והשכר והעונש:

ועפ"ז נבוא אל הבאור, ספר שהארץ בצאתה מן האין אל הישות יצאה חסרה, והיתה תהו ובהו, אולם מה הם התהו והבהו פי' הרמב"ן ורוב הקדמונים שתהו הוא החומר ההיולי ובהו הוא הצורה שבהיות החומר ההיולי קשה הציור נקרא תהו שתוהים עליו ואינם יודעים מהותו, והצורה נקראת בו הוא, שע"י נודע מהותו, וכ"כ בס' הבהיר תוהו דבר המתהא בני אדם, בהו דבר שיש בו ממש בו הוא, וכבר הביא הרמב"ן והרי"א סיוע לזה ממ"ש עוד בס' הנ"ל עשה תהו ושם מקומו ברע, עשה בהו ושם מקומו בשלום דכתיב עושה שלום ובורא רע, כיצד רע מתהו ושלום מבהו, ולא ידעתי איך יפרשו מ"ש ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, ודברי ס' הבהיר הי' יותר טוב לפרש שמפרש תהו על כח ההעדר הכרוך בחומר ובהו על הצורה שלובש לפי שעה שצורה זאת ג"כ מציאותה חלוש אחר שהתהו מנגדה, וכן משמע בס' יצירה, ועשה מתהו ממש ויעשה מאינו ישנו שהוא מבואר על ההעדר וההויה, אולם ע"ד הפשט הפשוט העקר כדעת אונקלוס, שפי' צדיא וריקניא. וההבדל בין תהו ובהו, כי כל גשם יושקף בו שני ענינים, א' תארו החיצוני מחודד משולש או מרובע, ב' בנין גופו בפנימיותו, רך או קשה נוזלי או מוצק וכדומה, ואם אין בו ממש בחיצוניותו נקרא תהו שתהו הוא ריע של אין ואפס, מאפס ותהו נחשבו לו, הנותן רוזנים לאין שופטי ארץ כתהו עשה, ואם בנין גופו בפנימותו צלמות ולא סדרים נקרא בהו, וע"ז אמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הבנאי נוטה הקו להגביל חיצונית הבנין, והאבנים הם מיסדים פנימית הבנין, לעומת זה אמר שהקו יהיה תהו והאבנים יהיו בהו, ור"ל ששלשה היסודות שמהם נבנית הארץ שהם עפר מים רוח, היו מעורבים זה בזה ולא נפרשו עדיין זה מזה, בענין שיסוד המים שהוא היסוד האמצעי בין יסוד העפר שתחתיו ובין יסוד הרוח שעליו היה מעורב בתחתיתו עד יסוד העפר שתחתיו, ובעליונותיו היה מעורב עם יסוד הרוח שעליו, וא"כ היתה הארץ (שכולל כל הג' יסודות) חסרה בין בחיצוניותה שהי' תערובת מים ורוח וזה נקרא תהו, בין בפנימיותה הי' תערובת עפר ומים וזה נקרא בהו, וכן אמרו בחגיגה תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם שממנו יוצא חושך (הוא ההיקף סביבות הכדור שהי' איד מימי אוירי כעבים ועננים שמוציא חשכת מים עבי שחקים) בהו אלו אבנים מפולמות שמהם יוצאים מים (מפולמות כמו דגים מפולמים אבנים מפולמות שפי' הערוך לחותי שהאבנים של יסוד העפר היו לחות ומעורבות ביסוד המים), ומפרש תחלה מה הי' הבהו, שהי' חשך על פני תהום תהום הוא המצולה הסמוכה להעפר שבקרקע הים, ור"ל שהמים בתחתיתם שהיו קרובים לתהום שהוא יסוד העפר היו מעורבים עם העפר עד שהיה חשך, ר"ל שגם אחרי יתהוה האור לא יוכלו ניצוצי האור לעבור שם כמו שעוברים דרך יסוד האויר והמים, כי המים המעורבים בעפר הם עכורים ומונעים ניצוצי האור מעבור בתוכם וכן אמר בזהר שחשך פה הוא יסוד העפר, ונגד תהו מפרש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, שיסוד המים למעלה הי' מעורב ביסוד הרוח עד שהי' כקיטור וכענן שהוא תערובת אויר ומים, ויסוד הרוח הי' מרחף על פני המים, וכמ"ש במדרש מרחפת כיונה על הקן נוגעת ואינה נוגעת, שהיו המים אידיים והאויר שוכן בם שהאויר דרכו להתפשט, והמים האידיים נוגעים ואינם נוגעים, (ומה שהקשה על הרמב"ם שכתב במורה ח"א פ"י שרוח אלהים היינו יסוד האויר, שרוח שבתנ"ך בא תמיד על רוח הנושב ולא בא בשום מקום על יסוד האויר והאריך להפליא על הרמב"ם בזה אינה קושיא כלל, כי נמצא בכ"מ שקורא יסוד האויר בשם רוח כמו במשלי למ"ד, שחשב הד"י מי עלה שמים מי אסף רוח מי צרר מים מי הקים כל אפסי ארץ, קרא להאויר בשם רוח, וכן (איוב כ"ח כ"ה) לעשות לרוח משקל, וישעיה (מ"ם י"ב) מי תכן את רוח ה' שפי' יסוד הרוח, ששם חשב ג"כ הד"י כמ"ש בפי' שם, וכן בראש קהלת חשב הד"י, ואמר סובב הולך הרוח על יסוד האויר, ועקר שם רוח הונח על יסוד האויר ונקרא כן בעת שנח ובעת שנושב ובפרט שבב"ר (פ"ב) מרחפת וכו' ר' חגי בשם רבי פדת ברית כרותה למים שאפי' בשעת שרב רוחו שייפא, פי' הרוח נושבת על פני המים, וא"כ רוח מרחפת פי' רוח נושבת) ולא נזכר פה יסוד האש. מזה מבואר כמו שהסכימו כל החוקרים האחרונים שאין ממש במה שהאמינו מקצת הראשונים שעל יסוד הרוח יש יסוד אש, ויסוד האש אצלנו נמצא בניצוצי האור המתפשטים מן השמש שיש בם שני יסודות האור והחום, ואז לא היה נמצא לא האור ולא החום הנקשר עמו (הגם שכבר נמצא יסוד האש שהוא גנוז גם ביסוד האויר כנודע מן העלעקטרי, וגם ביסוד המים שמורכב משני יסודות אוירים, ויסוד המימי כשנפרד לבדנה הוא אש בוער ומתלקח, וכן טמון ביסוד העפר בצורי החלמיש והברזל) אבל יסוד האש המפוזר ברחבי הבריאה עם האור לא נברא עדיין ולתקן כל אלה החסרונות בא מאמר יהי אור לתקן יסוד האש ולהאיר החושך, מאמר יהי רקיע לתקן יסוד הרוח וערובו עם המים, ומאמר יקוו המים לתקן יסוד המים המעורב עם העפר:  

<< · מלבי"ם על בראשית · א ב · >>