מלבי"ם על איוב כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · כו · >>

פתיחה למענה השבעה עשר מענה איוב

מענהו זה האחרון ענה בשלושה מאמרים מופסקים זה מזה.

במאמר הראשון (סימן כ"ו) השיב לסתור שיטת בלדד האחרונה.

תחילה הראה לו, שבשיטתו זו הלא חיזק וביצר שיטת איוב ודעתו, שהמערכה מושלת בעולם, ושעל פיה יוקצב מזל האדם אם לחסד אם לשבט, להצלחה ועונג או לעוני ונגע, שהגם שנפרד משיטת איוב במה שאמר שבכל זאת ישגיח ה' על הפרטים, ושאין הכוכבים שולטים להכריח מעשה האדם הבחיריים, ושעל כן יש גמול ועונש לטובים ולרעים, הלא בכל זאת הודה לו שהנהגת ההשגחה לא תשנה הנהגת המערכה, ושיצוייר שיגיע לצדיקים כמעשה הרשעים וכן בהפך, כי לא ישנה ה' את המערכה בשביל מעשה הצדיק, ואם כן נשארה השאלה על רעת הצדיקים והצלחת הרשעים בכל תקפה, כי מה שיאמר בלדד שיקבלו שכרם וענשם אחר המוות, זה לא יקובל בעיני איוב אשר כבר שנה ושילש, שאין איתו מופת על החיים שאחר המוות הנעלם מעיני כל בשר (פסוקים ב ד).

ועל גוף שיטת בלדד, שאי אפשר לה' לענוש להרשע בעולם הזה נגד סדרי הטבע והמערכה, הראה לו שלפי שיטתו, שאין הכוכבים מושלים בכל דברי העולם, רק על מה שיחוייב מצד תנועותיהם בדברים שיש לאיכיות מבוא בהם לא זולת, וכדעת הפילוסוף שהביא העיקרים שהבאתי בפתיחה למענה איוב הראשונה, אם כן, עוד נשארו עונשים שיוכל ה' לענוש את הרשעים, על-ידי דברים שאין תלויים בתנועת הכוכבים.

ותפס משל אחד מטבע האויר והמים, שהחוקים שעל ידם נקוו המים מעל היבשה נתהוו ברצון ה', ואינם תלויים בטבע המים עצמם, שתחילה היה טבעם שיכסו את כדור הארץ סביב, כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואם כן, מה שנקוו המים בימים הוא נגד טבעם, ואינו תלוי מן המערכה וטבע העולם, ויוכל ה' להפיץ את הרשעים במים כמו בדור המבול, וכדומה, שיענישם על-ידי יסודות התחתונים, בעניינים שאין להמערכה מבוא בהם לדעת הפילוסוף, ומזה מבואר כדעתו, שהמערכה תמשול גם על דברים שאין לאיכיות מבוא בהם, וגם על מעשי בני אדם ובחירתם, כדעת החוזה בכוכבים, וכדעת איוב ושיטתו.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה עזרת ללא כח", א"ל הלא בדבריך עתה עזרת עזר גדול ללא כח, דהיינו לשטתי שאני אמרתי שהכל תלוי במערכת הכוכבים ושמאתם תצא רוע ההנהגה אשר תם ורשע הוא מכלה, וכולכם לחמתם נגד שטה זו עד שנשארה בלא כח לפני רודף, ועתה עזרת את הלא כח, ונתת לשטתי כח ועצמה, שגם אתה אומר לפי שטתך שהכל תלוי במערכת הכוכבים ובמזל התולדה, שהצדיק שהשיגוהו רעות נולד במערכה רעה, והרשע המצליח נולד בשעה מצלחת, "וגם הושעת זרוע לא עז", שעזרת את השטה הזאת בין בכח פנימי בין בזרוע וגבורה פעליות:

ביאור המילות

"עזרת, הושעת". העוזר עוזר במקצת, והמושיע יעשה את הכל.

"ולא כח", חסר הכח הפנימי וצריך עוזר.

"וזרוע לא עז", מציין שחסר גם הזרוע שבו יפעול, ואין די בעזר וצריך מושיע, ומוסיף ששטה שלי שלא לבד שלא היה לה כח פנימי כי גם לא היה לה עז, הושעת אותה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "מה יעצת ללא חכמה", השטה שלי שהיתה אצליכם שטה סכלה חסרה חכמה, הלא אתה יעצת לה עצה, במה שקשרת ההשגחה עם המערכה, ואמרת שהגם שהכל לפי המערכה והמזל בכל זה ה' משגיח על מעשי בני אדם, "ובזה תושיה לרוב הודעת", הודעת את הדבר הזה באופן שרוב בני אדם יקבלו אותו, אחר שאמרת שעם כ"ז ה' משגיח, אבל בעקר הדבר הלא חזקת את שטתי שהכל תלוי במערכה ושה' לא ישנה את המערכה מפני מעשי בני אדם, והצדיק שמזלו רע יעונה ביסורין והרשע שמזלו טוב מצליח, שכ"ז מסכים עם שטתי, ועז"א "את מי הגדת מלין" הלא אתה מדבר עמי "ונשמת מי יצאה ממך" הלא נשמת שטתך לקוחה ממני שהמערכה שוטלת בעולם וא"כ נשארה השאלה שלי בתקפה שהלא א"כ יש עול בהנהגה ורוע הסדר, ומפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ומה שאתה אומר שעקר הגמול והעונש הוא אחר המות אני אומר, וכי.

ביאור המילות

"יעצת, ותושיה". כבר התבאר שהתושיה היא אחרי העצה, שהוא הוצאת העצה אל היש:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם", וכי הרפאים שהם המתים אשר ירדו קבר ונקברו במצולה קרוב אל התהום ששם ילכו מי התהום, כי יחוללו שנית לצאת מתחת מים ושוכניהם ולקבל אז את שכרם ועונשם, ומליצה זו מוסדה על פי משלי הקדמונים שספרו שהרפאים והענקים שייחסו להם אלהות בהבליהם, אחרי שמתו וירדו לעמקי תהום רבה יצאו מתחת המים ונולדו שנית ונעשו אלהות ובריאות חדשות כנודע בהבלי (המיטאהלאגיע) והלא "השאול ערום נגדו" ואיך יוציאם מן השאול להולידם ולהחיותם שנית, במה ילביש את הנפש אחרי שנבלה הגוף ונרקב בשאול, הלא השאול ערום, כי הלבושים שהם הגופים שבם יתלבשו הנפשות הם נרקבים בשאול, והנפשות נשארו ערומים "ואין כסות לאבדון" שלא נמצא שם כסות אחר לכסות את הצורה שבאה לאבדון, ולא תתלבש עוד בחומר אחר. ויש לפרש עוד שבפסוקים אלה טוען על עקר שטתו, שאומר שלכן לא יעניש את הרשע והוא מצליח מפני שנולד במערכה טובה, וסדרי הטבע והמזל לא יחייבו עליו רעות, וה' לא ישנה סדרי המערכה בשביל איש פרטי כי עולם כמנהגו נוהג, וע"ז משיב והלא נמצאו חקי הטבע שאינם מקושרים עם סדרי המערכת, ויכול ה' להעניש את הרשעים ע"י דברים שעל ידם לא ישתנו סדרי הטבע הכוללים, ועז"א "הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם", הלא יכול ה' להוציא את הרפאים מתחת המים ולהעניש את הרשעים, והיינו שיציף את המים על מקום הרשעים כמו שהיה בימי המבול ולמחות בם את הרשעים, כי הלא "ערום שאול נגדו" שמה שהוא בבטן השאול ומעמקי מים אינו מכוסה מן סדרי המערכת, "והאבדון" אשר בעמק "אין לו כסות", כי הא עומד מגולה לפני ה', ואינו נקשר עם סדרי המערכת לדעת הפילוסוף, ובם יוכל ה' להעניש את הרשעים:

ביאור המילות

"הרפאים". יקראו המתים שירדו לקבר ונתרופף הרכבת גופם ע"י הרקבון, גם נקראו כן הענקים, על פי משלי הקדמונים שהנפילים הראשונים שנפלו מן השמים שוכנים בשאול ובתהום רבה, "יחוללו", מענין לידה, כמו ותחולל ארץ ותבל, ולפי' הב' הוא מענין חללים שוכבי קבר:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"שאול, אבדון". השאול מציין את הקבר, ואבדון מציין בליית הגופים שע"י יאבדו מן המציאות, הערום יצוייר שיתכסה, "ואין כסות" מציין שאין כסות במציאות, וזה לאבדון, שאחרי אבדו לא ילבש כסות אחר ולא תחול צורה אחרת בחומר:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נוטה צפון", עתה בא לברר את שאלתו מה ששאל שה' יכול להעניש את הרשעים ע"י מבול מים וע"י יסודות השפלים מים ורוח, שהם אינם מקושרים עם תנועת הגלגלים כי להם חקים טבעיים מיוחדים בפ"ע, שידוע שבראשית הבריאה היתה הארץ מכוסה במים סביב סביב, כי כן טבע יסוד המים שיקיף את יסוד העפר כמו שיסוד האויר מקיף את יסוד המים, וה' שינה טבע זאת וגזר שיקוו המים אל מקום אחד, וכבר בארתי בפי' מ"ב שהחק הכולל אשר שם ה' לשנות את טבע המים הוא כח ההתפשטות אשר שם באויר, שתחלה היה יסוד האויר מעורב עם יסוד המים, וע"י חק כח ההתפשטות אשר באויר יפרדו אדים מן המים ע"י האור שנברא ביום ראשון, ועלו למעלה אל עיגול הנשימה ששם נעשה הרקיע שהם העבים והעננים, ששם נפרדו האויר מן המים, ועי"כ נקוו דרך הנחלים אל הימים ונגלתה היבשה (וכמ"ש עוד בפי' תהלות סי' ק"ד ובכ"מ), וחק הזה אין לו קשר עם המערכת, כי חק זה נולד אחר הבריאה הראשונה, וכבר התבאר אצלי שלדעת הקדמונים צד צפון אינו מיושב, והיינו שחלק הכדור התחתון המכוסה בים אוקינוס נקרא אצלם בשם צד צפון (כמ"ש בחבורי אה"ח סי' א'), ושם נשארה הארץ תהו ומכוסה במים כמו שהיתה בראשית הבריאה, וז"ש "נוטה צפון אל תהו", אבל יתר כדור הארץ יצא מרחם התהו ונעשה יבשה, וז"ש "תולה ארץ" דהיינו שחלק היבשה נשאה תלויה על המים (כמ"ש לרוקע הארץ על המים) "על בלימה", על החק הבולם וסוגר בפני המים ומעכב אותם מלכסות את הארץ, ומאמר זה נמשך עמ"ש בפסוק י' "חק חג על פני מים", ור"ל החק אשר חג ה' על פני מים, שהוא החק והטבע אשר שם ה' אל המים שיעלו ע"י אדים ויעמדו במקום העבים בעיגול הנשימה. שחק זה הוסד בכח ההתפשטות אשר שם ה' בטבע האויר, החק הזה הוא "תולה ארץ על בלימה", החק הזה בולם בעד יסוד המים בכל יכסה את הארץ, ועי"כ תלה את הארץ על המים, ומפרש.

ביאור המילות

"בלימה". מענין עדיו לבלום, חסימת המים בל יצאו לכסות הארץ:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צורר", שהחק הזה הוא "צורר את המים בעבים" שאחר שיעלו האדים ע"י כח ההתפשטות אשר לאויר עד עיגול הנשימה, שם הם צרורים בעבים ועננים ותלוים באויר, "והענן לא נבקע תחתם":

ביאור המילות

"בעבים, ענן". העב עב מן הענן (ישעיה מ"ד כ"ב) ומוסיף שגם הענן הקל שתחת העבים לא נבקע להוציא מימיו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאחז", והחק הזה הוא מצפה ומכסה את פני כסא, דהיינו פני השמים שהם כסא ה', כמ"ש ה' בשמים הכין כסאו, שיצייר כאילו ה' יושב שם על כסא ההנהגה, והמים אשר ברקיע הם העומדים בין הארץ ובין השמים, שלמעלה מהם אינו ראוי לנשימת נפש כל חי והוא שייך לגבול השמים, והם כתקרה וציפוי להפסיק בין השמים ובין הארץ, "פרשז עליו עננו" שם פרש את הענן כמסך לפני הכסא שהם השמים:

ביאור המילות

"מאחז", כמו ויאחוז את הבית (מ"א ו' י') מענין ציפוי.

"פרשז". מענין פרישה והז' נוסף, וחז"ל פי' פרש זיו, כמו חדש זיו, או זיו כבודה שהוא מענין זיו לדעת המפרשים, שפרש זיו עננו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חק", מוסב על כל הנאמר "שחק שחג על פני מים" הוא "תולה ארץ על בלימה וצורר מים בעבים ומאחז פני כסא", כ"ז עושה חק הטבעי שחג ה' במחוגה על פני מים, שיעלו המים באדים אל עיגול הנשימה שהוא כמחוגה סביב הארץ, "עד תכלית אור עם חשך", שנודע שהרקיע נעשה ע"י נצוצי השמש המכים על כדור הארץ ושבים אחור עד מקום הסגריר והעבים, ומשם ולמעלה מתחיל החשך, כי נצוצי השמש יעברו באויר "האיתר" הדק ולא יעמדו שם, וע"כ שם קר ובלתי ראוי לנשימה ונקרא חשך, כי לא נמצאו שמה נצוצי האורה, ובמקום הסגריר ששם חק וטבע המים העולים באדים לעמוד שם, הוא "תכלית אור עם חשך", ששם יפגשו האור והחשך ביחד, ולכן עד שם יפעל החק אשר חג על פני מים לעלות באויר, ולא יעלו יותר:

ביאור המילות

"חק, חג", חק הטבעי הסובב במחוגה ועיגול במקום שיכלה האור והחשך ויגיעו לתכליתם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמודי שמים", וחק הזה של התפשטות האויר ועלית האדים, אין לו שום קשר עם המערכת והכוכבים, כי מכונו בטבע היסודות עצמם, ועת יגער החק הזה "ירופפו עמודי שמים מגערתו" ההתקשרות שיש לשמים עם הארץ, מה שתנועת הגלגלים והמערכת פועל על הארץ, קורא בשם עמודי שמים, שהם העמודים שהארץ נסמכת עליהם ועומדת ע"י כח המושך שלהם על הארץ, אבל החק הזה אינו נסמך על עמודי שמים כי הוא נפרד בפ"ע בלתי שומע לקולם, והם יתמהו מגערתו שיתן קול כמושל בפ"ע והם אין להם יכולת לעצור בגערתו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בכחו רגע הים", החק הזה שחג על פני מים שעל ידו יעלו המים באדים, הוא מרגיע את הים שלא ישוב לכסות הארץ, כנ"ל פסוק ז', "ובתבונתו מחץ רהב" שבתחלה כסו המים את הארץ, והוא נקרא בשם רהב על גדלו (כמ"ש חז"ל שאמר הקב"ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימי בראשית שבעולם ולא רצה ומחץ אותו הקב"ה והרגו, שהמליצה שלפי טבע הבריאה הראשונה היה הים מכסה את הארץ, והשר שלו שהוא טבעו לא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי היו המים מתפשטים על כל הכדור, כי היה האויר החמוצי שהוא האויר החי (כי כל בע"ח מתקיימים ע"י האויר החמוצי כנודע) מעורב עם המים, והשם שינה את טבע המים ע"י שהוציא את האויר החמוצי מן המים ע"י עלייתם באדים ששם יתפרדו מן האויר ע"י הגשם, ויצא מהם רוח החיים ונעשו מתים, וכמ"ש בב"ר (פ"ה) כל העולם כולו מים במים ואת אמרת אל מקום אחד? משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומם מתירן ומוציא רוחן ומסלקם לזויות אחת, כך דרך הקב"ה כל מימי בראשית וסלקן לאוקינוס), וז"ש שהחק הזה מחץ רהב בתבונתו, והוציא את רוח המים:

ביאור המילות

"רגע". מענין מרגוע ומנוחה, וכן רוגע הים והמו גליו לפי פרושי, "רהב", גאות המים כמו אתה מושל בגאות הים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוחו", וגם לפעמים ינקה את השמים מן האדים, וגם זה ע"י חק הזה של התפשטות האויר, שעת שכח החום והאש נעצר באדים, יתפשטו טיפות המים ע"י התפשטות האויר שבתוכם, ויטהרו השמים מן העבים, וכמשי"ת לקמן סי' ל"ו ל"ז. וז"ש שהחק הזה שחג על פני מים "ישפר" ויטהר "השמים" מן העבים "ברוחו", ע"י יסוד הרוח המתפשט בם, ואז "חוללה ידו נחש בריח", שיהרוג את הנחש שהוא כינוי אל העבים שיקיפו את השמים כנחש, ומליצה זו לקוחה ממשלי הקדמונים בשיריהם, שהיו אומרים שהנחש יש לו ריב עם השמש, וכשיגבר עליה יכסה אורה ויהיה ליקוי השמש, ושה' הרג את הנחש הזה שהוא התנין אשר בים הקראקאדול, שהיה קדוש אצלם ויחסו לו כוכב בשמים שעושה מריבה עם השמש, וה' מחולל אותו, כמ"ש הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין, עפ"ז ימליץ שהחק הזה שהוא מטהר את העננים המאפילים את השמש הוא הורג את הנחש בריח:

ביאור המילות

"שפרה". כמו אף נחלת שפרה, שיטהר השמים מן העננים, וייפה אותם.

"חוללה", כמו מחצבת רהב מחוללת תנין וכן אמר פה מחץ רהב חולל נחש בריח:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן אלה קצות דרכיו", כל מה שאמרתי מחק הזה שחג על פני מים, לא אמרתי רק מקצת דרכיו "ומה שמץ דבר נשמע בו", מזה לא שמעת רק שמץ ומעט מן הדברים והשינויים הטבעיים היוצאים ע"י חק הזה, וכ"ש "מי יתבונן רעם גבורותיו", שבין הגבורות אשר יתהוו ע"י החק הוא הברק "והרעם" שבא ג"כ ע"י התפשטות האויר בהעננים כנודע וכמו שית' לקמן סי' ל"ז, וא"כ אחר שהחק הזה הוא כח מופרד בפ"ע בלתי נתלה מן המערכת וחקות שמים כי חקות שמים יתמהו מגערתו, למה לא יעניש ה' את הרשעים ע"י שטף מים או עצרת גשמים, או ברק ורעם או שינוי האויר וכדומה, שבכ"ז לא יבטל את הכוכבים וטבע הכולל, ומזה מבואר שה' מסר כלל ההנהגה אל המערכת, וגם הצלחת הרשע ויסורי הצדיק מאתה תצא לא כדברך שהמשל ופחד עמו, ושההשגחה תמשול על הטבע וסדרי ההנהגה: