מלאכת שלמה על פסחים ה
<< · מלאכת שלמה · על פסחים · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
תמיד נשחט: תמיד של בין הערבים דמאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם והוסף כל הקרבנות כולם. וכתבו תוס' ז"ל אבל טפי לא שלא היו רוצים לעשות כ"כ בצמצום סמוך לחשכה ע"כ:
בין בחול בין בשבת: אביי מוקי למתני' דקתני בין בחול בין בשבת אליבא דר' ישמעאל ורבא מוקי לה אליבא דר' עקיבא ורבה בר עולא מוקי לה כדברי הכל אבל איכא שתי ברייתות דמייתי בגמ' דפליגי בהדיא בשבת דערב הפסח ומהנהו ודאי איכא למיפשט דלאו דברי הכל היא קיצור מתוספות ז"ל וכתוב ברש"ל ז"ל לאו דוקא שתי ברייתות אלא ברייתא אחרונה אבל ברייתא קמא ליכא לאוכוחי מינה כמו שפירשו התוס' ז"ל לקמן אם לא שנאמר שיסבור כרבא ויתרץ כרבא ע"כ. וגם בירוש' מייתי ברייתא דפליגי בה ר' ישמעאל ור' עקיבא:
חל ע"פ להיות בע"ש נשחט בשש ומחצה: דמוקמינן ליה אדיניה וביומא ר"פ א"ל הממונה פריך ונשחטיה מכי משחרי כותלי פי' מתחלת שבע ומשני דילמא כותלי בית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא לפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת מלמעלה ע"כ. וביד פ"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ג' ד' ה':
משנה ב[עריכה]
הפסח ששחטו שלא לשמו וכו' או לשמו ושלא לשמו וכו': אי בשתי עבודות תנן ובאחת חישב לשמו ובשניה חישב שלא לשמו בהכי אתיא מתני' אפי' כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון דע"כ ל"ק תפוס לשון ראשון אלא בעבודה אחת אבל בשתי עבודות מודה דמפסיל והקשו תוס' ז"ל היכי מיתוקמא כר"מ הא קתני טמאים וטהורים בסיפא דכשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה ותרצו דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו. ובגמ' מקשינן אי בשתי עבודות השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול שלא לשמו ולשמו מיבעיא ומשני לעולם בשתי עבודות ובדין הוא דלא איצטריך למיתני ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו ולשמו. ולא כן פירש ר"ע ז"ל כאן: ובריש זבחים פי' רש"י ז"ל מתני' בעבודה אחת ותוס' ז"ל פירשו שם בשתי עבודות ע"ש. וסיפא דשחטו שלא לאוכליו וכו' לא מיתוקמא רק בעבודה אחת דהא אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן מועלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והא כדאיתיה והא כדאיתיה סיפא בעבודה אחת רישא אי אף בעבודה אחת וכר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס אי בשתי עבודות וכר"מ:
משנה ג[עריכה]
שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו: בפירקין דף ס' ופי' שם רש"י ז"ל לערלים כגון ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו עכ"ל ז"ל. כלימר והן בלאו בלבד אבל טמאין הן בכרת על אכילתן כמו שכתב שם אחר כן טמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן ע"כ. ונסתפקתי אי ערל שמתו אחיו מחמת מילה פוסל גם את אביו כדקיימא לן מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול פסח אי לא ואי גם זה מעכב את אביו אפשר לפרש דוהן פסולין מלאכול דקאמר רש"י ז"ל קאי נמי אאבי הערל שמתו אחיו מחמת מילה. ובגמ' בברייתא יליף לה לשלא למנוייו מקרא דכתיב במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו והכתוב שנה עליו לעכב דכתיב במכסת תכוסו שלא לאוכליו דאמר קרא איש לפי אכלו תכוסו אתקש אוכלין למנויין והוכיחו תוס' ז"ל דערלים וטמאים נמי כולהו נפקי מלפי אכלו וכתבו תוס' ז"ל בזבחים פ' קבלה דף כ"ג דזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתנן לערלים ולטמאים פסול א"נ ס"ל כר' נתן ולית להו הא דקאמר תלמודא בפ' כיצד צולין דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי ע"כ ובהכי אתי שפיר דקתני לטמאים לבסוף דרבותא הוי בטמאים דהא אשמעי' וסתם לן דלא כזקני דרום אי נמי משום דערלה לא הותרה מכללה בצבור אבל טומאה הותרה מכללה לצבור וה"א דכשר קמ"ל א"נ דלישנא דקרא נקט דבכולהו קראי כתיב ערל וטמא ובהכי ניחא נמי דקתני סיפא למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר דלא קתני למולים ולערלים ולטהורים ולטמאים או ליתני לערלים ולמולים לטמאים ולטהורים אלא משום דבעי למנקט לישנא דקרא כדכתיבנא והחכם הר"ר אליעזר ארחא נר"ו תירץ דמשום דבעי לאשמועי' דבין שהתחיל בטוב וסיים ברע בין שהתחיל ברע וסיים בטוב כשר לזה התחיל בחדא בטוב ובחדא התחיל ברע ושפיר הוא ונכון אלא דק"ק דאי משום האי לחוד אמאי בכל דוכתא שרי במולים הכא וגם במתני' דלקמן פ' אלו דברים ולא קתני בשום דוכתא לערלים ולמולים לטהורים ולטמאים לכן נלע"ד כדכתיבנא דלישנא דקרא בעי למנקט וכן נ"ל שאני זכור שכתבו התוס' דזבחים לענין אחר:
שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים: קשה מאי מייתי מקרא דילמא היינו למצוה וי"ל בשנדקדק מאי מלת משום דקתני אלא ה"ק משום שנאמר בו בין הערבים טובא בקביעות זמנו דכמה פעמים אשכחן שכתב בארבעה עשר בין הערבים והכי איתא בתוס' פ"ק דזבחים דף ח': ובגמ' פ' כל התדיר (זבחים דף צ"א) מסיק דמתני' דקתני שחטו קודם לתמיד כשר מיירי בשקדם ג"כ ושחט התמיד קודם שנמלך והשתא בא לימלך ושני הכוסות בידו על איזה מהן יזרוק תחלה אמרינן ליה דם התמיד יזרוק קודם אבל אם עדיין לא נשחט התמיד ובא לימלך אם יזלזלו בפסח להיות ממרס בדמו כ"כ זמן דילמא לא שבקינן ליה לשחוט התמיד קודם ודייקא נמי דקתני עד שיזרוק דם התמיד ולא קתני עד שישחט ויזרוק ש"מ ע"כ. ונלע"ד דבדין הוא דתכף ששנה התנא בריש פירקין והפסח אחריו הו"ל למיתני ואם שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד וכו' אלא דרצה התנא למנקט ברישא פסול גמור דהיינו שלא לשמו שפסולו בגופו ועוד שפסול שנוי קדש בד' עבודות והדר תנא שלא לאוכליו ושלא למנוייו דקילי דשלא לאוכליו לא פסול אלא בשחיטה ואפי' שלא למנוייו דלכאורה משמע דהיינו שנוי בעלים לא פסול אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך ע"מ לזרוק לשם אחרים והדר תני שחטו קודם לתמיד דהוי כשר בדיעבד אלא דאיבעי ליה למיתני ברישא שחטו קודם חצות דהוי קודם זמן שחיטת התמיד והדר תני שחטו קודם לתמיד כנלע"ד ובגמ' תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול ובגמ' מפר' טעמיה ונלע"ד דמתני' אע"ג דנקט מולין ברישא לאו דוקא דלעולם מתני' דלא כאחרים וביד פ"א וט' דה' תמידין ומוספין סי' ד' ובפט"ו דהלכות פסולי המוקדשין סי' י"ב ובפרק א' דהלכות קרבן פסח סי' ד' ובפ' שני סי' ה':
משנה ד[עריכה]
השוחט את הפסח על החמץ: אפי' החמץ בבית אחד מבני חבורה וילפי' לה בגמ' מדלא כתיב על חמצך ומיהו לא מרבינן משום האי טעמא אפי לאחד בסוף העולם דהא כתיב לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין:
עובר בלא תעשה: ואין הזבח נפסל דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב והכי איתא בהדיא בתוספתא תוס' ז"ל: ועיין במה שכתבתי בפ"ק דכלים סי' ח'. דבספר הפרפראות פ' ראה וזבחת פסח וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ לומר לך שאין שוחטין את הפסח על החמץ ע"כ:
ר"ש אומד הפסח וכו': הכי אית ליה לר"ש בכל דוכתא דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה בכסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה':
לשמו פטור וכו': פ' השוחט (חולין דף ל') ובגמ' דייקי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאים בי"ד ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח שני קאי ומש"ה הוא דבעי עקירה וכתבו תוס' ז"ל זאת גרסת רש"י ז"ל ואין נראה לר"ת ז"ל דהא איכא למימר מרישא אפכא וגריס ר"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט מ"מ בעי עקירה וכו' פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שוחט לשמו כשר. דשלמים לש"פ כשר דהא מכשר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו ע"כ פי' מילתיה דר' יהושע לעיל בגמ' בברייתא: וביד פ"א דהלכות ק"פ סי' ה':
משנה ה[עריכה]
הפסח נשחט בשלש כיתות וכו': ובגמ' א"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם מ"ט קהל ועדה וישראל מספקא לן אי בבת א' צוה לשוחטו בשלשים או בזה אחר זה שלש כיתות של עשרה עשרה הלכך בעינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא הלכך בחמשין נמי סגי דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונלע"ד דאפשר להיות דמלת כל דבקרא דכל קהל עדת ישראל רומזת זה דכל בגימטריא חמשין הוו. ירוש' ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא ניתן כח בקולו של משה יהיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת:
נעלו דלתות העזרה: גמ' אתמר אביי אמר ננעלו תנן ומעשה נסים מאליהם רבא אמר נועלין תנן ואיכא בינייהו למיסמך אניסא דלאביי כל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותן ליכנס ולא חיישינן דעיילו כולהו ואין כאן שלש כיתות לרבא לא סמכינן אניסא והא דתנן בעדיות פ"ה חס ושלום שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם וכו' אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה:
תקעו והריעו ותקעו: ירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים תוקעים לנסכים פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו:
ולא היו מעורבין: ירוש' דלמא פי' מעשה דר' זעירא ור' יעקב בר אחא ור' אבינא הוון יתבין א"ר אבינא מפני הרמאין פי' לא היו מעורבין שורות של כסף בשל זהב שמא יביא מביתו כף של כסף ויחליפנה בשל זהב א"ל ר' יעקב בר אחא בכל פומך א"ל ר' זעירא אימור ליה בפלגות פומך אתא ר' ירמיה בשם ר' יוחנן מפני הרמאין: ולשון הגמ' בבלית מ"ט אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא הכא נמי דילמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה אלא דהכי שפיר טפי ופי' רש"י ז"ל דילמא כשהוא מחזיר הריקם ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף וה"ל מורידין בקדש ע"כ ומשמע דשורה אחת היתה של זהב או של כסף סמוכה למזבח ואחריה של כסף אם הראשונה היתה של זהב ואם הראשונה היתה של כסף השנייה שלאחריה היתה של זהב וכן לעולם שורה אחר שורה שורה אחת של כסף ושורה אחת של זהב או אפשר מספר חמשה שורות או עשרה היו של זהב וכנגדן כמספרן היו אחריהן שורות של כסף וכן לעולם ולא בא למעט התנא רק שלא היו מעורבין ממש של כסף בשל זהב בתוך שורה אחת וכ"ש בלא סדר שורות כלל:
משנה ו[עריכה]
נותנו לחברו וחברו לחברו: בפ"ק דזבחים דף י"ד ולא שמעינן ממתני' דאכפל תנא למיתני סדר הולכתן דהולכה שלא ברגל הויא הולכה דדילמא והוא דנייד פורתא אלא הא קמ"ל דברוב עם וכו' ועיין במ"ש בשם תוס' ז"ל בפ' שני דיומא סי' ד':
זורקו זריקה אחת: מתני' ר' יוסי הגלילי דסבר פסח בזריקה דיליף לה מקרא דכתיב גבי בכור את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דמו וחלבו לא נאמר אלא דמם מלמד על בכור מעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתב תזרוק ולא כתיב תשפוך ודלא כר' ישמעאל דאמר פסח בשפיכה ויליף לה מודם זבחיך ישפך וביד פ"א דהלכות ק"פ סי' ו':
כנגד היסוד: אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד דכתיב גבי חטאת אל יסוד מזבח העולה העולה קרא יתירה הוא וה"ק אל יסוד מזבח תעשה העולה אף פסח נמי טעון יסוד:
משנה ז[עריכה]
נכנסה שלישית: תנא היא נקראת כת עצלנית ואע"ג דלא סגי בלאו הכי אפ"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו:
קראו את ההלל: פי' לוים דתניא בתוספת' ישראל שוחטין את פסחיהם ולוים קוראין את ההלל תוס' ז"ל אבל מתוך פי' רש"י ז"ל דבפ' החליל (סוכה דף נ"ד) משמע שהכת עצמה היתה קוראה כמו שכתבו שם התוספות ז"ל: וכתבו עוד תוס' ז"ל ואע"פ שאין אומרי' שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר אומר ר"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת הקרבן אלא על היין דממשמח אלהים ואנשים דרשינן ליה ועיקר שתייה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי ע"כ:
אם גמרו שנו: בסוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ד:)
אע"פ שלא שלשו מימיהם: פי' אפי' כת ראשונה או שנייה וכ"ש שלישית ומשמע אבל שנייה ואפי' שלישית פעם אחת לכל הפחות היו קוראין כל ההלל ובא ר' יהודה להוסיף שאפי' פעם א' לא גמרה לקרות ההלל כת שלישית עד שכבר הכל נשחט כך היה נלע"ד לפי משמעות פשט לשון המשנה. אח"כ מצאתי שהיא דעת התוס' שם פ' החליל ודלא מרש"י ז"ל שפי' שם שאין שום כת שלא היתה גומרתו שני פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואע"ג דתנן אע"פ שלא שלשו מימיהם ר"ל לא גמרו פעם שלישית ע"כ. ומשמע לע"ד דמ"מ הלוים היו גומרין את ההלל אפי' שכבר נגמרה שחיטת הפסחים או לדעת רש"י ז"ל הכיתות שהם היו קוראות היו גומרין הללן ואין לי הכרע וז"ל תוס' ז"ל שם פ' החליל א"ר יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן ע"כ. ירוש' תני בר קפרא זה ההלל הוא הנקרא הלל הגדול ויש שם ג"כ ר' בא ור' סימון ור' יהושע בן לוי דס"ל הכי ואע"פ שלא נזכר כאן במשנה הלל הגדול רק מלת הלל אבל ר' חנינא ור' יוחנן ס"ל דאינו נקרא הלל הגדול רק מזמור הודו שיש בו כ"ו כל"ח וכתיב ביה נותן לחם וגו' אלא שר' יוחנן אומר שצריך להתחיל ממזמור שלמעלה ממנו הללויה וגו' שעומדים וגו' משום דכתיב מעלה נשיאים וגו':
משנה ח[עריכה]
וכמעשהו בחול: תוס' שבת פ' המצניע (שבת דף צ"ה:)
מְדִיחִין: המ"ם גרסינן בשב"א והדלי"ת ברפ"א:
שלא ברצון חכמים: גמ' אמר רב חסדא שלא כרצון ר' אליעזר דאמר בעלמא גבי עכבד דהייני דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש בשכבר נעשה צורך גבוה אסור משום אשוויי גומות דבין רובד לרובד דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו במקדש שבות שאינה צריכה לא התירו. ופי' הרמב"ם ז"ל לפי שאמר וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פי' כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ע"כ. ושיעור המשנה מובן לפי זה שהוא כך וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהנים מדיחין את העזרה ג"כ בשבת אלא שהיה שלא ברצון חכמים:
רבי יהודה אומר: פ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ד) ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס') ברייתא ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ט:)
כוס היה ממלא מדם התערובות: תניא א"ל ר' יהודה לחכמים לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאין בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערב פסח אמרו ליה שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא הוי חציצה דלח לא חייץ ואע"פ שבגדיהם מתלכלכין בדם ותניא היו בגדיו מטושטשין עבודתו פסולה ולהגביהן אי אפשר משום דכתיב מדו בד מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה והיו מהלכין עליהם להוליך אברים לכבש או להוליך הדם למזבח אבל להוליך עצים למערכה לאו עבודה היא דליבעי מדו כמדתו. ועיין במה שכתב רש"ל ז"ל על זו הברייתא:
משנה ט[עריכה]
וכל מי שאין לו מקום לתלות - מקלות דקים חלקים היו שם: כצ"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ג"כ:
ר' אליעזר אומר י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כֶּתֶף חברו: פי' בספר תוספת י"ט ראובן מניח יד שמאלו וכו' וכבר היה אפשר לומר שאחר שלישי אלא שמשמעות לשון ר' אליעזר משמע טפי כפי' תוספת י"ט: כּתֶף גרסי' בנקודת סגול הכא"ף והתי"ו שהוא סמוך: ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ג א)"ר אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא וכו' נשנו קודם התרת כלים קנים דתנן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת. מקלות מתני' דהכא. גלוסטרא דתנן בפ"א דכלים גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכו' מדקאמר שומטה דוקא ע"י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע"פ שמלאכתו להיתר לא שרי לה לצורך גופו והתם דחי רבה לדברי ר' אלעזר:
משנה י[עריכה]
נתנן בַּמֶגֶס והקטירן: בגמ' פריך אטו במגס גופיה מקטר להו אלא אימא להקטירן ע"ג המזבח ולהאי פירושא דחה רש"י ז"ל דלאו מילתא היא דודאי אורחיה למיתני הקטרה בכלי שרת ופירש הוא ז"ל אטו הוא גופיה מקטיר להו והא זר הוא דבזר קיימינן כדקתני נותן על כתפו ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהם ואפי' הפשט וניתוח שהוא מצוה כשר בזר כדאמרי' בשלהי פ' שני דיומא ומשני אימא להקטירן פי' נותנן במגס עד שיבא הראוי להקטירן ויקטירם ותוס' ז"ל קיימו הך גירסא ע"ש או ביומא פ' שני שעירי (יומא דף סז.) ורבינו זרחיה בעל המאור ז"ל פי' במגס מקטר להו פי' הא קיימא לן דהולכת אימורין ואברים בידו של כהן ואין שם כלי ודוגמתה במסכת יומא דתנן קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגס וכו' ועוד האריך קצת ע"ש. ועיין במ"ש בר"פ דלקמן וביד רפ"ז דהלכות מעשה הקרבנות ופ"א דהלכות ק"פ סי' ו':
יצאת כת ראשונה וכו': תוס' דפי' אלו נאמרין דף מ' ונראה דאיסור דאיסור הולכת פסחיהן בשבת כל אחד לביתו אינו איסור גמור אלא שכך נהגי להחמיר משום שמא אם יוליכוהו מיד לבית יחשבו הנשים שנידחית השבת לגמרי לגבי פסח ושמא יבאו ג"כ לצלותו בשבת אי נמי משום דעבדי כעובדין דחול לטעון משאו ולהפשילו לאחוריו כמו שאכתוב בסמוך אלא ששם כתב הרמב"ם ז"ל אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו בשבת וכן בפי' רש"י ז"ל משמע דמשום איסור הולכת ד' אמות קאמר ודוחק לומר דמתני' מיירי בזמן שנפרצו פרצות בירושלם כדמשני בגמ' בפ' בתרא דעירובין דף ק"א וכמו שתרצו תוס' ז"ל ג"כ כך בר"פ אלו דברים בפסח גבי תוחב לו בצמרו. דבשלמא התם שייך לשנויי הכי שהיה בזמן שהיתה ירושלים פרוצה מפני שהוא מעשה שאירע פעם א' או שתים או שלש או יותר בזמן מן הזמנים לא יתכן להיות שנים מרובות משא"כ י"ד שחל להיות בשבת שיכול להיות לחול כן כל ג' ד' שנים וכבר חומת ירושלם בנויה. ונלע"ד שצריך לומר שהטעם הוא מפני שירושלים כרמלית היא ואלמלא מפני שדלתותיה ננעלות בלילה היו חייבין עליה משום ר"ה כדאיתא התם בפ' בתרא דעירובין. ובגמ' תנא כל אחד ואחד נותן פסחו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש טייעות פי' דרך סוחרים ישמעאלים היא זה. ועיין בתוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי"ז ע"א):
והשלישית במקומה עומדת: נראה קצת דבירושלמי לא הוה גריס מלת עומדת דפריך עלה הכא ובס"פ אלו נאמרין לא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דכיון דלא גרסי' מלת עומדת אלא במקומה בלבד ודאי דקאי נמי ישבה דקתני ברישא אעזרה כמו דקאי אחיל ומשני עמדה לה במקומה תנן או אפשר דהוה גריס למלת עומדת אלא שהיה אפשר לפרש מלת עומדת כלומר מתעכבת ולזה תירץ דדוקא תנן עמדה ולא ישבה וכן בפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ פ"א כתב גבי הר הבית וגבי חיל יושבין וגבי עזרה דייק וכתב עומדין במקומן בעזרה. אח"כ מצאתי שכתב החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מהירושלמי דפירקין ודסוף פ' אלו נאמרין נראה דלא גרסי' מלת עומדת דמתניתין וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה: