מלאכת שלמה על עדויות א

מלאכת שלמה · על עדויות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בעה"י הנותן בים דרך אניות. נתחיל מסכת עדויות.

על יד:    על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פסל על ידו דיבמות וכן הרבה. ומה מאד תמהתי ושמחתי על מה שמצאתי בכתובת יד לשון גמרא על קצת מקומות ממסכת זו וזהו מה שמצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מכדי תנא משבועות קא סליק מ"ש דתני עדויות איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז וכו' וקא בעי למיתנו ע"ז ותוקפא וע"ז שייכי בהדי הדדי דאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון והא משום תוקפא דרבן גמליאל עם ר' יהושע מתנייא דתניא עדויות בו ביום כשנית מש"ה תני לה בהדי ע"ז ולתנייה לע"ז ברישא משום דעדויות לסנהדרין שייך תני לה ברישא ואיכא דאמרי משום דמרמות רוחא קא אתו לפלוגתא ופלוגתא שייכא לע"ז דהא בריה דשלמה מעיקרא ה"ל רמות רוחא והדר ה"ל פלוגתא בהדי ירבעם ואמטול הכי פלח ירבעם ע"ז מש"ה תני למילתא דפלוגתא ברישא והדר תני ע"ז אי הכי אמאי תני למילתייהו דשמאי והלל ברישא ליתני או מילתא דרבן גמליאל ברישא או מילתא דר' יהושע ברישא משום דר"ג מהלל קא אתי דבריה דרשב"ג הזקן הוה וקמ"ל דהלל איפכא דרבן גמליאל דהלל נשיא דסנהדרין דלשכת הגזית הוה ושמאי אב ב"ד הוה ואפ"ה אקדים הלל למילתיה דשמאי ברישא כדתניא כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זו הקץ דבר ה' זו נבואה אמרו נתחיל מדברי שמאי והלל ע"כ. ומצאתי עליה פי' מכונה להחכם הרב ר' שלמה שיריליו ז"ל וז"ל תנא משבועות קא סליק מ"ש וכו' כך סדר המשנה סנהדרין ומכות ושבועות ועדויות וע"ז ובשבועות מפרש אמאי תני לה בתר מכות. איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז אחד העובד ואחד הזובח פ"ד מיתות:

תוקפא:    גסות הרוח:

דא"ר אלעזר:    במסכת סוטה פ"ק:

ראוי לגדעו כאשרה וכו':    יגדעו וישרש אחריו כאשרה שצריך לשרש אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם:

משום תוקפא דר"ג עם ר' יהושע מתנייא:    כדמפרש לקמן ובפ' תפלת השחר איתא שמחמת גסותו של ר"ג נחלק עם ר' יהושע ובזהו וגרם לגדע עצמו דהיינו בטול מלכותו:

בו ביום:    מפ' לקמן דכל בו ביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא הוה ורמות רוחא דר"ג גרם לבטל מלכותו והחכמים כולם נתקבצו לכבודו דר' אלעזר בן עזריה והמליכוהו ונשנית בו ביום עדויות. וליתני ע"ז ברישא מסכת ע"ז היה לו לשנות ברישא כיון דקאי אמאי דתני בסנהדרין. רמות רוחא דבריה דשלמא דקאמר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים גרם שנחלקה מלכות בית דוד ליתני מילתא דר"ג ברישא הא דתני לקמן בפ"ג ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין:

או מילתא דר' יהושע:    כדתנן ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין דכיון דמסכתא זו ע"י גלגול מחלוקתו של זה ושל זה נשנית מילתייהו ה"ל למיתני ברישא דאינהו דגרמי:

משם דר"ג מהלל קאתי:    דאמרי' במסכת שבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה והאי ר"ג בר פלוגתיה דר' יהושע בריה דרשב"ג הזקן הנהרג הוה. דהלל נשיא דלשכת הגזית הוה הכי איתא בפסחים בפ' אלו דברים. ושמאי אב ב"ד כדתנן בפ' אין דורשין ותניא בתוספתא בפ' בתרא דבכורים ובפ' בתרא דהוריות כשהנשיא נכנס כל העם עומדין מפניו ואין רשות לאחד מהם לישב עד שיאמר להם שבו אב ב"ד שנכנס עושין לו שורות וכו' אקדמה למלתא דשמאי ברישא בהני תרי באבי קמאי דיין שעתן ומתני' דמקב לתלה וטעמא דפלוגתא דמקוה דלקמן לקמן מפ' לה וקמ"ל תנא דמתני' דמסדר לה לעדויות דלא למד ר"ג מהלל זקנו דהלל זקנו נשיא בפני הבית הוה ואפ"ה הוה ענותן ואקדמה למילתיה דשמאי ברישא מה שא"כ בר"ג שבזהו לר' יהושע שהעמידו על רגליו והניחו כן עד שרננו כל העם דלקמן:

כדתניא כשנכנסו וכו':    דבסיפא דברייתא תנינן אמרו נתחיל מדברי הלל ושמאי כלומר כיון שבאנו לידי כך מחמת המחלוקת של זה שעתה אנו רואין הרעב שהיה לחכמים לשמוע הרבה נאמר בתחלה מה בינו לבין זקנו:

כדתניא כשנכנסו רבותינו:    ראש תוספתא דעדויות היא ומפ' בירושלמי דברכות דכל היכא דתני כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היינו משום שניתוספו ספסלים הרבה כשהעמידו לר"א בן עזריה נשיא והיו עשויין שורות שורות ככרם והיינו רעב לשמוע את דבר ה' שלא היו יכולין לכנס לבית המדרש כשהיה ר"ג נשיא:

זו הלכה:    כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה' והיינו תורה. דבר השם זה הקץ פי' רש"י ז"ל לא ידענא היכא וכתבו התוס' דכתיב גבי גלות שבעים בספר דניאל מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאת וגו':

נבואה:    כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע ע"כ מן המפרש הנ"ל ז"ל. והתם בכתיבת יד שמצאתי איתה לסוגיא דבפ' ר' אליעזר דמילה מאי ישוטטו לבקש את דבר ה'. וגם לסוגיא דא"ל רב אדא בר אהבה לרבא תהוי האי תנורא דאיתה בפסחים בפ"ק גם לכל הסוגיא דמ"ט דשמאי דאיתה בפ"ק דנדה עם פירושיהם כנזכר לעיל:

משנה ב

שמאי אומר מקב לחלה:    אומר ר"ת דשמאי משער למדת בעל הבית דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפ' שני דמסכת חלה דבעל הבית מפריש אחד מכ"ד והקב הוא כ"ד בצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן:

והלל אומר מקביים:    למדת נחתום שנותן אחד מארבעים ושמנה דהיינו כביצה משני קבים אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וי"מ דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עשור מלבר שני קבים משלש סאים שהן י"ח קבים ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית וא' בין הערבים להכי קאמר מקב לחלה מרבינו שמשון ז"ל בפ' שני דמסכת חלה. וכן ג"כ כתבו התוס' בשם הירושלמי בפ"ק דשבת דף ט"ו וכן פי' הראב"ד ז"ל וכן הוא בלשון הגמרא שמצאתי כמו שאעתיק בס"ד. ושם במסכת חלה שנוי ממתני' בבא דחמשת רבעים. וכולה מתניתין מייתי לה בשבת פ"ק דף ט"ו ועיין בתוס' דעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ג.) ומצאתי כתוב אמתני' גמרא טעמיה דשמאי והלל עשור מלבר כמה דתימא ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה במאי פליגי שמאי סבר עריסותיכם תרתי סעודות ראשית מכל סעודה וסעודה והלל סבר ראשית אחת לשתי סעודות ורבנן פליגי עליה דהלל בחדא וסברי לה כותיה בחדא פליגי עליה בחדא דעשור מלגאו הוא דהוי וסברי כותיה בחדא דראשית אחת לתרתי סעודתא: מאי קב ומחצה ומאי הגדילו המדות כדתניא ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהן שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי מכאן אמרו האוכל במדה זו ה"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במיעיו:

ר' יוסי אומר וכו':    מ"ט דר' יוסי קסבר כי כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלבר קאמר דאי ס"ד תרומה מלגאו קאמר עשירית האופה דמנחתא דעני דאכשר רחמנא היכי משכחת לה והתניא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד תניא אין מביאין מנחות מן הטבל אלא לאו ש"מ מלבר הוא דטבילא ש"מ. ורבנן סברי כיון דקא מייתי לה בסלת לא טבילא דתנן המפריש חלתו קמח אינה חלה ור' יוסי אמר לך כיון דבדיעבד אהני לה שם חלה טבל חשיבא ורבנן קסברי דאפילו דיעבד נמי לא אהני לה שם וקמפליגי בפלוגתא דר' יהושע ורבנן דתנן ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להן אף הוא קלקל ע"כ מה שמצאתי וגם שם יש עליה פירוש מהחכם הנ"ל נ"ע:

משנה ג

הלל אומר וכו':    אין שנוי ממנה במסכת מקואות רק שם בפ' שני שנוי וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין כעדותם דשמעיה ואבטליון דהכא. ומייתי לה בשבת פ"ק דף ט"ו ובהרא"ש ז"ל פ' תינוקות דף פ"ב. ומצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל שיש קושיא על לשונו כי היה לו לומר הין מים שאובים פוסל את המקוה למה אמר מלא שהרי שמאי וחכמים לא אמרו מלא וגם פוסלין לשון רבים אינו נכון כיון שאינו אלא הין אחד אלא שצריך לומר שחוזר על המים וזה דחוק ועל כן אומר שכך שמע מרבו וזה נ"ל עיקר ע"כ. וגם ראיתי שמחק שתי מלות אלא שבמשנה. ופירש הראב"ד ז"ל הלל אומר מלא הין מים שאובים טעמא דהלל כי ההין היא המדה היותר גדולה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר המדה היותר גדולה והאי דלא שיער הלל בקבים ככולי' תלמודא וה"ל למימר שלשה קבין דקי"ל דהין הוי תריסר לוגין אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובים ואידך לא:

שמאי אומר ט' קבין:    קסבר כיון דתשעה קבים הם ראויין לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו פחות מכאן לא הלכך הם חשובים לפסול בשאובים דשיעור טבילה פוסל טבילה בציר מהכי לא:

וחכמים אומרים שלשה לוגין:    טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין שהיא שלשה לוגין חשוב לנסכי צבור לענין מקוה נמי חשוב ופסול ליה בשאובים ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה אבל מדת שלשה לוגין הויא מדה ליין ולשמן במנחת נסכים עכ"ל ז"ל. אבל הרא"ש בפ' מרובה וכן בסוף נדה בהלכות מקואות כתב משום דהוי דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרינן בפ"ק דשבת בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנין על גבן ג' לוגין מים שאובים והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ע"כ. בפי' רעז"ל ורמב"ם קבל מאביו ז"ל וכו' אמר המלקט ועוד פי' הרמב"ם ז"ל ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשנוי כאילו הוא בין הן להין. ושם בפי' רעז"ל צריך להגיה באותיות אהח"ע. ובפ"ק דשבת דט"ו פי' רש"י ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבלשון רבו דקתני הכא קאי אמשה רבינו ולבו ז"ל מגמגם בזה שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך. וביד פ"ד דהלכות מקואות סי' ב'. ובטור י"ד סי' ר"א:

עד שבאו שני גרדיים וכו':    איני יודע ליישב לשון עד ולא שמעתי פירוש ונראה בעיני לפרש לא כדברי זה ולא כרברי זה אלא שלשה לוגין ולא רצו הלל ושמאי לקבל דבריהם עד שבא עדותן של גרדיים וקיימו כל חכמי ישראל את דבריהם כדאמרי' בגמ' והיינו אפילו הלל ושמאי גופייהו והיינו דקתני סיפא ולמה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלה דכיון דהם הודו ובטלו דבריהם למה טרח תנא דמתני' להשמיענו סברתם ומתרץ שלא יהא אדם וכו' ומפרש בגמ' במקום שמועה כלומר ללמדך שאדם שאין בידו שמועה לא יהא עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו הם עצמם על דבריהם כלומר דאע"פ דדבריהם נראין יותר בטלו דבריהם מחמת השמועה וכשאמרו או הין או ט' קבין לא היה בידם שמועה הר"ש שיריליו ז"ל. ועוד כתב ז"ל ושוב ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל שנראה שטרח לתרץ לשון עד דקתני במתני' שכתב וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה ידעו חכמים שאין השיעור לא כזה ולא כזה ולא ידעו לכוין השיעור עד שהעידו על ג' לוגין שהן חשובין קצת להדחת הגוף ע"כ. ואין הברייתא מתיישבת כדבריו עכ"ל ז"ל. ונראה שדעת הראב"ד ז"ל שכתבתי בסמוך נוטין קצת לדעת הר"ש שיריליו ז"ל. וז"ל ספר כריתות בלשון למודים שער ב' [סי' ע"ב] דף ל"ט מצינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אע"פ שהם לא ידעו האמת אלא ידעו שלא היה כדברי שמאי והלל דתנן הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שמאי אומר ט' קבים וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים ע"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמ' מ"ש הכא דתני מילתי' דהלל ברישא ומ"ש התם בתרי באבי דלעיל דתני מילתי' דשמאי ברישא בדין הוא דבכולהו בעי לאקדומי למילתיה דהלל ברישא דהא הלל נשיא הוה אלא משום דהלל ענותן טפי אקדמיה למילתיה דשמאי ברישא כדתניא מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי א"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה וכשכש לה בזנבה והלכו להם ושאני הכא דמשמא דרביה קאמר לה וביקריה מצי מחיל וביקרא דרבי' לא מצי מחיל:

מלא הין מים וכו':    מ"ט דהלל גמר מהין דצלוחית דשמן המשחה דמרבינן מיניה מלכים וכהנים מה התם י"ב לוגין ה"נ י"ב לוגין מ"ט דשמאי גמר מט' קבין מים דבעל קרי דתניא בעל קרי חולה שנתנו עליו ט' קבין מים טהור מה התם בציר מט' קבין מים לא חשיבי אף הכא נמי בציר מט' קבין לא חשיבי והלל אדגמר משמן המשחה ליגמר מט' קבין דבעל קרי קסבר מקוה פסולו דאורייתא וט' קבין דבעל קרי מדרבנן ואורייתא מדרבנן לא גמרינן שמן המשחה מדאורייתא ואורייתא מדאורייתא גמרינן ואידך קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וליגמר משמן המשחה אמר לך מים ממים גמרינן מים משמן לא גמרינן ורבנן מאי טעמייהו קסברי רבנן מט' קבין לא גמרינן דהא דאורייתא והא דרבנן ומשמן המשחה נמי לא גמרינן דשמן המשחה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כדתניא והלא אף לסוך בו את העיקרין אין בו סֶפֶק אלא גמרינן מנסכי תמידי צבור מה התם שלשה לוגין אף הכא נמי שלשה לוגין. וליגמר מנסכי פר תפשת מועט תפשת וליגמר מלוג דמצורע אמרי לך רבנן טומאה דעלמא שכיחא וטומאה דמצורע לא שכיחא ונסכי תמידין שכיחי ומצוי ממצוי גמרינן ומשאינו מצוי לא גמרינן והלל נמי אמאי לא גמר מנסכים קסבר הכשר אדם מהכשר אדם גמרינן ואדם מהכשר בהמה לא גמרינן ורבנן כיון דקרבנות במקום אדם הוא דקרבי כאדם נינהו ע"כ. והתם מייתי נמי ברייתא דבראשונה לא היתה מחלוקת דאיתא בירושלמי דחגיגה פ" אין דורשין וסוגיא דאמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ואלו הן כל הנשים דיין שעתן וכו' שמאי אומר מקב לחלה וכו' ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובין. והוינן בה ותו ליכא וכו' כדאיתא בפ"ק דשבת:

משנה ד

אֲבוֹת העולם הלל ושמאי:    שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה בתלת באבי דלעיל דגם שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה בשתי משניות הראשונות אפשר לומר דמפי השמועה של עדות אמרום כדמשמע בתוספתא מהראב"ד ז"ל:

משנה ה

שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין:    מנין שנים קאמר והכי איתא בירוש' עכ"ל [הראב"ד ז"ל] ונראה דגריס יסמוך בלי ויו בראש תיבה וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרש"ש ז"ל אלא שמחולקים בפירוש. וגם הר"ר יהוסף ז"ל כתב שבקצת ספרים יסמוך. ואיתא להאי בבא ברפ"ק דמגלה וברפ"ק דמועד קטן. ותוס' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) ובגמ' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) ושם בירושלמי דף מ"א ודפ"ק דשבת דף ג'. וביד פ' שני דהלכות ממרים. וז"ל הר"ש שיריליו ז"ל ולמה הוזכרו דברי היחיד בין המרובין כגון הא דתנן לעיל חמשת רבעים קמח חייבים בחלה ר' יוסי אומר חמשה ועוד חייבין וכן הא דתנן הגלודה ר"מ מכשיר וחכמים פוסלים וכן דתנן רש"א עד שתנקב לבית הסמפונות כיון דקיימא לן הלכה כדברי המרובין למה הוזכרו דברי יחיד ומתרץ תנא דמתני' שאם יראה ב"ד דברי היחיד וירצה לסמוך עליו שיסמוך עליו ודוקא בשעת הדחק מפני צורך השעה כמו שאמרו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק להא מיהא אהני הזכרת דברי היחיד שיכול לסמוך עליהן ואם לא נכתבו דברי היחיד היאך היה יכול להקל ולסמוך עליו וכן מצאתי לרש"י ז"ל:

שאין ב"ד וכו':    כלומר ודוקא שיסמוך עליו יכול דהב"ד עצמו שרואה דברי היחיד אינו לוקח אותה סברא להלכה ולעשות מעשה אפילו שלא בשעת הדחק שזהו קרוי בטול דברי המרובין הקדמונים ואין שום ב"ד יכול לעשות כן אא"כ יהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא לסמוך הוא שיש לו רשות בלבד ומש"ה תני תנא שאין ב"ד יכול לבטל כלומר לסמוך הוא דקא שרינן אבל לבטל לא שאין ב"ד יכול לבטל וכו' ופי' לסמוך היינו כמי שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וסמך על אחר קצת אבל עיקר גופו על רגליו עומד כך הדיין עצמו אינו עומד על אותה סברה ולתפוס אותה אפי' בריוח אלא דוקא בשעת הדחק והיינו דתני תנא דברייתא לעולם הלכה כדברי המרובים וכו' ומאי לעולם לומר לך שהב"ד שסומך על היחיד מודה דהלכה כדברי המרובין אלא כאן בשעת הדחק דהיינו צורך השעה כאן שלא בשעת הדחק והשתא לשון המשנה ולשון הברייתא מדוייקים דס"ל לתנא דמתני' דדוקא גבי שמאי והלל הוא דתנינן דהוזכרו לבטלם משום דלא היה בידם שמועה ורבנן דפליגי עלייהו הסכימו לשמועה אבל יחיד דפליג על רבים דאין לזה ולזה שמועה לא הוזכרו לבטלם ור' יהודה פליג והיה שונה ואפילו גבי יחיד דהוזכרו לבטלם דר' יהודה סבר אפילו בשעת הדחק אין לו לשום ב"ד לתפוס כדברי היחיד ואשכחן ליה האי סברא נמי בפ' לולב הגזול דאמר יבשים כשרים והביא ראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולב הן לבניהם ואמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה ואיהו אזיל לטעמיה דסבר דשום ב"ד לא היה לו להורות יבשים כשרים משום טעמא דשעת הדחק דלדידיה אין חילוק בין שעת הדחק לליכא שעת הדחק כי טעמיה דהכא דלא הוזכרו דברי היחיד אלא כדי לבטלם כדמפ' בברייתא וזה היה באותן הימים שהיו ראשי ישיבות בבבל אפילו בימי רבי ואין צריך לומר בפני הבית דבימי ר' יהודה בן בתירא שהיה בפני הבית שלחו לו אשריך ר' יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים ובימי רבי נמי היו ראשי ישיבות שם שהרי שאל מה אני בשעיר נשיא וא"ל ר' חייא הרי צרתך בבבל רב הונא כדאיתא בהוריות ומש"ה הוצרכו לכתוב דברי היחיד במשנה שאם לא הוזכר היה בא תלמיד אחד משם לכאן והיה אומר איני שומע לדעת משנה זו שיש לי קבלה מרב מומחה בהפך אולי היה ב"ד שלי מרובה משלכם ולכך הוצרכו לכתוב דברי היחיד להגיד לו כבר נשמע לנו אותה סברא שאתה אומר ונתבטלה וכדברי איש פלוני שמעת ונתבטלו דבריו כך נ"ל והרא"ש ז"ל סובר דאין חילוק בין לסמוך בין לבטל ופי' שאלמלא דברי היחיד לא היו יכולין לבטל דברי מרובין אפילו בשעת הדחק שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אם הושוו כולן לדעת אחת עד שיהא גדול ממנו וכו' אבל אם היה מחלוקת בדבר יכולין ב"ד אחר אפי' קטנים מהם לסמוך על דברי היחיד. כיוצא בדבר מצינו באמוראים שפוסקים הלכה כדברי היחיד במקום המרובים אבל במקום שאין מחלוקת אין כח באמוראים לחלוק על דברי התנא ע"כ. ואין דבריו נכונים דדברי ב"ד נקרא וקם דינא הוי כיון דהוו מרובין ועוד דקתני בברייתא לעולם הלכה כדברי המרובין אלא הנכון מה שפירשתי:

אא"כ גדול ממנו:    בגמ' מפ' דהיינו דוקא כי הוי מילתא דרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל כי אין צבור יכולין וכו' אין צריך ב"ד גדול אלא אפילו קטן דהא שמן מי"ח דבר הוי ורבי התירו:

בחכמה ובמנין:    מנין גברי ושמא דבעינן נמי מנין שנים דהא בברייתא דמייתינן לקמן היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו התם לא שייך אלא מנין שנים וכן מצאתי לרש"י ז"ל דפירש במסכת אבות במנין השנים ובמנין התלמידים:

משנה ו

א"ר יהודה א"כ וכו':    כלומר היה שונה במשנתו כן לעולם הלכה כדברי המרובין א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלם. ולבטלם דאמר תירוצא דמילתא הוא דלדידיה אין חילוק בין בשעת הדחק ללא שעת הדחק ולבטלם הוא דכתבום וכן דעת הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש א"כ שאין טעם אחד אלא כמו שאמרנו הא תינת היכא ששונה בסתם דברי היחיד בין המרובים אבל היכא שמבטל בפירוש דברי היחיד ומקיים דברי המרובין כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידים וכיוצא בהם בכמה מקומות והשתא אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד המובטלין א"כ למה הזכיר דברי היחיד לבטלם אלא טעם יש לדבר שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואתה סבור שמפי המרובים נאמר ולא נאמר אלא מפי אותו היחיד ע"כ. ומה שפי' כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידין בההיא מתני' לא מצי ר' יהודה לאקשויי כלל דהא תנא דמתני' מתרץ למה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלם וכו' והיינו להשמיענו שהן עצמם חזרו בהם ולא עמדו בשמועתם מכח השמיעה ובההיא כבר מודו דלבטלם הוא דהוזכרו וכדפרישית לעיל עכ"ל ז"ל. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ"ק דשביעית. וראיתי שכתב הררי"א ז"ל על מה שכתב רעז"ל יחיד שלא עשו שום ב"ד כדבריו וכו' כל זה לא נזכר בדבריו על כן נראה דר' יהודה בא לומר טעם אחר לקושיא הראשונה שהקשו ולמה מזכירין את דברי היחיד וכו' כלומר מה שהוזכרו דברי שמאי והלל כבר תרצו שהטעם הוא ללמד לדורות אבל מה שהוזכרו דברי היחיד הוא קשה עדיין ותרצו שאם יראה ב"ד וכו' ובא ר' יהודה לומר טעם אחר וחזר ואמר לשון הקושיא הראשונה א"כ למה מזכירין וכו' וגם הוא חוזר על תירוץ שתרצנו על שמאי והלל ואומר א"כ שזהו טעם הדבר א"כ למה הוזכרו דברי שאר היחידים בין המרובין אלא הטעם הוא שאם יאמר אדם וכו' וכדומה לזה יש במסכת סוטה פ"ח בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה וכו' א"ר יהודה בד"א במלחמת מצוה וכו' וצ"ע ע"כ:

משנה ז

בש"א רובע וכו':    בנזיר פ' כ"ג דף נ"ב ברייתא ופירשו שם תוס' ז"ל או מרוב המנין פי' אם תפש קכ"ה עצמות וקיצע ממנו מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע יטמאו באהל ע"כ. ויש שנוי ממשנה זו בר"פ שני דאהלות ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין וע"ש כי נראה ששם פי' רעז"ל הפך ממה שפירש פה. (הגהה כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' דף ל"ט מצינו תלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם כי הא דמסכת עדויות פ"ק דתנן ב"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה"א רובע עצמות מן הגויה וכו' שמאי אומר אפי' מעצם אחד עוד גבי כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה וכו' ובסיפא קאמר שמאי אומר יאכלו צריד וכן במעשר שני. עוד גבי הפורט סלע של מעשר שני שמאי אומר בכל הסלע מעות ושם פליגי ב"ש וב"ה לפני חכמים ור' עקיבא ור' טרפון ובסוף קאמר שמאי אומר יניחנו בחנות ויאכל כנגדה מעשר שני. וכן גבי כסא של כלה שניטלו חפוייו בש"א וכו' ובה"א וכו' שמאי אומר וכו' וכן בתר הכי כסא שקבעו בעריבה פליגי ב"ש וב"ה ושמאי [אומר] בסוף אף העשוי בה ושמא בילדותו תנא להו כמו שאמרו ב"ש ובזקנותו חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה וכן מצינו גבי הזהב קונה את הכסף בילדותו שנה בענין אחד ובזקנותו שנה בענין אחר ובזה ניחא הכא דהקדים דברי התלמידים שכך שנה הרב בתחלה וניחא שהתלמידים קבלו כך מרבם ולא מלבם כי איך יתכן שכולם הושוו לדעת אחד אם לא קבלו מרב אחד דלא סבירא ליה כחד תנא ע"כ) והא לך קוצר פי' הראב"ד ז"ל בש"א רובע עצמות מן העצמות וכו' כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפי' מאצבעות ידים ורגלים או מקוטלית או מכתפיים או מקנה היד או ממרפק אע"פ שאין רוב בניינו לא מן הגויה ולא בגודל וב"ה סברי דוקא מן הגוייה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקיים לא הואיל וקטועי רגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינם מעיקר הגוף ואע"פ שהשוקיים הם מרוב גובהו של אדם וכ"ש אצבעות ידים ורגלים ישאר העצמות הדומין להם דאין מטמאין באהל אי נמי איכא לפרושי דבעי ב"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שתי שוקיים מירך אחת והיינו בין משתים בין משלש דאמרי ב"ש ואע"ג דשוקיים גופייהו לאו מן הגוייה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקיים הוו מרוב מנין בגובה הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ור' יהושע אמר במסכת נזיר דיכול להיות דב"ש לא פליגי אב"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והתם נמי מפ' לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דהיינו דוקא משדרה וגולגולת ע"כ:

שמאי אומר אפי' מעצם אחד:    נמצא שהתלמידים חולקים על רבם ונזכרו בתחלה לפני רבם והטעם אומר הכריתות שהתלמידים קבלו כך מרבם תחלה בילדותו ושוב חזר בו בזקנותו ואפ"ה משנה ראשונה לא זזה ממקומה מספר הליכות עולם. וביד פ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט' י'. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל ונ"ל דקומת האדם חלוקה בלשון חכמים לשלשה חלקים אחד מן הירכים ולמעלה שתוכו המעים והדקים עם הראש וזה יקראו גויה ועוד חלק אחר שהן אורך עצמות הירכים והשוקים וזה קרוי בנין ולפעמים קרוי בנין השוקים והירכים והצלעות והשדרה ועוד חלק אחר דהיינו מרפקי הידים והרגלים שיש בהם רוב מנין ע"כ:

מרוב בנין או מרוב מנין:    פי' הר"ב ז"ל ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' וז"ל הר"ר יהוסף ז"ל מה שפי' רעז"ל עד שיהא ברובע הקב רוב בנין וכו' אין נראה כי זה אינו הדין כי רוב הבנין והמנין מטמאין בלא רובע וגם אינו לשון המשנה ועי' באהלות פ' שני ולקמן פ"ג ע"כ:

אפי' מעצם א':    ה"ג ברוב הספרים מעצם במם ולפי זו הגירסא צריך לפרש דהכי קאמר אפילו לקחו זה הרובע מעצם אחד כלומר שאין כל העצם בכאן אפילו הכי מטמא באהל אכן יש ס"א עצם בלא מם הרי"א ז"ל:

משנה ח

כרשיני תרומה וכו':    שנויה היא וגם תרי באבי דהפורט דבסמוך בפ' שני דמסכת מעשר שני וקשה לע"ד אמאי לא תני נמי הכא בבא דתלתן של תרומה דפליגי בה התם ב"ש וב"ה ובמה שכתבתי שם פ' שני סי' ט' בשם הר"ר שלמה שיריליו ז"ל דהכא קתני מילי דפליגי נמי תנאי אחריני עלייהו דב"ש וב"ה כגון הכא בכרשינין דפליג עלייהו שמאי גופיה דיאכלו צריד וכן ר"ע אומר כל מעשיהן בטומאה וכמ"ש ג"כ בסוף פירקין בשם הראב"ד ז"ל אבל בתלתן לא אשכחן תנאי דפליגי עלייהו בהדוא ניחא אע"ג דהוה אפשר לומר דשמאי ור' עקיבא קיימי נמי אתלתן של תרומה וכמ"ש פ' שני דמעשר שני סוף סי' ד'. ופירש הראב"ד ז"ל כרשיני תרומה כיון שהם מאכל בהמה אינם בכלל אזהרת שמירתן מן הטומאה דהא כתיב ואני הנה נתתי לך הראוי לך. מיהו ב"ש סברי שורין ושפין בטהרה כי היכי דלא ליתו למטעי בהן במין אחר שהוא מאכל אדם וב"ה סברי דשפין נמי בטומאה דהא שפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינים הלכך ידיעא מילתא דכרשינים נינהו ומאכל בהמה ע"כ. ומצאתי כתוב גמ' מתני דלא כר' יהודה ודלא כר"מ אלא כר' יוסי דתניא כרשיני תרומה בש"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ"א בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה א"ל ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ולא הודו לו חכמים ע"כ:

יאכלו צריד:    לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין דהוא מקום שלא נכנס שם השמן וכן בר"ה גבי שופר פ"ג היה קולו עבה או צרוד וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן טומאת הגוף דחמירא אבל דנטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש"ה אינו אוכלן אלא צריד כן פי' רש"י ז"ל. והראב"ד והר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור בהם שלא יכשירם מתחלה ועד סוף שלא יוכשרו לקבל טומאה דאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתם הלכך יאכל אותם ביובש דוקא ואפילו לבהמה:

כל מעשיהם בטומאה:    לאו סברא דנפשיה קאמר אלא חולק על ת"ק וה"ק מה שהיו שונים ב"ה כל מעשיהם בטומאה היו שונים ולא כדבריך כדאיתא בגמ' וטעמא דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל ואפילו בא לתקנם בידים ותלתא תנאי אליבא דב"ה איכא ולא פליג ר' יוסי דהוא תנא דמתני' עליה דר"מ אלא בנוסחא דב"ה אבל בנוסחא דב"ש מודי ליה ומש"ה תנא דמתני' בב"ש כר"מ ובב"ה בשרייה מיהא בעינן טהרה:

משנה ט

הפורט סלע ממעות מעשר שני:    הכא ל"ג בירושלים וגרסינן ממעות מעשר שני דהכי איתא בב"מ פ' הזהב ופי' רש"י ז"ל דהאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני חוץ לירושלים וקבעי לאחליפינהו בסלע של כסף בכל הסלע מעות המעות שיש בידו יכול לחללם כולם עד שיעור סלע של כסף ובה"א בשקל כסף וב"ה לחומרא הוא דמחמרי לדעת רש"י ז"ל שכתב ובה"א לא יפרוט לשלחני אלא חצין וטעמא שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם והוא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ירוצו הכל אצל השלחני ויוקירו הפרוטות ונמצא מעשר נפסד לפיכך אמרו רבנן דהאי גברא ישא פרוטו' עמו להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט. ומ"ש הרב שמעות דהכא היינו פרוטות מוכרח הוא דהכי מוכחן כולהו תנאי דסיפא וטעמא נפרש בס"ד אלא מה שכתב דב"ש לקולא וב"ה לחומרא הקשו עליו בתוספות דהכא במסכת עדויות תנן לה בפרק קמא ולא תני לה בפרק ד' בהדי הנך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ועוד הקשו עליו דהיכי תנן הפורט ועל אלו הקושיות סובר רש"י ז"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייה גביה קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דכמה תנאי פליגי על אותן שמנויים שם ומוסיפין עליהם בפרקים אחרים אלא בעדויות בכולה מסכתא הוא דקאמר ולכך תמצא בכל מקום שמקשה וליתנייה בקולי ב"ש וכו' מפ' שם רש"י ז"ל בעדויות פירוש בכולה מסכת באיזה מקום שיהיה וזו שנויה היא כאן. ומה שהקשו עליו נמי דהא פורט קתני אינה קושיא דהא אסיקנא הכא בגמרא דמצרף הוא דקאמר כפירוש רש"י ז"ל ואיידי דתנא סיפא הפורט דדוקא הוא תנא רישא נמי הפורט וכן פירש הראב"ד ז"ל בפירושו גם כן ובפרק המפקיד נמי תניא גבאי צדקה פורטין לאחרים וכו' וההוא כונתם לצרף קאמר דהפרוטות מחלידות בידם ועוד דפלוגתא דר"מ ורבנן בצרוף הוא דפליגי ורישא דומיא דסיפא ועוד דאין דרך להוליך עמו משא של פרוטות אלא לצרפם בדינרי זהב או בדינרי כסף להקל המשא משא"כ לעומד בירושלם דדרכו לפרוט בפרוטות וליקח מן החנוני ירק וצרכי סעודה והיינו טעמא של בעלי הגמ' שפירשו האי דהכא במצרף והשני כמשמעו אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמ' דב"ה משום דיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכי תימא מילתא באפי נפשיה הוא ליתא דהא הכא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא הפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש מכלתין דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה וב"ש ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימא דהיכי אמרינן בגמרא דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נ"ל דטעמא דב"ש דסברי דיכול אדם חוץ לירושלם לצרף בין שיש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול ובין אם יש בידו חצי סלע במעים של כסף וחצי בפירות או חצי בפרוטות דשרי וב"ה פליגי עלייהו כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ"כ בנחושת עד שיעור סלע השתא לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן ליה לפרוקינהו יזהר בעצמו מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת הלכך לא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציין ויעלם לירושלים משום קנסא והשתא ר"מ ורבנן פליגי על ת"ק דב"ה ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף אסור משום דטעמא דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעים של כסף יש לו פירות חצי סלע דכו"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשומעינן ר"מ ורבנן דגם צירוף זה אסור אפילו דינר כסף בהדי פירות אסור לצרופי משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפרש בגמ' דדינר כסף דכ"ע ל"פ דחשיב הוא ואפילו יש לו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באפי נפשייהו ולא צריכי לטפול להם מעות דכסף לא גריר אגבייהו ואסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר פירות וחצי דינר כסף שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף על גבי כסף הוי ואסור דנגעי אתקנתא דכסף על כסף ועל כסף דתני ר"מ עד כדי דינר כסף קאמר דאסור ורבנן סברי דגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כן נ"ל הר"ר שלמה שיריליו ז"ל:

ר"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף:    פי' כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים דקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע"ג דפרוטות לגבי כספים פירות נינהו מכל מקום כיון דלגבי פירות טיבעא נינהו כסף מיקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בב"מ:

וחכמים מתירין:    איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עילוי כספא כגון מעין ופונדיונים על הסלע מחללין דלא דרשינן הכסף כסף ראשון וכ"ש פרוטות על הסלע וב"ש סברי וגם ב"ה פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי כספא אבל כסף על כסף לא דלהכי אהני הכסף הראב"ד ז"ל. וכ' הר"ר יהוסף ז"ל בס"א ל"ג משנה זו וכן נ"ל נכון כי כל אלו המשניות לא נשנו כאן אלא לומר כל מחלוקת שחלקו בה ב"ש וב"ה ושמאי עצמו ובמשנה זו לא נזכר שמאי אלא שצריך לומר שהביאה אגב כיון שהיא סמוכה לו ודוחק ע"כ:

משנה י

הפורט סלע של מעשר שני בירושלם:    הכא לא גרסי' ממעות:

בש"א בכל הסלע מעות:    בירושלם ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב"ש סברי כיון דבירושלם הוא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלם כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכין והוא הכסף הלכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי צריכות לו:

ר' עקיבא אומר די:    לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה למחצה:

ר' טרפון אומר ארבע אספרי כסף:    נ"ל אספרי כסף היינו מעים ור' טרפון אתא למעוטי מביעור דר' עקיבא דר' עקיבא סבר שלש מעין בכסף ושלש מעין בפרוטות ור' טרפון ס"ל ד' מעין בכסף וב' מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שיעורא מחבריה בפרוטה ושמאי ממעט ואמר יניחנה כלומר יתננה לחנוני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסור או בפונדיון מן הסלע כפי אותו המזון מתחלל ראשון ראשון עד שיתחלל כולו. ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דילמא זיילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא מפסיד באכילת מעשר וב"ש לא חיישי להכי ובמאי דצריך טפי בעי לאוקומי הראב"ד ז"ל. ופי' הר"ש שיריליו ז"ל בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף בפרוטות אלא חצין ויש לפרש משום סחורה דדרך הוא דהמחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבא מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסור משום סחורה והא ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ע"כ ועוד האריך ז"ל וכתבתיו בס"ד בפ' שני דמסכת מעשר שני. כפי פירוש רעז"ל צריך להגיה במשנה כך ר' עקיבא אומר בשלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל על פירוש רעז"ל פי' זה אינו נראה ועיין במסכת מעשר שני פ' שני:

משנה יא

כסא של כלה:    בפ' כ"ב מכלים היא שנויה ופי' הראב"ד ז"ל דומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאין נחלקו מדקתני סיפא דהא מתני בפ' כ"ב (מאהלות) [מכלים] כסא שלא היה חפוייו יוצאין וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך זרועותי' ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשוייה זרועות זריעות וכשחפוייו יוצאין ונכנסין שאדם יכול להכניסן ולהוציאן כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלין ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שניטלו חפוייו כבר בטל תשמיש מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום הירך קבוע הוא כעין קתדרה פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפילו ניטלו חפוייו טמא דראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו מיהו ב"ש סברי אפילו כשחפוייו יוצאין וניטלו טמא מפני שלא בטל שום תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו: [הגהה. בפי' רעז"ל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שנים בולטים וכו' וכתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל איני יודע מה אלה השנים הבולטים או הציורים מטמאים או מטהרין ונ"ל כי הענין הוא ד' או ג' עמודים מחוברים ע"י לבזבזים כמעשה השלחן שבמקדש ומשימין עליהם כמין טבלא קטנה לישב עליה ומחברין את הטבלא בעמודים ע"י יתדות של עץ ואז הוא כסא לשבת עליו והטבלא שעליו הוא המלבן של כסא והיתדות הם חפוייו והנה אע"פ שנטלו חפוייו ראוי הוא לישיבה כי הטבלא מונחת על גבי היתדות אלא שאינה מחוברת וב"ש מטמאין משום דהוי עדיין כסא]:

וב"ה מטהרין:    כיון שאינו מחובר ושמאי אומר אף הטבלא לבדה טמאה כי היא ראויה להניח ע"ג קרקע ולישב עלי' ועל כן נשארה בטומאתה כן נ"ל לצייר הבנת משנה זו ואע"פ שאפשר שזה אינו ציור הכסא ממש מ"מ על זה הדרך הוא. אך צ"ע במסכת כלים פ' כ"ב. ומלבן דתנן נ"ל דהוי פירושן כמו מלבן של מסר הגדול דתנן במסכת כלים ספכ"א ע"כ]:

שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא:    פי' אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להופכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות מסגרת ויש עוד לפרש טמא המלבן כי הוא לישיבה לבדו הלכך אפילו ניטלו חפוייו ונתפרקו הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע"פ שאין דרכו להופכו על צדו:

כסא שקבעו בעריבה:    דוקא כדרך ישיבתו אבל שלא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור וב"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב"ה סברי כיון שאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר היא ואי קשיא לך לב"ה התנן בכלים בפרק עשרים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה טמא אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימא אלא משום דקמחבר להו לבנין קמטהרינן ומש"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו אבל הכא הא קמבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות בלחוד מטהרו להו ב"ה תדע דתנן התם סדין שהוא טמא מדרס מאימתי טהרתו ר' עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפילו כשנטמא כבר מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמי שנשבר:

שמאי אומר אף העשוי בה:    כלומר אפילו נעשה מתחילתו לכך טמא ע"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מאי חפוייו כי ההיא דתנן ר' יהודה אומר כדי לעשות אף:

ב"ש מטמאין וכו':    מ"ט דב"ש דאכתי חזו לישיבה וב"ה מטהרין מ"ט דכי עבידא לנוי כלה עבידא לעלמא לא חזיא דחייכי עלה עלמא:

אף מלבן של כסא טמא:    מלבן דמרבע כי מלבן כדתניא בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור"ש מטהרין ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא א"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן של בית האומן טמא התם כדקתני טעמא שאינו עושה מלאכה בגופו והויא ליה משמש משמשי אדם ותניא משמש משמשי אדם טהור אבל הכא לישיבה הוי והוא גופיה חזי לישיבה כיון שהוא רחב טפח טמא למה ליה אף מלבן של כסא כר' יוסי ס"ל כדתניא אפילו מבית האומן טמא:

כסא שקבעו בעריבה וכו':    תנא שקבעו כדרך ישיבה שלו אבל שלא כדרך ישיבתו טהור:

ב"ש מטמאין:    דלא בטיל מטומאתו קמייתא:

וב"ה מטהרין:    קסברי כיון דקא בעו רגלי עריבה:

אף העשוי בה טמא:    שמאי לטעמיה דאמר אף המלבן טמא וצריכי דאי תנא רישא ה"א בההיא קאמרי ב"ש דטמא משום דסוף סוף לישיבת אדם קבעי לה אבל סיפא דלעריבה קבעי לה אימא לא קמ"ל ואי תנא סיפא ה"א הכא טמא משום דמימליך איניש ואמר אי מצטריך לעריבה להוי לעריבה ואי לא ליהוי לדידי אבל רישא דלכבוד עבידא אימא לא מימליך ועד דעביד ליה כסא וחפוייו לא ליטמא קמ"ל. מתני' דלא כר' יוסי דתניא כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין דברי ר"מ ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביאו ממקום אחר וקבעו בה שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין א"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא ע"כ. ונראה שר"ל דר' יוסי דלא כב"ה וממילא שמעי' נמי דמתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דמוקי פלוגתייהו בעשוי בה. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא קשה דמשמע הכא דמחמיר ר' יוסי לגבי כלה טפי מרבנן ואלו בפ' כ"ג דכלים תנן המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים א"ר יוסי אין בהם משום מושב וא"כ קשה כסא של כלה אכסא של כלה דאילו הכא ר' יוסי סבר כשמאי וטמא אפילו מלבן דכסא ואילו התם בפכ"ג אמרינן דר' יוסי אומר דכסא של כלה לית ביה משום מושב. וצריך לומר דהכא בכסא של כלה שנותנין בו בגדי נדונייתה קמיירי מכי רמו שערי באסינתא דאין בו משום מושב ודומיא דכסא של כובס קתני לה וכן משבר של חיה דקתני ה"נ קאמר שמביאין כסא לבגדים כסא של שעת משבר של הנולד סימן טוב ללידתה דלא הוי למושב ועל כל אלו דתחלת עשייתם לאו למושב עשויין לא מטמו משום מדרס הזב ורבנן כ"ש דמטהרי ליה דרבנן דהיינו ב"ה אפילו לכסא של כלה המיוחד לישיבה שלה קמטהרי ליה אם ישב עליו הזב או זבה אע"ג דשם ישיבה אית ביה כ"ש הכא. ואע"ג דגבי מלבן העשוי מתחלתו לעריבה קא מטמא ר' יוסי שאני הכא דכיון דסומכת גופה בשעת לישה על זרועותיה ונשען רוב גופה ה"ל מושב כדתנן בפ"ד דמסכת זבים שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו:

משנה יב

אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:    כתב הרי"א ז"ל ס"א להודות ונ"ל דטעות דאי גרסי' להודות היה צריך לומר לדברי ע"כ:

האשה שבאה ממדינת הים ואמרה וכו':    שנוייה בפט"ו דמסכת יבמות:

בש"א תנשא וכו':    שם ג"כ היא שנויה:

משנה יג

מי שחציו וכו':    שנויה בגיטין פרק השולח. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם:

שנאמר לא תוהו בראה:    כתב הרב הנזכר ז"ל נ"ל דהא דלא מייתי ראיה ממאי דכתיב בתורה פרו ורבו שהיא מ"ע דה"ק ליבטל והלא לא נברא וכו' כלומר היאך אפשר לו ליבטל והלא הקב"ה ברא את היצר של התשמיש כדי שיפרו וירבו א"כ אי אפשר ליבטל כיון שיש בו יצר הרע והיינו הא דמייתי ראיה מפסוק לא תהו בראה וכו':

משנה יד

כלי חרס מציל על הכל:    כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו וכו' לשון רעז"ל וכתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ואינו מדבר אלא על ארובה שבין הבית לעליה והמת מלמטה וכלי חרס נתון ע"ג הארובה שהוא מציל על כל מה שבעליה מטומאת המת שלמטה ועל זה היא המחלוקת במסכת אהלות פ' חמישי עכ"ל ז"ל:

לעצמו טהרנו:    פי' לעם הארץ לבדו טהרנו. ורישא דמתני' שנויה בכלים פ"ט וגם באהלות פ' חמישי. ואיתה בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ"ב:)

חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:    ביד ספכ"ג דהלכות טומאת מת: