משנה עדיות א ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק א · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ח ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו ט עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

היה יב גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

נוסח הרמב"ם

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכל לבטל את דברי בית דין חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכל לבטל את דברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.

פירוש הרמב"ם

כוונת זו המשנה כי כשיהיה ב"ד שעשה מעשה כדעת יחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק בזה ויפסק הדין על דעת רבים אלא אם היה גדול במנין מן הב"ד שקדם שעשה על דעת היחיד וגדול בחכמה ממנו כלומר שיהיה ראש ישיבת זה הב"ד חכם מאותו שקדם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ויסמוך עליו - כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים: אין בית דין אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי ב"ד הראשון שעשה בדברי היחיד, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה, היינו שראש הישיבה של ב"ד האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון י. ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון יא:

פירוש תוספות יום טוב

ויסמוך עליו. נ"א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב"ד שכך פירש שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו' [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע"כ. ועיין לקמן:

שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. פירוש בתקנות וגזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך. ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונר' לו טעם אחר לסתור אותו ה"ז סותר ודן כפי מה שנר' בעיניו. שנא' (דברים י"ז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך. הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים. וכתב הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמ' קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים. ועיין מה שהארכתי במ"ב פ"ה דמעשר שני:

שאין ב"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה. פירש הר"ב אין ב"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן [ברכות דף כ'] רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ"מ פ"ב מהל' ממרים:

ובמנין. פירש הר"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר [הלכה ב'. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. ע"כ. והראב"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ובמכנה ז' פ"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש"י גם שניהם:

היה גדול ממט בחכמה אבל לא במנין וכו'. להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני [דבכה"ג שנינו באבות פ"ה משנה ז' בנ"א בחכמה ובמנין והתם פשיטא דאו או קתני. קמ"ל דלא. ואלא מיהת אכתי הא דקתני עד שיהיה וכו' משנה שאינה צריכה היא. ונ"ל דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאד שבודאי הוא גדול וכו'. ואל תתמה על שהוצרך התנא להזהיר. שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו. וכל איש גדול הוא בעיניו. ולפיכך הוצרך להזהיר מאד. ומצינו בפ' ואלו מגלחין דף י"ז דשפחה של בית רבי דחזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבע גדול. אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול. במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [פירש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עכ"ל] ולא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים. ופירש הרא"ש בשם הראב"ד שאע"פ שהשפחה היתה מתה אפ"ה הרי חיה רבי. וא"נ שכבר מת. היה ר"ג נשיא. ואמרינן נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא. היינו באינו יודע מי הוא. אז הנשיא מתיר דאזלינן בספקא בתר רובא. ורובא דישראל לא שקלי בהדי נשיא. אבל כשהמנדה הוא ידוע. והוא חשוב. ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם הוא שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה לו ביראת חטא. ולא לגדולה. ולא למנין שנים. ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחר להתיר מה שאסר חברו. והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא. ולא רצה לשקול עצמו כנגדה. עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו. עכ"ל. והכא נמי דכוותה. ועדיפא מינה. שפשיטא מלתא שכל ב"ד שבדור אשר ביכלתו וכחו לגזור גזירה על הצבור שכחם יפה מן הסתם בערך חכמי הדורות שבימיהם ואחריהם יותר ממה שהיה ערך השפחה של בית רבי כנגד חכמי הדור ההוא. ושאחר כ ך. וכיוצא בזה שאמרתי שכפל הענין הוא לחזוק. מצאתי און לי בפירוש הרמב"ם שהעתקתי בפ"ק דתרומות משנה ו' ע"ש. ובמסכת שבת ספי"א יש ג"כ כפל לשון במשנה ופירשתיו ג"כ שם בס"ד. אכן בסוף פ"ק דמעילה יש ג"כ כפל לשון והנחתיו שם בצריך עיון].

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) ולגירסא זו פירושו, שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד, יסמוך עליו, כלומר יקבע הלכה כמותו. כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין והלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכול לבטל כו', אלא כיון שמצאו דברי היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות. ועיין לקמן:

(ט) (על המשנה) שאין כו'. פירוש בתקנות גזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות בפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר שופט שבימיך. הר"מ. וכתכ הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמרא קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים:

(י) (על הברטנורא) כדאשכחן רבה דתוה גדול מרב יהודה. כ"מ:

(יא) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, והאיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. והר"א כתב, מנין שנים קאמר:

(יב) (על המשנה) היה כו'. להכי אהדריה, דלא תימא דאו או קתני, כדאשכחן כהאי גוונא באבות פ"ה מ"ז, קמ"ל דלא. והא דקתני עד שיהיה כו', נראה לי דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאוד שבודאי הוא גדול כו', שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו וכל איש גדול הוא בעיניו, ולפיכך הוצרך להזהיר מאוד. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין:    מנין שנים קאמר והכי איתא בירוש' עכ"ל [הראב"ד ז"ל] ונראה דגריס יסמוך בלי ויו בראש תיבה וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרש"ש ז"ל אלא שמחולקים בפירוש. וגם הר"ר יהוסף ז"ל כתב שבקצת ספרים יסמוך. ואיתא להאי בבא ברפ"ק דמגלה וברפ"ק דמועד קטן. ותוס' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) ובגמ' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) ושם בירושלמי דף מ"א ודפ"ק דשבת דף ג'. וביד פ' שני דהלכות ממרים. וז"ל הר"ש שיריליו ז"ל ולמה הוזכרו דברי היחיד בין המרובין כגון הא דתנן לעיל חמשת רבעים קמח חייבים בחלה ר' יוסי אומר חמשה ועוד חייבין וכן הא דתנן הגלודה ר"מ מכשיר וחכמים פוסלים וכן דתנן רש"א עד שתנקב לבית הסמפונות כיון דקיימא לן הלכה כדברי המרובין למה הוזכרו דברי יחיד ומתרץ תנא דמתני' שאם יראה ב"ד דברי היחיד וירצה לסמוך עליו שיסמוך עליו ודוקא בשעת הדחק מפני צורך השעה כמו שאמרו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק להא מיהא אהני הזכרת דברי היחיד שיכול לסמוך עליהן ואם לא נכתבו דברי היחיד היאך היה יכול להקל ולסמוך עליו וכן מצאתי לרש"י ז"ל:

שאין ב"ד וכו':    כלומר ודוקא שיסמוך עליו יכול דהב"ד עצמו שרואה דברי היחיד אינו לוקח אותה סברא להלכה ולעשות מעשה אפילו שלא בשעת הדחק שזהו קרוי בטול דברי המרובין הקדמונים ואין שום ב"ד יכול לעשות כן אא"כ יהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא לסמוך הוא שיש לו רשות בלבד ומש"ה תני תנא שאין ב"ד יכול לבטל כלומר לסמוך הוא דקא שרינן אבל לבטל לא שאין ב"ד יכול לבטל וכו' ופי' לסמוך היינו כמי שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וסמך על אחר קצת אבל עיקר גופו על רגליו עומד כך הדיין עצמו אינו עומד על אותה סברה ולתפוס אותה אפי' בריוח אלא דוקא בשעת הדחק והיינו דתני תנא דברייתא לעולם הלכה כדברי המרובים וכו' ומאי לעולם לומר לך שהב"ד שסומך על היחיד מודה דהלכה כדברי המרובין אלא כאן בשעת הדחק דהיינו צורך השעה כאן שלא בשעת הדחק והשתא לשון המשנה ולשון הברייתא מדוייקים דס"ל לתנא דמתני' דדוקא גבי שמאי והלל הוא דתנינן דהוזכרו לבטלם משום דלא היה בידם שמועה ורבנן דפליגי עלייהו הסכימו לשמועה אבל יחיד דפליג על רבים דאין לזה ולזה שמועה לא הוזכרו לבטלם ור' יהודה פליג והיה שונה ואפילו גבי יחיד דהוזכרו לבטלם דר' יהודה סבר אפילו בשעת הדחק אין לו לשום ב"ד לתפוס כדברי היחיד ואשכחן ליה האי סברא נמי בפ' לולב הגזול דאמר יבשים כשרים והביא ראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולב הן לבניהם ואמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה ואיהו אזיל לטעמיה דסבר דשום ב"ד לא היה לו להורות יבשים כשרים משום טעמא דשעת הדחק דלדידיה אין חילוק בין שעת הדחק לליכא שעת הדחק כי טעמיה דהכא דלא הוזכרו דברי היחיד אלא כדי לבטלם כדמפ' בברייתא וזה היה באותן הימים שהיו ראשי ישיבות בבבל אפילו בימי רבי ואין צריך לומר בפני הבית דבימי ר' יהודה בן בתירא שהיה בפני הבית שלחו לו אשריך ר' יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים ובימי רבי נמי היו ראשי ישיבות שם שהרי שאל מה אני בשעיר נשיא וא"ל ר' חייא הרי צרתך בבבל רב הונא כדאיתא בהוריות ומש"ה הוצרכו לכתוב דברי היחיד במשנה שאם לא הוזכר היה בא תלמיד אחד משם לכאן והיה אומר איני שומע לדעת משנה זו שיש לי קבלה מרב מומחה בהפך אולי היה ב"ד שלי מרובה משלכם ולכך הוצרכו לכתוב דברי היחיד להגיד לו כבר נשמע לנו אותה סברא שאתה אומר ונתבטלה וכדברי איש פלוני שמעת ונתבטלו דבריו כך נ"ל והרא"ש ז"ל סובר דאין חילוק בין לסמוך בין לבטל ופי' שאלמלא דברי היחיד לא היו יכולין לבטל דברי מרובין אפילו בשעת הדחק שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אם הושוו כולן לדעת אחת עד שיהא גדול ממנו וכו' אבל אם היה מחלוקת בדבר יכולין ב"ד אחר אפי' קטנים מהם לסמוך על דברי היחיד. כיוצא בדבר מצינו באמוראים שפוסקים הלכה כדברי היחיד במקום המרובים אבל במקום שאין מחלוקת אין כח באמוראים לחלוק על דברי התנא ע"כ. ואין דבריו נכונים דדברי ב"ד נקרא וקם דינא הוי כיון דהוו מרובין ועוד דקתני בברייתא לעולם הלכה כדברי המרובין אלא הנכון מה שפירשתי:

אא"כ גדול ממנו:    בגמ' מפ' דהיינו דוקא כי הוי מילתא דרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל כי אין צבור יכולין וכו' אין צריך ב"ד גדול אלא אפילו קטן דהא שמן מי"ח דבר הוי ורבי התירו:

בחכמה ובמנין:    מנין גברי ושמא דבעינן נמי מנין שנים דהא בברייתא דמייתינן לקמן היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו התם לא שייך אלא מנין שנים וכן מצאתי לרש"י ז"ל דפירש במסכת אבות במנין השנים ובמנין התלמידים:


פירושים נוספים