משנה עדויות א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק א · משנה ו | >>
אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה, שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אִם כֵּן,
- לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין לְבַטָּלָה?
- שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם:
- כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל,
- יֹאמַר לוֹ:
- כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ:
אמר רבי יהודה:
- אם כן, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן?
- שאם יאמר אדם: כך אני מקובל,
- יאמר לו: כדברי איש פלוני - שמעת.
- אם כן, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן?
אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין, והוא שאפשר שיפסוק בית דין כסברת אותו היחיד, אמר רבי יהודה, לאיזה טעם זכר דברי יחיד הנדחים, כלומר שאין עושין בית דין לעולם כדבריו.
ואמר שהטעם להזכיר אותו, לפי שאם למד אדם אותו הדבר וחשב שהכל מודים בו, וימצא שעושים חילוף הדברים ויבא בלבו ספק, אז נודע לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה:
למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין - כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והן דחויים ובטלין יג, למה מזכירין אותן כלל. ומשני, שאם יאמר אדם כך אני מקובל ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:
למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה. פירש הר"ב יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב"ד דברי היחיד וכו'. וא"כ מאי קושיא הקשה ר"י א"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ע"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב"ד לעוולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ"ל. ולהראב"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ"מ להראב"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו':
(יג) (על הברטנורא) ותמיהני כו' דהא אפשר שיבוא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. וניחא לפמ"ש הר"מ, בר"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה, אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל א"י אין ב"ד האחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים. ואכתי לשון כדי לבטלן שכתב הר"ב, קשה, מאי כדי, אדרבא אם לא היו נזכרים מכל שכן שהיו בטלין ומבוטלין לא קיימין ולא נזכרים. ולכך אני אומר, שכשגגה יצאה מלפניו, ועירב לשון הר"א בפירושו שהוא פירש בדרך אחר. והוא, שבאמת נזכרו כדי לבטלן לדורות, שאם יאמר אחד כך מקובלני יאמרו כו', אבל אם לא הזכירו דברי היחיד היה סבור המקובל דדעת רבים היא. כו'. ע"כ. ור"י פליג אטעם שאם יראה כו':
א"ר יהודה א"כ וכו': כלומר היה שונה במשנתו כן לעולם הלכה כדברי המרובין א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלם. ולבטלם דאמר תירוצא דמילתא הוא דלדידיה אין חילוק בין בשעת הדחק ללא שעת הדחק ולבטלם הוא דכתבום וכן דעת הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש א"כ שאין טעם אחד אלא כמו שאמרנו הא תינת היכא ששונה בסתם דברי היחיד בין המרובים אבל היכא שמבטל בפירוש דברי היחיד ומקיים דברי המרובין כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידים וכיוצא בהם בכמה מקומות והשתא אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד המובטלין א"כ למה הזכיר דברי היחיד לבטלם אלא טעם יש לדבר שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואתה סבור שמפי המרובים נאמר ולא נאמר אלא מפי אותו היחיד ע"כ. ומה שפי' כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידין בההיא מתני' לא מצי ר' יהודה לאקשויי כלל דהא תנא דמתני' מתרץ למה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלם וכו' והיינו להשמיענו שהן עצמם חזרו בהם ולא עמדו בשמועתם מכח השמיעה ובההיא כבר מודו דלבטלם הוא דהוזכרו וכדפרישית לעיל עכ"ל ז"ל. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ"ק דשביעית. וראיתי שכתב הררי"א ז"ל על מה שכתב רעז"ל יחיד שלא עשו שום ב"ד כדבריו וכו' כל זה לא נזכר בדבריו על כן נראה דר' יהודה בא לומר טעם אחר לקושיא הראשונה שהקשו ולמה מזכירין את דברי היחיד וכו' כלומר מה שהוזכרו דברי שמאי והלל כבר תרצו שהטעם הוא ללמד לדורות אבל מה שהוזכרו דברי היחיד הוא קשה עדיין ותרצו שאם יראה ב"ד וכו' ובא ר' יהודה לומר טעם אחר וחזר ואמר לשון הקושיא הראשונה א"כ למה מזכירין וכו' וגם הוא חוזר על תירוץ שתרצנו על שמאי והלל ואומר א"כ שזהו טעם הדבר א"כ למה הוזכרו דברי שאר היחידים בין המרובין אלא הטעם הוא שאם יאמר אדם וכו' וכדומה לזה יש במסכת סוטה פ"ח בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה וכו' א"ר יהודה בד"א במלחמת מצוה וכו' וצ"ע ע"כ:
יכין
אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה: ר"ל א"כ, למה הזכירו דברי היחיד היכא דהוי לבטלה לגמרי, דהיינו בדבר שפשט איסורו כבר על כל ישראל, שאז אפילו יהיה הדור האחרון גדול בחכמה ובמניין, אין הב"ד אחרון מבטל דברי הקודמין [ראב"ד. ולרמב"ם דוקא כשהוא ג"כ סיג וגדר]. אלא ה"ט שמזכירין דברי היחיד, שאם וכו':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת