משנה עדיות א יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק א · משנה יא | >>
כסא של כלה שנטלו חפוייו, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.
שמאי אומר, אף מלבן של כסא, טמא.
כסא שקבעו בעריבה, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.
שמאי אומר, אף העשוי בה.
משנה מנוקדת
כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו,
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
- וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.
- שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא.
- כִּסֵּט שֶׁקְּבָעוֹ בַּעֲרֵבָה,
- בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
- וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.
- שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:
נוסח הרמב"ם
כיסא של כלה שניטלו חיפויו -
- בית שמאי - מטמאין.
- ובית הלל - מטהרין.
- שמאי אומר: אף מלבן של כיסא - טמא.
- כיסא שקבעו בעריבה -
- בית שמאי - מטמאין.
- ובית הלל - מטהרין.
- שמאי אומר: אף העשוי בה.
פירוש הרמב"ם
מנהג הכסאות שיושבות הכלות עליהם, שיהיו עשויות משן ותדהר ותאשור וזולתם, ולהיות מפותחין ומצויירין פיתוחים והם הנקראים חפויין כלומר אותן החתיכות המפותחות שמדביקות עליו.
ומלבן של כסא - רבוע מצוייר ששמים על הכסא לשבת הכלה עליו. ואותו הרבוע בעצמו כשהוא נפרד אינו ראוי לישיבה.
שמאי אומר, אף העשוי בה - כלומר ואפילו היה הכסא מגוף העריבה, שהוא מתטמא.
ופירוש אמרו בכאן טמא, שהוא מתטמא במשכב הזב.
ובית הלל מטהרין ממשכב הזב, כמו שנבאר בפרק עשרים ושנים ממסכת כלים.
והלכה כבית הלל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שנטלו חפויו - רבותי פירשו מלשון חפי פותחת [שבת דף פ"א], שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל, אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב"ם פירש, חפויו, פיתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה:
בית שמאי מטמאים - דאכתי חזי לישיבה:
ובית הלל מטהרין - דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:
אף מלבן הכסא טמא - כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא. כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו:
כסא שקבעו בעריבה - הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה ולא לישב עליה:
בית שמאי מטמאין - דלא בטל כסא לגבי עריבה:
ובית הלל מטהרין - ממדרס, דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה, מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:
שמאי אומר - אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:
פירוש תוספות יום טוב
כסא של כלה וכו'. משנה זו שנויה בפכ"ב דכלים מתני' ד' ושם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה. הנני יוסיף שם בס"ד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כסא של כלה: בפ' כ"ב מכלים היא שנויה ופי' הראב"ד ז"ל דומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאין נחלקו מדקתני סיפא דהא מתני בפ' כ"ב (מאהלות) [מכלים] כסא שלא היה חפוייו יוצאין וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך זרועותי' ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשוייה זרועות זריעות וכשחפוייו יוצאין ונכנסין שאדם יכול להכניסן ולהוציאן כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלין ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שניטלו חפוייו כבר בטל תשמיש מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום הירך קבוע הוא כעין קתדרה פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפילו ניטלו חפוייו טמא דראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו מיהו ב"ש סברי אפילו כשחפוייו יוצאין וניטלו טמא מפני שלא בטל שום תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו: [הגהה. בפי' רעז"ל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שנים בולטים וכו' וכתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל איני יודע מה אלה השנים הבולטים או הציורים מטמאים או מטהרין ונ"ל כי הענין הוא ד' או ג' עמודים מחוברים ע"י לבזבזים כמעשה השלחן שבמקדש ומשימין עליהם כמין טבלא קטנה לישב עליה ומחברין את הטבלא בעמודים ע"י יתדות של עץ ואז הוא כסא לשבת עליו והטבלא שעליו הוא המלבן של כסא והיתדות הם חפוייו והנה אע"פ שנטלו חפוייו ראוי הוא לישיבה כי הטבלא מונחת על גבי היתדות אלא שאינה מחוברת וב"ש מטמאין משום דהוי עדיין כסא]:
וב"ה מטהרין: כיון שאינו מחובר ושמאי אומר אף הטבלא לבדה טמאה כי היא ראויה להניח ע"ג קרקע ולישב עלי' ועל כן נשארה בטומאתה כן נ"ל לצייר הבנת משנה זו ואע"פ שאפשר שזה אינו ציור הכסא ממש מ"מ על זה הדרך הוא. אך צ"ע במסכת כלים פ' כ"ב. ומלבן דתנן נ"ל דהוי פירושן כמו מלבן של מסר הגדול דתנן במסכת כלים ספכ"א ע"כ]:
שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא: פי' אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להופכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות מסגרת ויש עוד לפרש טמא המלבן כי הוא לישיבה לבדו הלכך אפילו ניטלו חפוייו ונתפרקו הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע"פ שאין דרכו להופכו על צדו:
כסא שקבעו בעריבה: דוקא כדרך ישיבתו אבל שלא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור וב"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב"ה סברי כיון שאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר היא ואי קשיא לך לב"ה התנן בכלים בפרק עשרים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה טמא אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימא אלא משום דקמחבר להו לבנין קמטהרינן ומש"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו אבל הכא הא קמבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות בלחוד מטהרו להו ב"ה תדע דתנן התם סדין שהוא טמא מדרס מאימתי טהרתו ר' עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפילו כשנטמא כבר מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמי שנשבר:
שמאי אומר אף העשוי בה: כלומר אפילו נעשה מתחילתו לכך טמא ע"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מאי חפוייו כי ההיא דתנן ר' יהודה אומר כדי לעשות אף:
ב"ש מטמאין וכו': מ"ט דב"ש דאכתי חזו לישיבה וב"ה מטהרין מ"ט דכי עבידא לנוי כלה עבידא לעלמא לא חזיא דחייכי עלה עלמא:
אף מלבן של כסא טמא: מלבן דמרבע כי מלבן כדתניא בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור"ש מטהרין ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא א"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן של בית האומן טמא התם כדקתני טעמא שאינו עושה מלאכה בגופו והויא ליה משמש משמשי אדם ותניא משמש משמשי אדם טהור אבל הכא לישיבה הוי והוא גופיה חזי לישיבה כיון שהוא רחב טפח טמא למה ליה אף מלבן של כסא כר' יוסי ס"ל כדתניא אפילו מבית האומן טמא:
כסא שקבעו בעריבה וכו': תנא שקבעו כדרך ישיבה שלו אבל שלא כדרך ישיבתו טהור:
ב"ש מטמאין: דלא בטיל מטומאתו קמייתא:
וב"ה מטהרין: קסברי כיון דקא בעו רגלי עריבה:
אף העשוי בה טמא: שמאי לטעמיה דאמר אף המלבן טמא וצריכי דאי תנא רישא ה"א בההיא קאמרי ב"ש דטמא משום דסוף סוף לישיבת אדם קבעי לה אבל סיפא דלעריבה קבעי לה אימא לא קמ"ל ואי תנא סיפא ה"א הכא טמא משום דמימליך איניש ואמר אי מצטריך לעריבה להוי לעריבה ואי לא ליהוי לדידי אבל רישא דלכבוד עבידא אימא לא מימליך ועד דעביד ליה כסא וחפוייו לא ליטמא קמ"ל. מתני' דלא כר' יוסי דתניא כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין דברי ר"מ ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביאו ממקום אחר וקבעו בה שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין א"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא ע"כ. ונראה שר"ל דר' יוסי דלא כב"ה וממילא שמעי' נמי דמתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דמוקי פלוגתייהו בעשוי בה. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא קשה דמשמע הכא דמחמיר ר' יוסי לגבי כלה טפי מרבנן ואלו בפ' כ"ג דכלים תנן המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים א"ר יוסי אין בהם משום מושב וא"כ קשה כסא של כלה אכסא של כלה דאילו הכא ר' יוסי סבר כשמאי וטמא אפילו מלבן דכסא ואילו התם בפכ"ג אמרינן דר' יוסי אומר דכסא של כלה לית ביה משום מושב. וצריך לומר דהכא בכסא של כלה שנותנין בו בגדי נדונייתה קמיירי מכי רמו שערי באסינתא דאין בו משום מושב ודומיא דכסא של כובס קתני לה וכן משבר של חיה דקתני ה"נ קאמר שמביאין כסא לבגדים כסא של שעת משבר של הנולד סימן טוב ללידתה דלא הוי למושב ועל כל אלו דתחלת עשייתם לאו למושב עשויין לא מטמו משום מדרס הזב ורבנן כ"ש דמטהרי ליה דרבנן דהיינו ב"ה אפילו לכסא של כלה המיוחד לישיבה שלה קמטהרי ליה אם ישב עליו הזב או זבה אע"ג דשם ישיבה אית ביה כ"ש הכא. ואע"ג דגבי מלבן העשוי מתחלתו לעריבה קא מטמא ר' יוסי שאני הכא דכיון דסומכת גופה בשעת לישה על זרועותיה ונשען רוב גופה ה"ל מושב כדתנן בפ"ד דמסכת זבים שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו:
תפארת ישראל
יכין
כסא של כלה: משנה היא [כלים פכ"ב מ"ד]. וכך הוא תמונת כל כסא, ד' מסגרות כמרובע קבועין על ד' רגלי הכסא. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המרובע הזה מחובר דף לישיבה. והדף הזה נקרא חפוי האמצעי. אמנם לכלה בימי חופתה עושין כעין ג' דפנות על הדף הנ"ל סביב, כדי שתשב דרך כבוד שתסמוך זרועותיה וגבה עליהן, ואלו הדפנות נקראו סתם חפויין:
שנטלו חפויו: ר"ל שניטלו ג' הדפנות הנ"ל:
בית שמאי מטמאין: דמדחזי עדיין לישיבה מקבל טומאה:
ובית הלל מטהרין: דמדלא חזי לפי מה שהוא מיוחד לכבוד הכלה, הוה כנשבר אף דחזו עדיין צריך ליחדם מחדש לישיבת כל אדם ויעשה בה מעשה, כחכמים [כלים פ"כ מ"ד]:
שמאי אומר אף מלבן של כסא: ר"ל אפילו לא נשתייר מהכסא רק הרגלים עם ד' מסגרות הנ"ל:
טמא: אפילו ניטל גם דף המושב, מדחזי לישב עליו גם בלא אותו דף:
כסא שקבעו בעריבה: דעריבה אינה נעשה מדרס הזב, מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ללוש, דאינו מיוחד לישיבה. אבל זה קבע בתוכה כסא ממקום אחר:
בית שמאי מטמאין: ר"ל כשישב עליו הזב, נטמא במדרס, דלא בטל כסא לגבי עריבה:
ובית הלל מטהרין: דאינו נטמא במדרס, משום דבעריבה אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו:
שמאי אומר אף העשוי בה: אף שייחד גוף העריבה למושב ועשה בה תקון מה לשם כך, מתטמא במדרס:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת