מי מרום/חלק א/פרק ראשון
בנפש האדם וכוחותיה
א
[עריכה]אמנם טעות אחת מסבבת טעויות מרובות, יש מצד עצם השכל שמאחר שהשכל עלול לטעות בזה כן עלול לטעות בעוד עניינים אחרים ויש מה שטעות אחת מחייבת טעות אחרת, בכל זאת יש הבדל גדול בין טעות בשאר חכמות לטעות בתוה"ק. בשאר חכמות שאין כ"כ קשר ביניהם והן נפרדות זו מזו, רחוק בהן החיוב של הטעיות מטעיות ויתכן שיטעה בחלק זה של החכמה ולא יטעה בחלק אחר מהחכמה. לא כן התורה הקדושה תורת ד' תמימה שהיא כולה קשורה ביחד וד"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, עלולה כל טעות להיות מגררת טעויות אחרות בדך חיוב. וכמו כן ביחס נפש האדם וכוחותיה כל הטעאה כ"ש מגררת אחריה הטעאה ביסוד האמונה. ולעומת זה כל הבנה בהירה בתורת אלהים חיים מבהרת את האמונה ומהדרת אותה בהדר קדשה.
חז"ל אמרו בברכות (י, א) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה וכו' יבא מי שיש בה חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו ע"ש. הנה המשילו ללמוד מן ההוי' הכללית לההוי' הפרטית ובאמת יש ג"כ ללמוד מהפרט להכלל כמו שנאמר מבשרי אחזה אלוה, והענין כי האדם הוא המשל והקב"ה הוא הנמשל, מתחילה יש ללמוד מהמשל להנמשל, ואח"כ לומדים מהנמשל להמשל.
והנה אם אנו מרגישים בקרבנו מדת הטבה, ואנו נוטים אל הטוב יותר מאל הרע, הרי זה מסמן לנו את מקור ההטבה שלנו שהיא נובעת מהטוב העליון הטוב המוחלט, וכשאנו מוצאים בעצמנו שאעפי"כ הננו בעלי בחירה שבכחנו לבחור בטוב או ברע, הרי זה מסמן לנו את החופש המוחלט של למעלה ושמקור בחירה שלנו היא נובעת מהבחירה העליונה, ומנטיתנו לטוב ושביעת רצוננו וקורת רוחנו בזמן פעולתנו פעולת הטוב. אנו מכירים את נטיית הטוב למעלה, ושצריכים לאחוז בטוב ולמאוס ברע, ולזאת אחרי שהננו משכילים בינה פה למעלה, עלינו ללמוד מהלמעלה איך להתנהג למטה, מהנמשל אל המשל, כי הנה ההוי' ביסוד התהותה היתה ברצון מוחלט, ברצון לגילוי הטוב, אמנם סדר ההוי' הוא בהכרחים, שדבר אחד מחייב את חבירו, וכן הלאה והלאה, ומפני זה גם הנטי' לטוב שהננו מרגישים בקרבנו שיש לה דחיפה בפנימיותנו, כמו שאין אנו יכולים לסבול בשום אופן צער של זולתנו, וזה דוחף אותנו להטיב עמו. ונמצא שהטוב שלנו הוא בהכרח, וכמו כן להרע יש דחיפה שהתאוה דוחפת לרע. ומכאן כל יסודם של נימוסי סדום ועמורה אשר דימו שכל הטוב הוא נבנה אך מצד מילוי הרגשתנו, משום כן לא נתנו להטוב עילוי על הרע, ששניהם מצד עצמנו, ואמרו שיש ללמד לבאי עולם שיתרגלו ברע והי' להם הרע למשיב נפש כהטוב. ואולם הי' להם ללמוד מאברהם אשר כל פעולת חסדו היתה אך ורק מפני שכן הוא דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ולא למדו, על כן נדונו להשחיתם ולעשותם כלה, ולזאת אחרי שהננו מכירים מהמשל את הנמשל הוא הטוב העליון, צריכים אנו ללמוד מהנמשל להמשל מה הוא רחום אף אתה רחום, להתדמות לעליון בכל מלא ההבנה, שכשם שלמעלה אין הכרח לטוב ואינו אלא רצון מוחלט לגילוי הטוב, כן גם רצוננו לטוב, יהי' אך מצד החופש העליון לגלות את הטוב כרצונו ית"ש.
באופן שהאדם למטה הוא המשל של הלמעלה ולזאת עלינו לשמור על הידיעה של יחס הנפש וכוחותיה בהאדם לבלתי נטעה ונלך שולל ח"ו בה, ולא יגיע עי"ז טעותנו ביחס נשמתא דכל נשמתא לההוי', והטעות היותר גרועה היא הדימוי לרבוי בהנפש. ויש לדעת כי הנפש היא אך אחת אלא שמתחלקת לחלקים ולבחינות, וכמו כן כח החיות חי העולמים ב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד ב"ה וב"ש לעד ולעולמי עולמים, הכרה זו בבחינת הנפש זו קשורה עם ההכרה כי הנפש היא אלהית והנשמה היא חלק אלוה ממעל, ומתוך זה יש ללמוד מהמשל על הנמשל.
ב
[עריכה]ובאמת הטעות של הפרדות בנפש באה מתוך הטעות היותר מקיפה וכוללת כי כל הנשגב ששואפים אליו, הכל הוא אך בתוך ההוי' עצמה, ושהכל אפשר למצוא בחהוי' עצמה, ואינם זקוקים למה שלפני ההוי' ולכח נצח הנצחים, ושאפשר למלאות גם סיפוקי הנפש במה שבההוי' עצמה, וכאמור למעלה שמכאן יצאה הטעות של ע"ז לדמות הבל שישנם כחות נעלמים עצמיים שבההוי' בבעלי חיים וצומחים ודוממים ולהבטל אליהם.
ומפני שדימו למצוא כל האושר רק בההוי' עצמה לא יכלו לצייר כי הנפש היא נפש אלהית וממילא אף המושגים שלהם היותר עדינים בבחינת הנפש היו אך הפרדיות כשם שההוי' מצד עצמה היא נפרדת, ועל כן כדי לעקור השורש פרה ראש ולענה הלזה, ראשית הדברים יש לעמוד על האמת כי נפש האדם היא אחת וכי היא ממרומים נשמת שדי תבינם.
ולהיות כי גם הפלוסופים, ככל פלוסופיא שלהם, וטיסתם לנשגבות, לא יכלו לשחרר עצמם ממסגרי ההוי' ועל כן דימו שאם נפש האדם מן ההוי', אין תימה אם עי"ז הם מדמים נפש חמור ונפש נשר לנפש אדם, כי אצלם הכל נפרד ובל יוכלו להסתכל בקשת של מעלה האחדות האמיתית.
ג
[עריכה]ההכרה בנפש האדם כי היא אחת ולא שתים היא היסוד לתיקון המדות. ומבלעדי זה אי אפשר להגיע לתיקון המדות במלואם ובשלימותם. דהנה אנו רואים למשל באכזריות, לא נמצא בשום פעם שהאדם יתאכזר על עצמו או על אחד מאיבריו, ואפי' על אצבע קטנה שברגלו. ולעומת זה אנו רואים שמצד הטבע מתאכזר כל אחד על זולתו, ונדרש לעורר בקרבו את מדת הרחמנות כדי להשקיט את ההתאכזרות. מזה אנו למידים כי מטבע העולם להתאכזר על מה שהוא זולתו ולהטיב עם עצמו.
ועל כן כל זמן שיצוייר לאדם מציאות חבירו למציאות זולתו, לא יתכן שיתייחס עמו במדות טובות וישרות ואף אם ירגיל עצמו בזה עדיין אינם בטוחים שיהי' זה לו לקנין מוחלט. ואולם באמת כן הוא, שהעיקר בעבודת המדות להכיר באחדות הנפשות שביסודם הן מאוחדות באיחוד גמור, כי אז נמצא להיות מן הנמנע להתאכזר על חבירו, כי חברו הוא והוא חבירו.
ואחדות הנפשות לא יצוייר זולת כשמכירים בהנפש כי היא אחת, ולהבנה זו אי אפשר להגיע זולת כשמכירים כי הנפש איננה ממסגרת ההוי' כ"א ממה שלמעלה מן כל המסגרת הלזו. כי הנה כל מה שבתוך מסגרת ההוי' הוא כולו הרכבים מיסודות שונות שהורכבו יחד, ואין לך דבר בתוך ההוי' שאיננו מורכב וכל מורכב יסודו נפרד שחלקים נפרדים נתרכבו והיו לאחדים, ולזאת כל זמן ששקועים במסגרת ההוי' אין רעיון האחדות שורה ומתקבל כלל. זולת כשמבינים ביסוד הנשמה שעלי' נאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ובזוה"ק מאן דנפח מתוכו נפח, שהנשמה איננה מורכבת מהפרדים והיא כולה מאוחדה וכל איחוד כזה הוא בלתי נפרד לחלקים, ורק קוים מתפשטים מאתה והיו לבחינות שונות, רק אז עולים להבין כמו כן גם את כללות הנפשות של בית ישראל שכולן אחת הן ואינן נפרדות ועל ידי כן מתישרות המדות מתתקנות ומזדככות ובאים לכלל הכרה האחדותית אחדות הנפשות והתאחדותם בד' אלהי ישראל. ועוד לדעת כי זקוקים מאד לגילוי הנפש האחת, היא הנפש האלהית והרבה הרבה צריכים לעמול לגילוייה בו בעצמו. כי אמנם כן מה שחשבו איזה מהפילוסופים שנפש האדם ונפש החמור שוים, באמת כן הוא יש גם נפש בהמית בתוך האדם והיא הנפש שחזו והשיגו, ואותם התועים שלא יחפצו להגבי' את עצמם למעלה מן מסגרת ההוי', ישארו באמת בהצטיירות זו כי הנפש האלהית נעלמת מהם ושולטת בקרבם רק הנפש הבהמית, זו שיש לה שויון עם נפש החמור והנשר, ורק ע"י העמל הרב לגלות בקרבו את נפשו האלהית, היא מתגלית ומאירה בו.
אי־החפץ להגבי' עצמו למעלה מכל חוג מסגרת ההוי' ולהכיר בנשמתו העליונה נפשו האחת, הבלתי מורכבת ואינה נפרדת, הוא שמביא לההתנמכות וירידה והשפלה, לדמות על דבר שהוא בלתי נכון כלל שנפש האדם והחמור שוים הם והוא והבהמה אוכלים מאבוס אחד, כי כן המדה בכל דבר נפשי שמחפשת את התפרצותה ואם אינה מוצאה מקום להתפרץ למעלה למעלה, היא מתפרצת למטה למטה, והתפרצות ירודה זו מביאה גם לידי תמורות והתחלפויות נוראות, מה שצריכים לייחס להנפשיות הבלתי מוגבלות מייחסים להכוחות המוגבלים, כי ההתפרצות פורצת, וכל מקום שתמצא היא מתפשטת, ומכאן טעות כת המדברים האומרים שכל מדומה אפשרי כי נתחלף להם ממה שיש לייחס להנפש האלהית, לציורי הנפש שבתוך מסגרת ההוי', מצד הדמיון שבנפש הבהמית שהיא הרכבית, באמת לא יתכן שכל מדומה יהי' אפשרי, משא"כ מצד הנפש האחת, חאלהית, מתוך שהיא אלהית ובלתי מורכבת כל המשוער הוא אפשרי, ואדרבה האפשרות הרבה יותר בה ממה שבא בשיעור כי כן מקורה למעלה מכל גבול ומדה.
ד
[עריכה]נתבאר בעזה"י ענין השורש שמשריש בנו הרמב"ם לדעת כי הנפש אחת ולא שתים, ואיך ידיעה זו נחוצה לטהרת המדות וזיכוכן. ומעתה נבוא למה שמבאר הרמב"ם מחלקי הנפש. ובלי ספק גם זח נוגע למהלכי המדות ושמבלעדי ידיעות והכרות אלו אי אפשר להגיע לידי שלימות המדות.
ידוע כי חלקי הנפש חמשה הם, כפי שגילו לו ברוה"ק שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה. תוכן התחלקותם הוא באופן זה, הנפש מצוי בה ההתחלפות, יכול היות עתה מתגלה נפש הטוב ועושים מצוה ובעבור רגע יהי' צד הטוב שבנפש נעלם ונפש הרע תקח את מקומו, באופן שבמצב הנפש אינם בטוחים בהמשך הזמן משעה לשעה וממצב למצב, נוסף עלי' הרוח המבטיח ביותר, כי הרוח הוא גם מכלכל. אכן רוח הוא באנוש, הוא אינו נעלם כ"כ בנקל, הרוח מקשקש לפניו כזוג ואינו נותן מנוחה, וגם מנשא ומרומם, ותשאני רוח. אולם שתי הבחינות הנפש והרוח לשניהם יש חלק בטוב וגם חלק ברע לא מבעי' הנפש שהיא פועלת גם חטאים, נפש כי תחטא. אלא גם הרוח חוטא, - למעלה מהם חלק הנשמה, שהיא איננה לוקחת חלק רק בהטוב ולא בהרע, כי כולה קודש לד' נשמת שדי תבינם. והנה יש אור פנימי ויש אור מקיף, ואם אמנם הפנימי יותר יקר לנו, באמת המקיף יותר גדול. אחיזת הרע הוא בעיקר בהפנימי ולא בהמקיף, וגם זה מחמת גודל ותוקף המקיף. וזה ההבדל בין נפש ורוח לחי' ויחידה שנפש ורוח פנימים וחי' ויחידה מקיפים, והנשמה היא הממוצעת ביניהם. בנשמה יש צד הנכנס בפנים האדם, ורובו מקיף מבחוץ ובשעה שהיצר מתגבר ונכשלים בחטא אז הנשמה הולכת ומסתלקת ממנו, - למעלה מזה חיה שהיא כולה מאור מקיף, ומי שזוכה אלי' איננו בן תמותה, הוא חי לעולם, כי כל זמן שהם בבחינת נפש ורוח, כח הכבדה שבאדם, הנם נופלים מלמעלה למטה, ככל טבעי המציאות שהולכים מלמעלה למטה, אולם המקיפים הם מעלים ומשנים את הטבעיות לרוממן למעלה בבחינת אש. והתורה בכללה היא מעץ החיים מיסוד בחינת חיה, ועל כן היא נמשלה לאש, הלא כה דברי כאש, ההולכת למעלה. - למעלה מזה היחידה בה כבר מכירים איך שהכל כלא חשיבא נגד המציאות האמיתית אחד יחיד ומיוחד, בה נכללים בגופא דמלכא, ואין יחידות כמותה.
זהו בדרך כלל מציאות בחינות חלקי הנפש, אולם ברוחניות יש בכל חלק מעין כל החלקים, על כן יש גם בכל חלק מהנפש כל החמשה חלקים והוא מה שביארו בעלי רוה"ק שמאה וחמשה ועשרים בחינות להנפש, היינו שכל חלק כלול מחמשה: נפש שבנפש רוח שבנפש נשמה שבנפש חי' שבנפש יחידה שבנפש וכן הלאה בכל החלקים.
ה
[עריכה]והרמב"ם שנשמתו הגדולה ראתה כל מה שנתגלה ברוה"ק ידע גם לחלק חלקי הנפש לחמשה חלקים: הזן המרגיש המדמה המתעורר והשכל. והם מתאימים כנגד חמשה חלקי הנפש רוח נשמה חי' יחידה. וכונתו לומר כי כל רגשות הגוף מהנפש הן נובעות. וכאשר ביארנו שהאדם צריך לגלות את נפשו האלהית וזה ע"י התיחסות אלי' והתדבקו בה ובלא הגילוי חי בקרבו אך הנפש הבהמית שלו שהיא באמת בבחינה אחת עם חלקי נפש החמור והנשר. ועל כן יש לדעת כי בזמן שנפשו המתגלית בקרבו היא הנפש האלהית כל רגשי הגוף וסדר מחייתם מאותה הנפש האלהית הן נובעות, משא"כ אם מוסר עצמו אל ההרגל ואינו פונה לבבו לחיות על רגשי הנפש האלהית, כי אז רגשות חיות גופו מאותה הנפש החמרית והנשרית הן נובעות.
ויש לדעת כלל נמרץ כי מה שנדמה לאדם שאפשר לשנות מדותיו ובפרט לזככם ולטהרם, היא טעות מוחלטת. טבע איננו משתנה, כהמשל של החולדה והעכבר, אלא שביד האדם להחליף הנפש הבהמית שלו לנפש האלהית שבו, וזה להשקיט חיות איבריו וגופו ולהכניסם לאט לאט בעבותות אהבה לשמוע מה שהנפש האלהית מלחשת אליו. ואז ע"י התגלות חיות נפשו האלהית במנוחה ושלות קודש, כל רגשי החיים נמשכים אחר פתילת קודש זו. ודוקא עי"ז אפשר להגיע לידי שלימות המדות בזיכוכם וטהרתם.
ולזאת משריש בקרבנו הרמב"ם כי מאותה הנפש העליונה הכל נובע, ולאו דוקא המדות אלא גם טבעיות הגוף, כמו למשל לרפא מחלות יש הבדל רב, בין אותו החולה, שחי על חיות נפשו העליונה לאותו החולה השקוע במאווי הבהמיות. זה מה שאומר הרמב"ם: ואשוב אל כונתי בחלקי הנפש ואומר החלק הזן ממנו הכח המושך וכו' וכו'. ללמדך כי גם כח הזן ממנו מאותה הנפש שהיא אחת ולא שתים והכל על פיה נערך ואעפ"י שהפרטים הנמשכים מאותו כח הזן כולו ראוי במלאכת הרפואה בכ"ז בכלל אם הגיע לחיות הנפש, טיפול הרפואה הוא אחר לגמרי.
והנה הכל דורשים רעננות וצעירות, אבל גם זה רק מגילוי חיות הנפש הן באות. רעננות אחרת הבאה לרגלי שחוק וקלות ראש, וההמשכה אחרי תאות בשרית, מן המות יסודה, כי כל כח החיות מהנפש הבהמי החומרי והנשרי. ממות יסודה, שכן הנפש הבהמית היא כח המכלה וכלפי זה הנפש העליונה היא כח המחיה נפש חיה, וההולך אחר שרירות לבו ודומה כי בזה ישיג רעננות - הוא שוקע במות. ולזאת כח המחיה הוא כשכח הזן בא מחיות הנפש העליונה אשר בכח האדם לגלותו, וכן כח המרגיש. ראי' אשר היא ראוי לקרותה ראי' וכן שמיעה טעם וריח, וגם מישוש, אך מגילוי הנפש העליונה הן באות, ולולא הנפש הזאת, הראי' אינה ראי' והשמיעה אינה שמיעה וכן הטעם והריח והמישוש, הכל רצוץ ופגום. כח המדמה הוא לעומת חלק הנשמה שבנפש, ודמיוני האדם עלולים המה להטעות, להרכיב קצתם אל קצתם ולהפריד ולהרכיב. ובלא הנפש העליונה עלולים לילך מדחי אל דחי ר"ל, אבל כשכח זה מתגלה מהנפש העליונה, בנקל להגן עליו להרחיק מה שאינו נכון ולקרב הנכון.
ו
[עריכה]באופן שכל מוחשי הגוף כשם שהם טבועים בנפש הבהמי: אותה הנפש אשר אחרים מפני אי אמונתם והכרתם בהנפש האחת, היא הנפש האלהית, אינם משיגים כ"א אותה המשתוית עם נפש החמור והנשר, כן כל מוחשי הגוף יכולים להיות נובעים מהנפש האלהיח, וכשהאדם מתאמץ לגלות בקרבו את הנפש הזאת, מגרש ומכלה ממנו את הנפש הבהמי החמורי והנשרי ונעשה שלם במדות ישרות וטהורות, שכן מנפש קדושה נמשכים ישרות וטהרה. ואף גם בכח המדמה מה שעלולים לטעיות רבות הן בהרכבת ענינים והן בהפרדת ענינים, הכל אינו אלא מצד חוש המדמה הנובע מתוך הנפש החומרי. אבל לא כן כשמשיגים ומחליפים את הנפש החומרי בהנפש הרוחנית, כי אז גם כח המדמה טהור הוא "וביד הנביאים אדמה".
וזה לך האות, כי המדומה הבלתי טהור ובשקר יסודו, מדמה דברים שאין במציאות. שכן כל דבר הבא מלמטה למעלה, כיון שהיסוד ממוחשי הגוף בהבל יסודו, מוכרח שיצאו מזה הבלים, ועל כן סופם של הרחבות הדמיונית הבלים תוהו ובוהו, לא כן כח המדמה הבא מהנפש הרוחנית, כיון שבא מהאמת העליונה, הרי זה מסבב למציאות אמת, וגם כל דמיון הוא מכיא לידי מציאות אמת, ושרשים קדושים.
ולמען לדעת איך שצריכים להגן על כוחות הנפש, שלא להניחם על ההרגל, לאסרם בעבותות האהבה ולהובילם דרך צנורות הנפש הרוחנית, ולא להניח את המוחשים שיבואו דרך הצנורות של הנפש החומרי, ועד כמה מגיעים פגמם, מציין הרמב"ם, לדעת איזה חוש הוא מקיף את כל האיברים ואיזה חוש מיוחד לאברים או אבר מיוחד. כי כל רפיון בחוש היותר מקיף, יותר עלול להכשלות, כי כן החוש הזה מקיף הרבה איברים והרבה מכשולים עתידים לבא חלילה. וזהו שמציין הרמב"ם על חוש המרגיש שהכלי שלו הם כל הגוף, הראי' והשמיעה והמישוש, ועל כן מאד מאד צריך לקדש את חוש המרגיש למען שלא להלכד באחד מן האיברים.
וכמו כן הכח המתעורר כולל כל הגוף, וזה כנגד בחינת חיה שבנפש. שכן כל ענין החיים הוא תנועה. והולך הרמב"ם ומבאר כי הן האהבה והן המאיסה מכח המתעורר באים, שלא רק האהבה היא כח חיובי אלא גם השנאה והמאיסה הן כח חיובי ובא מהמתעורר, ולא רק האהבה הגלוי' שהוא כבר הכח הנגלה בפועל ממש אלא גם בחירת דבר אחד והבריחה מדבר, שהן הן ההסכמות שלפני גלוי ההתלהטות של האהבה והשנאה לכל ענפיהן שריגיהן ותוצאיהן, כולם מכח המתעורר הם באים, וכבר כתב הכוזרי שכל ידיעה עושה רושם, והולך הרמב"ם ומונה כמה עניינים שבאים מכח המתעורר, וכל זה למען לדעת את החובה להתעורר ולהשגיח שכח זה כח המתעורר יהי' נובע מתוך נפש הרוחנית, שיתעורר לטוב ולא לרע ח"ו שאז כל העניינים הנגררים ממנו, לטוב ולקדושה יהיו מכוונים.
ז
[עריכה]ואחרי כל גילוי הכוחות בנביעותיהם מתוך נפש הקדושה, מתגלה לאדם כח החמישי הוא החלק השכלי. ומדגיש הרמב"ם כי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, כי אם אמנם כל אחד נולד בכשרון מיוחד, ולפי ערך כשרונו כן השגתו, בכל זאת גם זה אינו אלא לפני שמגיעים להתגלותה של הנפש האלהית ושכל מוחשי הגוף נובעות רק ממנה, כי אז גם כח השכלי הוא אך לפי ערך כשרונו אשר נולד בה, אבל עם התחדשות הנפש האלהית וגילוי המון צבאות המוחשים ממנה מתגלה אחריהן גם כח שכלי חדש היא סגולת התורה הנמצא לאדם, בבחינת הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר, ונפתח לפניו כח שכלי אדיר ונשגב אשר בו משכיל על כל דבר חכמה ובו משיג לדעת גם את הנמצאות הבלתי משתנות. כי כן כל הנמצא בתוך ההויה הוא בעל שינוי וחולף כשם שכל הוה נפסד, והנמצאים העליונים הרוחניים הם בלתי משתנים. וכשמשיג את השכל הבהיר בשחקים הנמצא לאדם אחרי כל התחלפות הנפש וממשיך אחריו כל הכחות המוחשיים, משיג הוא גם את הנמצאים הרוחניים הבלתי משתנים, מפני שגם השכל שלו הוא מעתה מאותם הכחות הרוחניים הבלתי משתנים.
ואמנם הסדר לגילוי נפש זו וכל כחותיה, הוא בעיקר ע"י תוקף הידיעה והאמונה, כי אפשר לגלות נפש זו, ואפשר לפעול שיהיו כל המוחשים נמשכות רק ממנה, והיא כחומר, והשכל לה צורה, כי אחרי שנפש בלא דעת לא טוב הרי הדעת מוכרחה לבא מקודם. ובהשתוקקות אמיתית, שזה מיסודי הדעת, והכנה הראויה, יכולים לגלות את הנפש הזאת ולהשליט מי אותה על כל מוחשיו ולהגיע לירי האושר היותר נשגב.