מי מרום/חלק א/להקדמתו של הרמב"ם
לפי הנראה שסידורה של מס' אבות שבאה בסדר ישועות זה סדר נזיקין הי' ג"כ בעבור שמילי דאבות שייכים לנזיקין, כאמרם ז"ל האי מאן דבעי למיהוי חסידא יזהר במילי דנזיקין מילי דאבות ומילי דברכות, ויש לדעת כי כל דבר גדול אין לעמוד עליו בלי עיון עמוק והתעכבות על כל הגה ומלה, ואם ע"י קיום מילי דאבות מגיעים להיות חסיד הרי ימלא מאד על האדם שמתרשל מלהשתדל בדבר שמביאו לידי השלימות היותר גדולה וההצלחה היותר אמיתית. והלא בברייתא דרפב"י אין אחר החסידות פעלה יותר גדולה כ"א הנבואה כמ"ש חסידות מביאה לידי רוה"ק [וזהו כפי הנראה גרסתו של הרמב"ם ז"ל] ומדוע יתרשלו בזה? – אין זה אלא שיש עצלות בכחו של האדם מכוונת ביחוד ביחס לשלימות להתרשל ממנה ולא להשתדל עליה. ושלמרות נפלאות גדלות הענין נדמה כאילו נקל להשיגה, וגם בטוחים בהשגתה, ואמנם זה עצמו מה שגם אחרי העיון במילי דאבות לא זכו לדרגות ענפי רוה"ק ונבואה, הרי זה לעד נאמן כי לא נכנסו עדיין לכרם מילי דאבות, כי כן קיומם של מילי דאבות מוכרחים להביא לידי נבואה או לענפיה.
והנה ביסוד מאמרם ז"ל האי מאן דבעי למיהוי חסידא יזהר במילי דנזיקין במילי דאבות ובמילי דברכות, לפי שמאמר זה הוא יסוד בענין מילי דאבות שהן מילי דחסידותא, ראוי לבאר מאמר זה, ויש להעיר בו שתי הערות. אחת, למה דוקא אלו השלשה דברים, וגם כנראה שאלו השלשה דברים אינם אלא מכשירים להשגת החסידות, ולכאורה לפי דברי רבינו הרמ"ח לוצאטו ז"ל במסלת ישרים פרק י"ט אלה הדברים הם הם עצמיות החסידות האמיתית.
אולם מדברי הרמב"ם ז"ל כאן מבואר באמת שהחסידות האמיתית, מתגלית רק כשמשיגים כבר את הנבואה או ענפיה. והא כיצד, כי שלשה מיני שלימות ישנם, שלימות ההנהגה העולם המדינה והבריות, שלימות עצמו, ושלימות עם הבורא ית"ש. שלעומתם מכוונים השלשה דברים הזהירות במילי דנזיקין הוא ההנהגה עם אחרים. מילי דאבות הם השלימות העצמית ומילי דברכות הם השלימות עם השי"ת, וכל אלו השלימויות מקושרות זו בזו, והכל הולך למקום אחד, דהנה עד אברהם לא הי' מי שקראו אדון עד שבא אאע"ה וקראו אדון, והביאור כי הכל מבקשים חירות ואדנות ולא ידעו ולא יבינו כי מחפשים זה במקום שלא ימצאו שמה, ולו חכמו השכילו לדעת שהלא אין בעולם שום דבר שאיננו נובע מאתו ית"ש. ואיך ימצאו אדנות וחירות מבלי קבלת אדנותו וחירותו, ואין פלא אם ע"י בקשת חירות כזו יותר משתעבדים ויותר נעשים עבדים, כי מאין תבוא החירות אם לא ממנו ית"ש וכשהם מרוחקים, מהיכן תבוא החירות, ואין חכמה ואין עצה זולת להתמסד כולו לד', כי אז – ודוקא אז – ממדת קונם יש בהם, וכשם שהוא אדון כן כל הדבקים בו הם אדונים, וכשם שהוא ית"ש בידו החירות האמתי, כן כל הדבקים בו הם בני חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה – ולהיות שאי אפשר לעמוד על התואר אדון זולת כשמשיגים את האדנות, וזה אין משיגים זולת כשמקבלים עליהם עול מלכות שמים באמת ובתמים, על כן לא היה מי שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון.
ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלימות, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים בלא בעלות כאמרם שבזמן שאדם נצרך לבריות משתנה ככרום, ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה "אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים" מחויב הדבר שכל תשמישיו יהיו ממה שהוא בעלים עליהם ולא של זולת, – וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של חבירו מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמותו לעליון, ובכן הזהירות במילי דנזיקין היא שלימות עליונה מאד.
ומילי דאבות הם השלימות העצמית, דהנה יש פעולת המדות ויש זיכוך המדות, ואם אמנם למען הרחקה מהשחתה די בפעולת המדות – למען ההתדמות לעליון, מה הוא חנון אף אתה חנון, צריך זיכוך המדות שיהי' בזכות טהורה כמו למעלה – ולכל זה מגיעים כשמקיימים מילי דברכות שמכירים ומבטאים בכל דבר הכרת אמת אדנותו ית"ש, ומברכים ברכה לפניה וברכה לאחריה, שכן אם אין מברכים כאלו גוזל אביו ואמו ונעשים חברים לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל, כי בחסרון השלימות העליונה של מילי דברכות הדביקות עמו ית"ש, אין תקוה לזיכוך המדות, וכשאין עולים – יורדים. ועלולים לרדת עד לידי השחתה פחותה של גזילה והיזק.
באפן שהשגת החסידות האמיתית, היא ההכרה שמגיעים אלי' כשזוכים לעלות לדרגת הנבואה האמיתית היא השלימות, שנשלמים עמו ית"ש בשלימות האפשרית וזהו יסוד החסידות באמת, וההכשר לכל אלה הם אלה השלשה דברים.
ולהיות שהיסוד העיקרי של ההכשרה להחסידות האמיתית הוא ההשתדלות להתדמות לעליון ב"ה, על כן עצם הרצון להשתדלות זו צריכה ג"כ להיות מתוך רצון טהור זך ומזוכך מופג מכל רגשי כפי' ואונס, ועל כן אומר מאן דבעי למיהוי חסידא, שעצם הרצון לחסידות ג"כ ברצון יסודו.