מי מרום/חלק א/פרק שני

<< · מי מרום · חלק א · פרק שני  · >>

בענייני כוחות הנפש

א

אחת מן הטעויות הגדולות הסובבות את האדם ושעל ידה הוא נכשל בכל הכשלותיו היא אשר ידמה כי יש לו כח שלטון בכל ואיננו יודע כי ישנם חושים כאלה שאין לו בהם שום שלטון.

ההבדל בין יושר לאינו יושר, הוא ממש ההבדל שבין מציאות לבלתי מציאות. כמו שלא שייך לומר שהבלתי מציאות הוא מעין המציאות אלא שהוא פחות ממנו, כן לא שייך לומר שהבלתי יושר הוא מעין היושר. ובאמת במציאות זו נוצר העולם, כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ענין הדבר הוא, שלפני החטא הי' אז הגילוי של אמרת אלהים כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגילוי גמור שכל עבירה תשלול את כל המציאות וערך ההבדל שבין מצוה לעבירה הי' גלוי בערך אמת, ממש אותו ההבדל שבין מציאות לבלתי מציאות, וזהו כי האלהים עשה את האדם ישר שהבלתי ישר הוא ההעדר הגמור. אכן בא פיתוי הנחש ואמר לא מות תמותון, החליש את ההכרה האמתית הזאת והכניס ארס לחשוב שההבדל בין מצוה לעבירה אינו אלא הבדל ערכין בלבד, כההבדל שבין טוב לרע, לאחרי החטא שאין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, וההבדל ביניהם אינו אלא הבדל ערכין. "והמה בקשו חשבונות רבים" שנתנו לכל דבר אך הבדל חשבוני בלבד.

והנה לפי ההבדל התהומי ממות לחיים, לא הי' מקום להגדרות, כי כן בטבעיות האדם להיות חרד על המות, ולנוס ממנו, כי כן הטביע השי"ת בטבע המציאות שירצו להיותם נמצאים, ולא יתרצו לשלול מעצמם את מציאותם, ומהטבעיות להיות בורחים מהמות, ולכן אז שהושג הציור האמתי, כי לעבור על דבר ד' היא המות והשלילה, אפסיות המציאות והיו מטבעם בורחים הימנו לא הי' נצרך להגדרות, ועוד הביאו קלקול שזה נתן ציור על החלשת הבריחה מהמות או על החלשת ההרגשה כי עבירה היא מהמות. אולם לאחרי החטא שירדו העולמות לכלל ציורים הבדלים ערכיים בלבד, ואי אפשר להתקיים בלא הגדרות, יש מצוה וחובה לעשות הגדרות ומשמרת.

ולזאת מפני שאחרי החטא כל הציורים שבין מצוה ועבירה אינם אלא הבדל ערכי בלבד, עלולים מאד לכשלונות; כי האדם בורח אך מן המות, וזולת המות, אדרבה ישנם כוחות באדם להבליג על כל היסורים הגדולים, ומצטייר לו לאדם, כי אין לו צורך בהגדרות, ויכול הוא לפרוץ כל הגדרים. ועם זה הוא בטוח שכשיבא לידו איזה מכשול לא יכשל בו באשר כח שלטון לו לשלוט בעצמו וביצרו. לזאת בא רבנו הרמב"ם ומודיענו כי ישנם חושים כאלה אשר אין יד האדם שלטת שמה, והוא כח הזן וכח המדמה, וכונתו לומר לבל להתרשל חלילה מהתאמצות בהגדרות למען לקדש את הכחות הללו שגם המה יעבדו בטהרה. והנה הגריעב"ץ מעיר על דבריו שאומר שבמדמה אין מצוה ועבירה והלא ע"ז נאמר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום וכו', אכן אדרבה כל כונתו של הרמב"ם לעוררנו לבלי לסמוך עצמו בחוש המדמה שלא יכשל בפעולה וירשה לעצמו להרהר כל העולה על לבו חלילה אלא שצריך לשמור על כל הדברים היוצרים אצלו את המדמה למען יהי' קדוש לד'.

ובחוש השכל יש מבוכה אם שם כח השלטת של האדם מגיע. ומכריע הרמב"ם כי אם אמנם פעולה מעשית אין בהשכל, בכל זאת שלטון ניתן לאדם להטות שכלו לטוב או לרע, להשכיל ע"ד אמת, ולדחות כל בדיות שקר, כי כן כח השלטון ניתן גם להטיות בהשכל.

ב

והנה כמו שחרד האדם על החיים שלו כן חרד האדם על האמונה שלא תאבד ממנו, כי האמונה היא החיים עצמם, צדיק באמונתו יחיה, וכל מהלכי החיים תלויים באמונה ושמבלעדי אמונה לא הי' העולם מתקיים גם במובני החול, שלא הי' אחד נותן אמון בחברו, ואין כל מקום למסחר ולחיים חברותיים. וכן כתב רש"י ר"פ האשה רבה, בטעמא דעד אחד נאמן באיסורין דאי לאו הכי אין אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו, ועל כן האמונה היא מסדרי החיים החברותיים, ולזאת האדם חרד על האמונה כמו שחרד על החיים. אלא שאיננו דואג וחרד כ"א על האמונה שלא נאבדה עדיין ממנו שעלי' הוא דואג שלא תנטל ממנו, ואיננו דואג על התרחבותה וחיזוקה, ובאמת אם האדם הי' יודע בשרשי האמונה איך היא צומחת ומתגדלת אצלו הי' מתייחס אחרת לכל הדברים הגורמים חיזוק אמונה, והי' מרבה באמצעים גדולים המחזקים את האמונה שלא תתרופף ועוד תתרחב ותתגדל, והי' מרחיק עצמו כמטחוי קשת מכל הדברים המחלישים אותה והזורקים בה חיצים לדחותה מעליו.

ויסוד הידיעה היא שלא כפי שדימו בודים מלבבם כי האמונה היא אחת מחושי האדם, ולאו כל אדם זוכה לחוש הזה במלואו. שקר הדבר, לא הי' ולא יהי'. האמונה היא פרי ישרות המדות. על שדה המדות הישרות האמונה היא נגדלת ונפרחת. אם תראה בעל מדות מושחתות אעפ"י שתראה אותו כמאמין גמור, דע כי האמונה רחוקה היא מכליותיו ואל לבו לא באה, ואם תראה אדם חלש באמונה, דע כי מדותיו נשחתות, ואף אם תראה אותו כבעל מדות טוב ומטיב – אין זה אלא מחמת הרגל, ועלול להיות נהפך לרגלי הרגלים אחרים, כי האמונה היא קשורה בהמדות כנר בפתילה, וזה מה שחושב הרמב"ם את האמונה מכלל מעלת חמדות, שימצאו לחלק המתעורר, וכפי טהרת מדותיו כן הוא חוזק האמונה שלו, ויחרד האדם לשכלל ולטהר מדותיו למען יתחזק בזה באמונת קודש חביון עוז חיות תפארתו, ובמקום קוצים וברקנים חרולים ודרדרים יגדל בשדהו פרחים ושושנים גפן תאנה ורמון, אמונת אומן קודש קדשים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל העבירות והמצוות בהמדות הן תלויות, כשהן מזוככות היטב מתגלה בקרבו תשוקת המצות והתאחזו ת בטוב, ומאיסה בעבירות והתרחקות מן הרע, וכש ם שהעבירות והמצות נמצאות בשני חלקי הנפש בחלק המרגיש וחלק המתעורר - כן חמדות, כלומר זיכוכ ם המוחלט מוצאם רק בחלק המתעורר והחלק המרגיש רק משמש לו, שכן הכח המתעורר הוא בפנימיות האד ם ובמצפוניו הלבביים. ויש להתחקות על זהות השם, לקרוא לכל מה שמתעורר בשם מדות, והלא שם מדה הוא צמצו ם ולפה קראו לזה פדות אבל הנה הבדל רב בין חלק הטוב להרע, שהטוב הוא עד לעצמו ואינו זקוק להתאמצות של מושגי שלטון, המושג שלטון בא רק במקום שאין כח עצמי, וחמץ לשלוט בלא רשות, וכל דבר שהפנימיות יותר ריקה בו, יותר מתאוה לשלטון, באשר מצד עצמו הוא ריק מכל, באופן שחפץ השלטון במושג השלטוני מקור ו מריקניות, וזה בניגוד להטוב העצמי שאין בו שום ריח של שלטון מפני שההכנעה באה מצד יראת הכבוד וההכרה המלאה, וטובה הכנעה אחת מצד ההכרה ממאה הכנעות מצד העריצות והשלטונות. האמת העליונה זו תורת ה', לא באה אל האדם, בשבט של שלטון, הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו, מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואך ישראל קבלוהו, ואמרו נעשה ונשמע, והי' זה להורות כי בקיום התורה אין בה פגם של שלטונו ת יתר מהכח העצמי של התורה, ודי כח העצמי להתורה להכריע ברך לפניה ולהבטל כנגדה כנר לפני אבוקה, ומטעם זה אין אנו מוצאים תואר שליט להקב"ה כ"א בברכת אבלים שליט בעולמו. כי מצד הטוב לפני החטא לא הי' מושג כלפי מעלה בשם שלטון אך החטא הכהה את אור האמת ונדמה כמו שלטון למעל ה פי לפי חאמת שחכל תלוי בו הוא אשר יצר ברא ועשה והוא מחי' את כולם אין נזקקים לשום מושג של שלטון מספיק האמת כמו שהוא. ib מי* םיין "י מרום וזהו כי לד' המלוכה ומושל בגוים, נתבטא בזה ההבדל בין ישראל לעמים. שישראל מכירים, ואי ן זקוקים לשלטונות, ולא כן שאר אומות שכל מושג ם אך בבחינת כת שלטת, ומושל בגוים, וכן לעתי ד יטענו אוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית, שהם ל א יוכלו לעמוד על סוד הכרת האמת, וההכנעה בשבי ל האמת, ולא ידעו ולא יבינו כי ישראל קבלו א ת התורה באהבה, וגם הכפיית הר כגיגית דאחר כך ל א הי' כ^יא לגלות, שאם ישראל לא היו מקבלים א ת התורה הי' כל העולם חרב וכמו שנתבאר בדברינ ו במק"א. לזאת יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית. באופן שבאמת כל כח של הרע אינו אלא כ ח של תוהו ובוהו חפץ של שלטון בלבד. ואך בשבי ל כשלוני החטאים שנכשלנו וביחוד מכשלון החטא הכללי של עץ הדעת הוכהה גם אצלנו ההכרח הזאת שאין בכח הרע שום כח עצמי כ"א אך ורק חפץ ש ל שלטון בלבד, שתוכנו התאמצות יתר מן המדה, ונדמה לנו שיש מציאות של הרע וגם התאמצות של שלטון, ולזאת זקוקים ומוכרחים מאד לעמל המדות כדי להתרחק עכ"ם מחפץ השלטון ושיהיו נשארים כל הטאויים במדתם והקצבתם, ובל ירצו להתפשט ולהשתלט, כי כן היסוד של הסדות הרעות הוא בעיקר מצד חפ ץ ההתפשטות שלהם שהוא השלטון. ולכן אם עכ"ם מתאמצים להחזיק את כל המאויים במדתם בפנים ולא יתנו למר שלטת והתפשטות ממילא כל המדו ת הרעות מתנוונים והולכים פוחתים ומתמעטים עד של א נשאר להם שריד ופליט, כי בלא החפץ של התפשטו ת והשלטות אין להם בהם כלום. מקור הרע הוא הוא שורשו של עמלק, וא ם בשאר רעות נדמה שיש להן מציאות גם בלא החפץ של השלטון. הנה בעמלק מבורר הדבר שאין בו אל א חפץ של שלטון יודע רבונו ומכוין למרוד בו. כ ל בונתו ומגמתו מהותו ומציאותו אינו אלא חפץ ש ל שלטון בלבד יודע ומכיר א"ע בי אין בו כלום, ומבוין למרוד הוא השלטון, ולכן נצטוינו על הכח הבלת י מציאותי הלזה למחוק אותו מן העולם ולגלות את א י מציאותו כלל. שלא יתכן לתת שלטון השקר על האמת כי לא ינוח שבם הרשע על גורל הצדיקים על כן אין עצה עליו כ"א ההעברה והמחיקה מן העולם. כי מהותו שלטון, ובלא שלטון הוא בטל מן העולם לגמרי. באפן כי היסוד של המדות הוא שלא להפריז על המדה לשלוט יותר מן המדה. עוד מענין שם מדות ן הנה בכלל האחדות. הו א אחדות מוחלטת בלתי הרגבית ולזה אנו מכנים אות ו ית"ש האחד הפשוט ב"ה לעומת זה כל הנמצא בההוי' כולה הוא הרכביי, והדבר הוא מהפליאות הגדולות מי פיק " י מרום מד. שהרי מוכרח שכל מה שבההוי' נמצא בד. שורש דבל א שורש אין ענף ואם בהשורש אין הרכבה מהיכן ימצא זר. בהענף וזה אשר סיבב מבוכה גדולה ביהוד בחכמ ת הפילוסופיא אשר לא יכלו לעמוד על סודם לתרץ את הסתירה הזאת, פשטות בלא הרכבד. מצד אח ד ושורש כל הנמצא מצד שני, אולם אנחנו ישראל עם קדושו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אין אנו זקוקים להתחכם מעצמינו, ואין אנו צריכים לשום פלוסופיא, אלא הכל הנחילנו בקבלה איש מפ י איש עד הלכה למשה מסיני, כי כן גם תורת הנסתר מכלל תושבע"פ הוא והולכות ומתגלית ע"י חכמ י הדור מד. שקבלנו בסיני, וידענו כי אעפ"י שבחו ג שלנו הדברים כסותרים שמה למעלה אין זה שום סתירה, ושניהם כאחד אמתים ועם רוב התוארים שאנו מתארים כלפי מעלה, על שם השרשים הנובעים מאמיתותו הנעלמה, אינם סותרים כלל את האחדו ת הפשוטה הבלתי הרכבי כלל וכלל, וקבלנו שכל התוארים הם מבחינת הרצון, היינו שלא לטעות שהתוארים מחייבות, כשם שאנו למטה החושים שלנו שולטי ם עלינו ומכריחים אותנו, אלא שלמעלה הם אך ברצון, וזר. ו רצון גמטריא שמו. שמו הוא ע"ש הפעולו ת המתהוות המחודשות, וכשם שאין הפעולות מכריחו ת חלילר. , כן אין המדות מכריחות חלילה, אלא שד. ן בתור מדד. הנוהגת שרוצה בד. נד. גד. כזו, במדה זו וזו, מן גן{י מסביב לעסונח סרקים לחרסב"ם מרום וכל השרשים הם בהרצון וכל מה שיש בשורש הרצו ן הוא בפעולה. ועל כן מחובת השלימות להשתלם ג ם בזה שלא יהיו מדותיו של האדם שולטים עליו אל א להכירם בתור מדות כלומר רצונות ידועים, ולהתנהג על פיהם, מצד הרצון הישר ולא מצד ההכרח וכ ל מה שהאדם יותר מזכך את עצמו בזה שלא יהיו המדות שולטות עליו ומכירם בתור מדות, כן מתבררת לפניו ביותר האמונה הטהורה להכיר בהאמת לאמת ו איך’ שהכל מושרש בהשורש. וגם אינו סותר א ת האחדות הפשוטה שכל מה שהאדם מבין יותר בזה - הוא יותר גדול. והנועם של הבנה בזה הוא ממ ש נועם אלהי מעין עוה"ב, אשר עליו נאמר עין ל א ראתה אלהים זולתך, עוד על ענין שם מדות. הנה בכל דבר שאנו נפגשים עמו, יש לנו עמו שלשה יחוסים שונים, יחם כמותי של הדבר. ויחס שכלי של הדבר, ויח ם דמיוני על הדבר. הא כיצד, גוף הדבר הוא הו א הכמות של הדבר, השכל הוא פה יש לפעול עמו. ומ ה יש להרויח ממנו ולהפסיד על ידו ואיך להשתמ ש בו, והדמיון הוא מהדברים הרחוקים שאפשר להגיע או לחלום על דבר זה, כמו עם מטבע הנה השכל הוא בדברים שיש להרוויח מהמטבע, והדמיון הוא בזה שאאשר לקנות בו זכות גורל ולהרוויח בו א ת הזכי' הגדולה. ואם אמנם אפשר שיקויים הדמיון הזה בכל זאת הוא אך דמיון וישנם דמיונות שהם כול ם שוא בגדר חלומות שוא ידברו, אמנם רוח הדמיו ן הוא הכח המניע את האדם לפעולה. והנה מהפרט נלמד אל הכלל, עד יצירת והתהוו ת העולמות בכלל. וכי גם בכללות ההוי' יש לנו עסק עם שלשה יחוסים עצמיות ההוי' והשכל של ההוי' והדמיון על ההוי' כולה, - הדמיון הוא השיעור מה שאפשר לשער. בשיפורים קרובים ורחוקים, אבל יש דמיון המשער במה שהי' לפני התחוללות ההוי'. וי ש דמיון המשער במה שלאחרי התהוות ההוי', - והנה הדמיון שלפני ההתהוללות הוא השיעור העליון ששיער הוא ית"ש, ומרוב רחבו ועמקו ל"ה אפשר להכנס בתוך ההוי' כי היתר• צרה וקצרה להכיל את רחבי האורות ההם ונשארו בערך של שיעור, ובדמיונות הקדושים ההם כל מר• שמשערים יותר ויותר הכל אמ ת ונכון, ואדרבה כל השיעור שאפשר לנו לשער עליד! ם אינו אלא כמר מדלי כטיפר• מן הים לעומת אמיתיו ת השיעור הרחב הבלתי גכול וקץ ומדה, משא"כ הדמיון שלאחרי ההוי', הנה לרגלי השאיפה העמוקה שיש בגבול ההוי' להתחבר עם אותם האורות הכבירות הבלתי מוגבלות שהי' ראוי לר"תגלות בההוי'. עלו ל הדמיון לד. תרחב לפנות דוקא לדברים שהם גדולים מןן נ<ןי מסביב לשמונה פרקים לחרמב'ים מרום מן המרה. לפרוץ גדרות עולם, ולעזוב את בחינ ת חכמות של ההוי' וכל חוקי' וגם לטשטש עי"ז א ת השכל הבריא שיסודו הוא לכלכל הכל במשפט. ולדע ת מה לעשות לקיומה והשתכללותה של החוי', כי ע ל כן בא הצורך להמרות, לשקול כל הגה וכל מעש ח שיהי' לפי המדד• המשוערת. ויש לדעת כי כמו שהנשמה הבלתי בעל־גבו ל היא פועלת ע"י הגוף הבעל־גבול כן כל מרי שהי' משוער לפני התחוללות ההוי' הולך ומופיע הול ך ומתגלה דוקא ע"י הגבול והמדד• וכל מה שיותר שומרים על הגבולים לקיים כל התורה בעתם ובזמנ ם ככל דקדוקיד• ופרטיד• יותר מתגלים הבלתי גבולים. ודוקא השמירה על המדות הם המרחיבים את הדעת לטוס ולעוף גם בשמי םרומים. "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרת ם בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלר. הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" לאמר כי הנשיאות על כנפ י הנשר תלוי בשמיעת הקול ושמיעת הברית בכל דקדוקיו ובזר• תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ואלה הדברים אין להוסיף עליד^ם ואין לגרוע מהם. אלד• הדברים אשר תדב ר אל בני ישראל לא פחות ולא יותר. והמוסיף הו א גורע לא פחות מהגורע ממש. וכל זה נכלל בשם מדות.