מי השילוח/פרשת תולדות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת תולדות· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב (דברי הימים א כח ט) אם תדרשנו ימצא לך, הדרישה הוא אברהם אבינו ע"ה והמציאה הוא יצחק, כי עניין אברהם אבינו היה שהיה משתוקק תמיד לדברי תורה מאד מאד ושיתפרסם בעולם כי הש"י מלך עליהם, וזאת הוא מדות האהבה. ומדות יצחק הוא מדות גבורה, היינו אחר שנתברר זאת וירד התגלות הש"י בעוה"ז, וזאת יקרא גבורה כמו דאיתא בגמ' (מגילה לא:) כך שמע משה מפי הגבורה, ויצחק היה נקרא גבורת הש"י בעולם. וזהו שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם כו' היינו תולדות יצחק אבינו הוא פרסום התגלות הש"י בעוה"ז, אברהם הוליד את יצחק היינו ע"י תשוקת אברהם היתה זאת, כי התשוקה הוא מדות אברהם וכן כל דברי תורה אמיתיים אין להם הולדה רק אחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם, וזה ג"כ ענין הגמרא (בבא מציעא מד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש לו גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו דברי תורה לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת כי לעת הזקנה כל כחות התשוקות של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת וזה שאנו מתפללין בכל יום והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו, היינו שימתקו לנו הד"ת שיהיה לנו בכל פעם תשוקה יותר אליהם. וזה פירוש הפסוק (יואל ב כו) ואכלתם אכול ושבוע, וכפילת הלשון מורה ע"ז דע"י האכילה יבא לך חמדה יותר והוא למשל לד"ת כמו שנתבאר.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ונתפרש (בראשית רבה סג י) שהיה צד את אביו האיך מעשרין את המלח ואת התבן. והנה אין לחשוב את הדבר כפשוטו כי בטח לא טעה יצחק אבינו בו באם היה רמאי מפורש, אך שמתחילה היו שניהם שוים אנשים גדולים, ורק שדעת עשו היה ליפות את עצמו לפני אביו כדי שישא חן בעיניו למען יתפלל עבורו להש"י שיתן חכמה בלבו, ויעקב הלך בתומו ואמר למה לי זה אם אני הגון בעיני הש"י יתן בלב אבי יצחק שיתפלל עבורי אליו, ולא היה ישר בעיניו דרכו של עשו כי דרך זה צריך בירר כי מי יאמר שכוונתו רצויה פן הוא רק לרמאות, וביען כי יעקב אבינו הפריש את עצמו מכל ספק ורק בה' לבדו בטח לבו, ובאמת בכל מקום שהאדם מכניס את עצמו בספיקות בעבודת הש"י ובדברים הצריכים בירור אם יתברר לטוב אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספיקות. רק זאת היא בזרע יעקב לפי שיש להם מבטח עוז בהש"י שיברר הכל לטוב זה מותר לו להכניס עצמו בספק, אבל מי שאין לו מבטח עוז אסור להכניס עצמו בספק כמו שעשו הכניס עצמו בדברים שנתבררו אח"כ שהיו רעים, כי לא מברר הקב"ה לטוב רק את ישראל כמו שנתבאר בפסוק וצדקה תהיה לנו. וכל מי שאינו מזרע יעקב טוב לפניו לצמצם את עצמו בכל מיני צמצומים כמו שנתבאר בענין גרים שאסורים להכניס עצמם בספיקות. ולפיכך יצחק כאשר ראה שעשו מכניס עצמו בדברים כאלו אמר אם יתברר זה יהיה גדול מיעקב, אך הש"י העיד עליו אח"כ שלא היתה כונתו לש"ש. וכן גם בישראל נמצא נפשות שמותרים להכניס עצמם יותר בספיקות מנפשות אחרות אף שאלו ואלו מזרע יערב כמו הענין של שמעון ודינה, כי לוי לא חפץ לקחתה כי ירא לנפשו פן אין כוונתו בעומק לש"ש, כי כל שבט לוי הם ביראה והסתלקות מספק אצלם כמ"ש אצלם (מלאכי ב ה) ואתנם לו מורא כו', ועי"ז יצאו מאתם כהנים שנכנסים לפני ולפנים ועל כן נתברר החיים שלהם מיד כמו שיתבאר בפרשת קרח בהמטות. אבל שמעון הכניס עצמו בספק ואמר ח"ו שאני מחזיק עצמי לנואף, ונשא את דינה והכניס עצמו בדבר הצריך בירר, כי אמר שהוא בטוח בה' שיבררו לטוב שכוונתו לא היה רק להוציאה משכם וכל כוונתו היתה רק לש"ש, ועל כן היה צריך כל שבט שמעון לברורין בדברים כאלה, כגון זמרי שהיה אומר ג"כ שכוונתו טוב כמו שיתבאר במקומו. ולעתיד כשיתברר שבט שמעון, יהיה מעלתו גדול משל לוי.

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי היא. איתא בגמ' פרק הזהב (בבא מציעא נט.) אוקירו לנשייכי היכי דתתעתרו, וזה נרמז גבי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג כ) ויקרא האדם שם אשתו חוה כו' ומיד נאמר ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, היינו אחר שנתמעט השפעתו ע"י הנחש וע"י כתנות עור חזרה אליו ההשפעה מפני שהוקיר לחוה וקראה ע"ש אם כל חי. וכן מצינו גם באברהם שאמר על שרה אחותי היא כשהלך למצרים ויצא משם ברכוש רב, וכן יצחק על רבקה אחותי היא נאמר תיכף ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים.

וישב יצחק ויחפר את בארת וכו'. כתיב (תהלים קמז יז) משליך קרחו כפתים כו' ישב רוחו יזלו מים. משליך קרחו כפתים היינו שהש"י נתן כח באומות למשול על ישראל, ישב רוחו שהקב"ה יתרצה אח"כ לישראל כי ישב הוא לשון משיבת נפש, אז יזלו מים מתוקים, מגיד דבריו ליעקב היינו שמגיד להם החטא והחסרון הנמצא בם שעי"ז יש כח באומות למשול עליהם, ויחזרו מיד בתשובה, לא עשה כן לכל גוי כי להם אינו מודיע עוונתו כלל. וזה היה הענין ג"כ כאן, כאשר ראה יצחק שאמר לו אבימלך לך מעמנו לפי שחשב אשר יצחק מתגאה עליהם, ובאמת אצל יצחק לא היה נחשב זאת לשום חסרון מה שהוא מתגאה על אבימלך כי היה אצלו כמו אדם המתגאה על הבהמה אשר כן היתה הבריאה שהאדם גדול מהבהמה. ע"כ הרע מאוד בעיניו אחרי כי היה בן אברהם אבינו שהיה מלך בעולם כמ"ש (בראשית כג ו) נשיא אלקים כו' והיה חשוב בכל העולם וטבעו יצא, ומדוע יעיקו לו עד שהוצרך לגלות מגרר. והתישב בדעתו אשר בוודאי פגם וחיסר בעסקי עבודת אביו היינו מדות אהבה שהוא חמדה ותשוקה לד"ת ואבימלך לא היה רק שליח שעל ידו יוודע ליצחק שיתן זאת על לבו. ואבימלך בעצמו לא הבין כלום מה שהש"י מנהיג על ידו כי משפטים בל ידעום. וכאשר הבין יצחק את זאת נאמר מיד וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו, היינו שעי"ז בא למדות אהבה מחמת שראה בעצמו החסרון וממילא בא לו חשק חדש לד"ת. וזה היה ענין בשלמה המלך ע"ה כמו שאיתא בגמ' (סנהדרין כא:) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה וכתיב ויתן שלמה את הכסף באבנים, ומשני כאן קודם שנשא את בת פרעה כאן לאחר שנשא את בת פרעה. כי תחילה מחמת שהיה לו השפעה הרבה בד"ת על כן לא היה אצלו כ"כ חשק לד"ת הנקרא כסף כי כסף היינו חשק, ולאחר שנשא את בת פרעה אשר זאת היה נחשב אצלו לחסרון וממילא נתהוה לו חשק חדש על כן לא נאמר כאן למאומה כי אח"כ נתהוה לו חשק.

ויכרו שם עבדי יצחק באר. ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במידה שעל ידה יהיה הפרש והבדל בינו ובין או"ה, וע"ז מרמז חפירות הבארות[1]. הבאר הראשון היה ד"ת, שבחר בד"ת והכרה שיש בורא ולאלו אין שייכת לאומות. ויריבו רועי גרר לאמור לנו המים היינו שאמרו שגם להם יש שייכת באלו כי גם להם יש הכרה בה' וגם שבע מצוות שנצטוו. והבאר השני היינו שבחר בעבודה היינו קרבנות, ואמרו שגם להם יש שייכת בזה כי נדרים ונדבות מקבלין מהם, ואח"ז נאמר ויעתק משם ויחפור, וענין הבאר הזה היינו שבחר בסבלנות ויסורין, ר"ל לסבול עבור עבודת הש"י כדאיתא במדרש (בראשית רבה סה ט) יצחק חידש יסורין, ולא רבו עליה כי מיד שחפר הבאר הזאת ברחו הכל כי הם בעטו בזה, וזה שאמר בזה הבאר כי עתה הרחיב ה' לנו, היינו שבקש שלא יבא ח"ו ליסורין גדולים רק תכלית יסורין כמו שמבואר בגמ' (ערכין טז:) בקש לעלות דינר זהב ועל בידו דינר כסף. ופרינו בארץ היינו שהש"י יחזור לנו את כל מה שסבלנו טובה מרובה על זה, וזהו שקרא שם הבאר הרביעי שבעה כי שבעה רומז על עתיד כידוע, היינו כי לעתיד יחזיר הקב"ה לכל מי שסבל יסורין בעבור קדושת שמו יתברך, וזה פירוש המדרש (בראשית רבה סד י) ויבואו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם מצאו מים אם לא מצאו, כשהוא אומר וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים. פירוש שאינו ידוע אם מצאו מים חיים כשהוא אומר בבאר הראשון וימצאו באר מים חיים כ"ש בבאר הרביעי שרומז על טוב הצפון לעתיד, ועל זה גם בבאר השלישי אמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.

וירא אליו ה' וכו' ויבן שם מזבח וכו' ויכרו שם עבדי יצחק באר. ולא כתיב כאן קריאת שמה, והיא עד"מ למה הדבר דומה אם מודיעין לאדם שיבא המלך ביום פלוני והוא מכין בכל מיני הכנות ובתוך כך בא אליו המלך הוא משליך הכל ומקבל פני המלך, כן כאן כאשר הראה אליו ה' לא היה פונה לשום דבר.

ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח את יהודית וכו' ואת בשמת וכו' ותהין מרת רוח. הנה עשו היה פושט טלפיו, והראה שלקח את יהודית אשר שמה מורה על המשכה כמו אות יו"ד שהוא מוכן לעשות ממנו כל האותיות, כן היה לה גוון שהיה לה רך לבב להיותה נמשכת אחר יצחק ורבקה, ושם בשמת מורה על ישוב הדעת כי הוא לשון מבושם ואיתא בגמ' (יומא עו:) חמרא וריחני פקחין, ע"כ נאמר תיכף שבאמת לא היה כן רק מורת רוח מלשון זקן ממרא, היינו בריח רע וזה שתרגם אונקלוס מסרבן ומרגזן. מסרבן הוא נגד שם יהודית היינו שאין לה שום המשכות, ומרגזן נגד שם בשמת שמורה על נייחא וישוב הדעת[2].

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת. ענין יצחק אבינו היה היפך ממשה רבינו ע"ה, כי יצחק לא הורשה לצאת מארץ אך כח הראות ניטל ממנו, ומשה רבינו ע"ה לא הורשה להיות בארץ ישראל אבל נאמר לו וראה בעיניך[3].

ראה ריח בני כריח שדה וכו'. שדה רומז על התפשטות בתשוקות, ע"כ עשו נקרא איש שדה לפי שהתפשט בכל מיני חמדות ותאות רעות אך יעקב אבינו היה לו התפשטות בקדושה וזה כריח שדה אשר ברכו ה' היינו חקל תפוחין קדישין.

אחי רבקה אם יעקב ועשו. היינו כי הודיע יצחק ליעקב כי כבר נשלם על ידו כל הברורים שבין ישראל לאומות העולם, ולכך לא יהיה מעתה שום עסק בזה כי בניך יהיו כלם נקראים בשם ישראל, אך עליהם יש ברורים היותר גדולים מאלו בין נפשות מישראל עצמם לידע איזה מהם נבחר כי יש הרבה מדרגות בהם, ואפילו לעתיד שנאמר (ישעיהו יא ט) ומלאה הארץ דעה, אעפ"כ נאמר (ירמיהו לא כו) וזרעתי כו' זרע אדם וזרע בהמה, שהם מדרגות חלוקות. אך מורא רבו לא יהיה אז כי לא ילמוד איש את רעהו (ירמיהו לא לג), אך כל מה שיחדש כל אחד בד"ת יודיע לחבירו בפנים שוחקות, מפני שכל אחד יעמוד מבורר על חלקו בד"ת השייך לו, והרבה סבל יעקב מאלו הברורין וזה היה הענין ביוסף שהיה סבור שהוא הנבחר.

אחי רבקה וכו'. שאמר לו יצחק שיראה ויבין כמו שראה באמו שבהולדה אחת הולידה טוב ורע, כמו כן הוי זהיר בלבן שנמצא בו ג"כ מעורב טוב ורע ותראה לקבל רק הטוב.

וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וכו'. ואיתא במדרש (בראשית רבה סז יג) מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונתיו. הענין בזה כי עשו היה אופיו רציחה, ואופיו של ישמעאל הוא ניאוף. והנה כל החסרונות הנמצאות בעולם יש בהם צד טוב כגון שורש הכעס אף שהוא רע מ"מ נמצא בו צד טוב כי יכעוס גם על עוברי רצון הש"י, ושורש הניאוף אף שהוא רע מ"מ נמצא בו צד טוב. כי חסרון הניאוף הוא שמיטיב במקום שאין רצון הש"י ונמצא בו צד טוב כי לטובים מותר להיטיב. וכאשר הלך עשו ולקח את בת ישמעאל בירר את עצמו שלא נמצא בו שום צד טוב כי הוא כועס על צדיקים ומרחם על רשעים כי צירף שני החסרונות יחדו, וזה פירוש שמחלו לו כל עונותיו שלא יוצרך להשגיח על פרטי חטאיו מאחר שבירר שאין בו שום צד טוב ואין לו חיים כלל. דרך משל מי שרוצה לנקום מחבירו זוכר כל מה שעשה לו, אבל כשרואה שחבירו מרד במלכות אז הוא מוחל לו כל מאחר שאין לו חיים כלל. וכן היה הענין כאן שמחלו לו על כל עונותיו.

וירא אליו ה' ויאמר וכו' גור בארץ הזאת. הענין שנאסר ליצחק לנסוע למצרים ולאברהם לא נאסר, כי יצחק היה צריך להיות תמיד ביראה ולהיות בצמצום כי הרגיש שצריך לשמור עצמו בזה כידוע, ולכן נאסר לו לצאת כי מי שצריך לצמצום אסור לו לילך לבקש סיבה לפרנסה עד שיזמין לו ה' בביתו. [ולהיות צמצום באכילה, לכן אמר לו השי"ת שב בביתך ותצפה עד אמצא לך סיבה לפרנסה, ובברית המעור היה מוגדר מאוד לכן לא היה צריך לשום גדר בזה כמו שכתיב והנה יצחק מצחק, אבל אברהם אבינו היה מוגדר באכילה לכן הותר לו לחזרו אחר סיבה לפרנסה. וכן בכל נפש מישראל מי שמכיר תכונת נפשו שהוא מוגדר מותר לו ליסע ממקומו ולחזור אחר סיבתו, אכן מי שמכיר נגעי לבבו שיוכל לבוא חלילה להתפשטות, זה צריך להמתין על ישועת הש"י שיזמין לו במקומו ובבית איזה סיבה. תשלום.]

חלק שני[עריכה]

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו, מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים כמו עובדיה גר האדומי וכדומה. כי השי"ת עצת מלאכיו ישלים, וכמו שאיתא (אבות ב ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, וזה נקרא כי ציד בפיו.

ויעל משם באר שבע וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי. זה נאמר אחרי הבארות, שנתבאר (בחלק הראשון) שרומזים על בירורים. ולכן עלה לבאר שבע, שהיצר לו מתי ישלמו הבירורים ומסר נפשו להשי"ת. כי באר שבע רומז על תשלום הבירורים כדאיתא בזוה"ק (ח"א קמז:), ואמר לו השי"ת אל תירא כי אתך אנכי. וזה שכתוב (ישעיהו מד כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר, כל אלו הם בירורים וכשישלמו לעתיד ירונו כלם שיראו שלא סבלו מעולם.

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות וגו'. זה שאמר הכתוב (תהילים קיב ד) זרח בחשך אור לישרים חנוך ורחום וצדיק, זה נאמר על יצחק אבינו. שבאמת היה יצחק מכיר את מעשי עשו שאינם טובים, וגם מעשי נשיו שהם בירורי האדם (וכמבואר בחלק ראשון בד"ה ויאהב יצחק), רק היה מסופק מי מבניו החביב אצל השי"ת והתפלל להשי"ת שיראה לו האמת, וזרח לו השי"ת אור בהחושך היינו בהספק, ובפרט כי כהו עיניו כדאיתא בזוה"ק (ח"א קמב.) אבל יצחק כהו ודאי מכל וכל ואתעביד חשך. וזה היה בנפלאות אהבת השי"ת ליעקב שלא הראה ליצחק בדעה מפורשת רק שלא מדעת ומזה תגדל הברכה ביותר, כי הוא רצה לברך את עשו שנדמה לו שהוא הכלי היותר מוכן לקבל טובה, שאף שהכיר שהולך בשטף וזרם אכן אם יבררו השי"ת לטוב אז יהיה גדול מאוד, ומצד מדתו שהוא יקוב הדין את ההר לכן הלך המשפט מחמת שהוא היה הבכור, אף שיעקב היה מבורר יותר ממנו הרי השי"ת מצדו יכול לברר גם אותו ואז יהיה הוא הנבחר והראוי, ולפי שראה שמעשיו לעת עתה אינם מבוררים לא מצא חשק בלבו לברכו, ולכן אמר לו שיביא לו מטעמים ויכניסו ברצון ושמחה ויטיב דעתו וימצא בלבו חשק לברכו ואז יסכים השי"ת על ברכותיו. ולכן אמר וצודה לי צידה בה"א כדאיתא בזה"ק (ח"א קמג.). ומחמת שהשי"ת חפץ בישוב הדעת לכן הנהיגו למעלה מדעתו ובירך את יעקב, וזה היה לטוב יעקב אבינו, כי באם היה מברך את יעקב בדעת וכונה היה מתברך רק באופן שמעשיו יהיו מבוררים, לכן היה בדעתו שהוא עשו ונתברך יעקב אף שחלילה עשה מעשים שאינם מבוררים יתבררו לטובה ולא ידח מהם נדח כי כן כיון יצחק בברכתו, כי בדעתו שמברך לעשו. וזה היה מחמת שהשי"ת חנוך ורחום וצדיק לכן זרח ליצחק בהחושך אור והוליכו בדרך הישר, וזהו אור לישרים.

ויגש וישק לו וירח את רגיח בגדיו ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. למי אמר ראה, והלא לא היה עמו שום איש, רק אמר כן להשי"ת והתפלל שהשי"ת יתגלה ויראה לעיני כל את האור של יעקב אבינו שכל תשוקתיו המה כריח שדה אשר ברכו ה' וזה חקל תפוחין קדישין.

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ארריך ארור ומברכיך ברוך. איתא בזה"ק (ח"א קמג:) שבאלו הברכות נתקן הקללות שנתקלל אדם הראשון, וכן אלו הברכות הם נגד עשרת הדברות. ויתן הוא נגד אנכי ה' אלהיך, שתכיר בידיעה מפורסמת ומפורשת שהשי"ת הוא הנותן, לך רומז שאתה תכיר מפורש ולא תטעה בגוון זר ודמיון כוזב, וזה הוא נגד לא יהיה לך. האלהים רומז על כח השי"ת בעוה"ז, וזה הוא נגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי הלבוש הנראה לעין נקרא שם ה' ולא תשא אותו לשוא, מעל השמים רומז על תשוקה ותקופות גדול, וזה הוא נגד זכור את יום השבת, כי מיום השבת יש להאדם תשוקה ותקופות גדול. ומשמני הארץ רומז על כח המקיים חיי האדם והוא החכמה והבינה, ובעולם הזה נקרא זאת אב ואם, וזה הוא נגד כבד את אביך ואת אמך, שיכבד האדם אלו הכחות והמחשבות הנקראים חכמה ובינה, ולא יזלזל האדם בהמשמנים החפצים בקיום העולם וחיי האדם. ורוב דגן מורה שיהיה מעשיו מברורים היטיב כמאמר הגמ' (ברכות מז:) האי אדגן, וזה הוא נגד אלו הארבעה לא תרצח ולא תנאף, ולא תגנוב ולא תענה. כי לא תרצה ולא תנאף עומדים אחד מול אחד והאדם צריך להתברר ולילך בדרך הממוצע, וכן לא תגנוב ולא תענה כמבואר בחלק א' (מי השלוח/פרשת יתרו), ותירוש מורה על שמחה שישמח האדם בשלו בכל ענין במעלות ובמדות וביושר ולא ישאף לחלק חבירו, ואפילו בעבדות השי"ת ישמח האדם בחלקו, וזה הוא נגד לא תחמוד. וזה הוא ותירוש וכדאיתא בזוה"ק (ח"א קמג:) שאלו הברכות הם לעילא לעילא, וכדאיתא בזה"ק (ח"ב פג.) אסתכל רבי אבא ואמר השתא אשמתע כלא ואשתכח דברכתא דיצחק עלאה ממאי דחשיבנא.

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב. נאמר הטעם בזרקא סגול, כי היה קשה לו מאוד להפסיק מלברך אותו, ולכן כאשר בא עשו אמר ולכה אפוא מה אעשה בני, הלא אני מצדי לא ברכתי גם אותו בלתי שהשי"ת שלח תנובות בשפתי לברך אותו, ועבורך אין בפי שום ברכה לברך אותך.


[1] כי האדם צריך להתדבק במדותיו של השי"ת וזה הוא אות בצבא שלו שלא ישיגוהו מקרים ומנושא על כל, כן צריכים נפשות מישראל להתברר נגד העכו"ם וכדאיתא בגמ' (נדרים סה.) דצדקיהו איתשול אשבועתיה דחזיא לנבוכדנצר דאכיל ארנבא חיה. והענין בזה כי מאחר שראו שהצליח מאוד סברו פן היא מפני שיש בו דרך ארץ מפני הקב"ה וכדאיתא בגמ' (סנהדרין צו.) שהחזיר השליח שהלך לחזקיה וכתב תחילה שלם לאלהא אבא, והיו נופלים בדעתיהם, והוכרח לגלות להם זאת שאכל ארנבת חיה. וארנבת מורה על עז פנים כמבואר בפרשת שמיני (ח"א) ומאחר שאכל בריה הזאת בחיים נמצא בו בשורש חוצפה כלפי שמיא. וכל זה הוא רק על הלבוש, ולכן התיר לעצמו כי מאוד נפל דעתם פן נמצא בעכו"ם אחד שיוכל לשוות לישראל. גליון. 

[2] והנה ענין יצחק שרצה לברך את עשו אחרי רואו כי מעשיו אינם ישרים וכן מעשי נשיו שהם בירורי האדם, אכן כי חשב כי ממנו לא יצא נפש רע. וזה ענין איך מעשרין את המלח, כי מלח היא יראה כי מארץ הפרי יתחייב תשוקה לאדם לקבל אוכל ומארץ מליחה יתחייב יראה וכמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וזה ענין מעשרין את המלח כי לפעמים צריך האדם לברר את היראה גם כן, והיא כי כשיאונה לפניו מעשה שלא מדעת שיתראה היפך מרצון השי"ת ואח"כ יסכים השי"ת עליה וזה בירור על היראה שהיא שלימה מבלי שום נטיה לשום צד, אבל האדם אסור להכניס עצמו לזה בלתי כשיאונה לפניו שלא מדעתו. וזה היה דעת יצחק כי עשו מברר זאת, כי באמת ראה כל מעשיו ורצה לברכו, ולפי שעל הלבוש לא היו מעשיו מפוארים לכן צוה שיכניסו להסתר וממילא כאשר יברכו אז יהיה כל מעשיו טובים. וזה היה ברצון השי"ת שבזה הכונה יברך את יעקב, כי באם היה מברך את יעקב בדעת לא היה מברכו בדעה הזאת, אבל עתה כאשר יאונה מעשה לישראל שלא מדעת הוא גם כן טובה. גליון.

[3] כי ענין יצחק אבינו ע"ה היה עיקר במה שהנהיגו השי"ת שלא מדעת, כמו הברכות שברך את יעקב ובזה כוון לעומק רצון השי"ת. ובכל מקום שעשה בדעת היה צצריך לבירורים. וענין משה היה היפך מזה, כי עיקר התנהגותו בלתי בחכמה ובמקום שעשה שלא מדעת היה צריך לבירורים וזהו כח הראות. גליון.