מי השילוח/פרשת חיי שרה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת חיי שרה· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

ויהיו חיי שרה. איתא במסכת ברכות (ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, חד אמר זה אשה וחד אמר זה תורה וחד אמר זה מיתה וחד אמר זו בית הכסא. הנה כל הדברים הנזכרים הם שהאדם נכנס בספר בדבר שאינו בידו ורק צריך להתפלל להש"י שיעזרו, חד אמר זה תורה היינו כשעושה איזה מעשה יתפלל לה' שיאיר לו את דרך התורה אם עפ"י דרך התורה מותר לעשות, וחד אמר זו אשה היינו שיהיה הש"י לנוכח תמיד שידע ג"כ עת לעשות לה' הפרו תורתיך וזהו ענין אשה כמו שנתבאר בפרשת בראשית (ד"ה ויאמר האדם), וחד אמר זה מיתה כי גם שם נכנס האדם בספק כמו שאמר ר' יוחנן שיש לפני שתי דרכים (ברכות כח ב), וכדאיתא (ברכות ח.) לעולם יבקש אדם עד זבולא בתריתא, וחד אמר זה קבורה כי בקבורה נמצא ג"כ עומק והאדם נכנס בספק כי הוא מפולש לחיי עוה"ב כדאיתא במדרש, וחד אמר זה בית הכסא היינו בושה שיתפלל האדם שלא יצא מפיו דבר שיתבייש בה אח"כ. ואלו החמשה דברים נרמזין כאן בזו הסדרה, תורה מרומז בפרשת ואברהם זקן כי זקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), אשה מרומז ברבקה שנשא יצחק, וכן ויוסף אברהם ויקח אשה כי יש בזה עומק גדול מה שהוצרך להוליד אלו התולדות שאין להם שורש בקדושה אך שיצחק ישלוט על כל אלו הכחות ועל כל יתגדל שמו ית', קבורה מרומז בשרה, מיתה באברהם אבינו, בית הכסא היא פרשה אחרונה של בני ישמעאל שזה שהוציא אברהם אבינו ע"ה מפיו לו ישמעאל יחיה לפניך נחשב לו לדבר בושה כמו דאיתא בזוה"ק (ח"א רה:)

ויהיו חיי שרה. איתא במדרש (בראשית רבה נח א) יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. ביאר הענין דהנה כתיב (תהילים א ו) יודע ה' דרך צדיקים, היינו דרך של הצדיקים הוא לידע את ה' כלשון בני אדם לאן הדרך הזה הולך כך דרך הצדיקים מסוקל מכל מניעות והבלי העולם רק לידיעות ה'. וכן הפירוש יודע ה' ימי תמימים היינו שימי תמימים נמשכים והולכים לידיעת ה', כי ידיעה הוא לשון חבור ודבקות כמו וידע אדם והיינו לחבר ולדבק עמם בהש"י, וממילא בבואם לדרך הזה הוא התחלות חיותם. לזה פירוש המדרש ויהיו חיי שרה היינו מעתה התחיל החיים שלה באמת כי יודע ה' ימי תמימים ואמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, עגלתא פירוש דבר עגול הנעשה בעיגול תם ושלם שאין לו שום סוף וקץ ובכל מקום היא ההתחלה לפי שהוא הקיף אחד ונעוץ סופו בתחילתו, ועתה כאשר שלמו ימי חייה בעוה"ז נאמר ויהי חיי שרה היינו שהתחיל החיים שלה, כמו שמבואר בזוה"ק (ח"א קכב:).

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. כתיב (קהלת ב י) וזה חלקי מכל עמלי, ואיתא בגמ' (סנהדרין כ:) רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר כדו, ובטח שלמה המלך ע"ה לא היה מתאונן ח"ו על אבדון שעשועי עוה"ז ממנו כי כל זה לא היה נחשב אצלו למאומה, אך התפאר בעצמו ואמר שאף שנראה שנלקח ממנו כל, עכ"ז התמצית העולה מכל חיי עוה"ז נשאר אצלו, ובאלו השנים נמצא התמצית מכל חיי עוה"ז. וזה שאמר זה חלקי מכל עמלי, חד אמר מקלו מקל רומז על חיים היינו כח החיים נשאר לו, ומצינו שמקל רומז על חיים כמ"ש (זכריה ח ד) איש משענתו בידו. וחד אמר כדו, כדו היינו כלי קבול היינו מוכן ומשתוקק עוד להוספה ובזה היה שעשועים כי זאת היא העיקר בחיי עוה"ז, וזה פירוש הפסוק ואברהם זקן בא בימים שבא אל שרשי החיים והיה כלי לקבל והשתוקק להוספות חיים מאת ה' בכל פעם יותר.

ויצחק בא מבוא וכו' ויצא יצחק לשוח וכו' וירא והנה וכו'. היינו כי יצחק היה שורש לכל היראות שבעולם אף בשב ואל תעשה כמ"ש והוא יושב בארץ הנגב היינו מנוגב מכל חמדה, לזאת אברהם אבינו שהכיר את נפש יצחק בזה וידע כי מאד נמצא בו יראה לעשות אישה מעשה בקום ועשה שלח הוא את עבדו לזווג לו זיווג, אך באמת מאת ה' היתה זאת כי בא העת שישא יצחק אבינו אשה וגם יצחק התחיל להתעורר בלבו לא תהו בראה כו' (ישעיהו מה יח), אך ביען שהיה ירא לעשות איזה מעשה בפועל לזאת יצא לשוח בשדה ולהתפלל להש"י שיעזרו בזה ויזמין לו זווגו כי יש שזיווגו בא אצלו ומיד נענה בתפלתו וישא עיניו כו' כי טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו סה כד).

ואלה תולדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. כתיב (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, היינו כי לישראל מצדם מאין הצורך להם לידע שום חכמות הטבע כי עפ"י תורת ה' והתנהגות הש"י הם מתנהגים מבלי צורך להם כלל להתנהגות הטבעיות, רק מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק (תענית כה.), הש"י מאהבתו אותם רצה להודיעם גם חכמות הטבע וזאת ג"כ נמצא בהתורה, כמו שמצינו בגמ' (פסחים לט:) לא ילעוס אדם חיטין בפסח להניח על גבי מכתו, ממילא נשמע אשר חטין לעוסין יפים למכה וכמו שמצינו בכמה מקומות. ולזה כח מעשיו היינו התורה הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כי נחלתם הוא הטבע וגם זאת נמצא בכח מעשיו אשר הגיד לעמו, וזהו ואלה תולדות ישמעאל כו' שפחת שרה לאברהם, כי עיקר היחוס שלו הוא מפני שהיתה שפחת שרה, ובגלל זה נמצא בהם חכמים כי שמותם מורה על חכמתם. נביות מורה שצריך האדם לראות שיהיה גופו נקי מלשון נבוב, וקדר הוא גוף מרומם, ואדבאל היינו לבל יאכל לשבעה, ומבשם היינו חמרי וריחני פקחין זאת הוא חכמתם בעניני בריאות הגוף, וחכמתם בין אדם לחבירו הוא ומשמע ודומא ומשא היינו לשמוע ולשתוק ולסבול. ועל להבא חכמתם, חדד היינו אם תרצה לעשות דבר חדש, ותימא וכל העולם יתפלאו על זה, וטור היינו תראה שיהיה מסודר יפה, נפיש היינו לשבות ולישב בדבר יפה, וקדמה היינו אם תראה שנכון הוא תקדים לעשות פן יקדמוך. אך כל חכמתם הוא רק בענין הטבע וע"ז ישימו בטחונן, ולכן כתוב בו ועל פני כל אחיו נפל, ואצל ישראל שיודעים שהכל הוא מן השמים כתיב ישכון.[וזה דאיתא בגמ' (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם וכן הוא החילוק בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם, והיינו מפני שישראל הם חלק ממנו יתברך וחכמת עכו"ם הוא חכמת הטבע ואין לה שייכות להקדושה כי חכמת ישראל והתנהגותם הוא על פי תורת ה'. תשלום].

חלק שני[עריכה]

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני. זה שאמר הכתוב (תהילים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', ישמח לב הוא לב אחד ומבקשי ה' הם שנים. וכן כאן נשמח לב אברהם כשראה ששרה רוח נבואה גם על עבדיו אז הבין כי השי"ת שוכן בתוך כל מעשיו וגם על כל התפשטותיו וקניניו, וכמו שנראה ברבן גמליאל (ברכות ב ו) שאמר על מה שרחץ לילה הראשונה שמתה אשתו והשיב אסטניס אני, אף שעדיין לא נאמר הדין שאיסטניס מותר, אכן מחמת שהיה מבורר מאוד עד שהשי"ת שכן בכל מעשיו לכן נקבע ממעשיו להלכה שאסטניס מותר לרחוץ (ברכות טז:) ולכן איתא (שם) שעבדים ושפחות אין נקראים אבא פלוני ואמא פלונית חוץ משל בית רבן גמליאל, לפי שכל כך קבע אור ה' בכל התפשטות מעשיו עד שכל קניניו היו מלאים קדושה.

ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. במדרש (תנחומא חיי שרה סו) זה שאמר הכתוב (תהלים עא יד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך כו' אמר רבי חוניא כתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו כו' הוי אומר והוספתי על כל תהלתך. היינו כי אברהם בהתבוננו כמה דורות גדולים וגבוהים מעל גבוהים יעמדו ממנו, אזי נפל בדעתו אולי הוא לא יהיה נחשב נגדם, והאיר לו השי"ת שכולם יהיו צריכים להתחיל בהשער וההוספה שהוסיף אברהם אבינו כי מצות מילה רומז על זה, שהאדם מוסיף ועושה חותם בבשר הגוף שעל ידו יקבע בגופו קדושה בקביעות שיהיה גם בהגוף רשימה שהוא לחלקו של השי"ת.