מורה נבוכים א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מורה נבוכים · א · א · >>

תרגום אבן תיבון[עריכה]

מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק א· >>


צלם ודמות.


כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).

וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר.

זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם.

אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית (אשר אין אמת בה אלא בהסרת הגשמות), הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר, אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות.

ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית: יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.

אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר העניין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז). ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם.

וכן אומר כי הסיבה בקריאת צלמים - "צלמים", היות המבוקש מהם עניינם הנחשב, לא תמונתם ותארם. וכן אומרו: צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם (שמואל א ו, ה) - כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים.

ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסתפק, יאמר על הצורה המינית, ועל הצורה המלאכיית, ועל כיוצא בה מתכונת הגשמים הטבעיים ותארם. ויהיה הנרצה באמרו "נעשה אדם בצלמנו" הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתאר.

הנה כבר בארנו לך ההפרש בין צלם ותאר וביארנו עניין צלם. אמנם דמות הוא שם מן "דמה" והוא ג"כ דמיון בעניין. כאמרו דָּמִיתִי, לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב, ז) - לא שדמה לכנפה ולנוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה. וכן כָּל-עֵץ, בְּגַן-אֱלֹהִים--לֹא-דָמָה אֵלָיו, בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא, ח) - דמיון בעניין היופי. חֲמַת-לָמוֹ, כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ (תהלים נח, ה) דִּמְיֹנוֹ--כְּאַרְיֵה (תהלים יז, יב). כלם דמיון בעניין, לא בתמונה ובתאר.

וכן נאמר: דְּמוּת הַכִּסֵּא (יחזקאל א, כו). דְּמוּת כִּסֵּא -- דמיון עניין ההתנשאות והרוממות, לא ברבועו ועביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים. וכן דְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א, יג).

וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה.


פירוש הנרבוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

הפרק (אבן תיבון)

צלם - התחיל בזה, כי הוא התכלית, וראשות המחשבה אחרית העשה, והוא כולל כל חלקי ההגשמה, גם כי אדון הנביאים התחיל בו במעשה בראשית, העניין אשר בו נתעצם הדבר, כי החומר אינו נמצא שלם, והיות הנמצא ההוא לא זולתו כעניין בחומר שהוא משותף, היות המבוקש מהם עניינים, והוא הורדת הרוחניות.

פירוש שם טוב (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • אמר הרב "צלם ודמות כבר חשבו בני אדם", הפירוש: כבר ביארנו בפתיחת זה הספר כי הפשטת הגשמות מהאל יתברך אינו מכלל הסתרים אשר ראוי להעלים אבל בהרחקת הגשמות ראוי שישותפו ההמון והחכמים ויחנכו הנערים ג"כ כמו שביאר הרב בפרק ל"ה, ולמה שימצאו סתרים רבים יחוייב שיקבל אותם החכם אחר קבלת שהשם אינו גשם, רצה הרב בעבור שני אלו הטעמים לסלק הגשמות.
והתחיל בצלם למה שאדון הנביאים התחיל בו במעשה בראשית גם כי הוא כולל כל חלקי ההגשמה כמו שביאר החכם רבי משה הנרבוני :


  • ואמר "כבר חשבו בני אדם כי צלם בלשון עברי יורה על תמונת הדבר ותארו" - והרצון בו כי צלם יורה על תמונה ותואר, כבר ידעת כי תמונה ותאר הם ממאמר האיכות והם ממקרי הכמות במה שהוא כמות ואם הדבר כן מה שאמר במעשה בראשית 'נעשה אדם בצלמנו' הרצון בו התמונה המקרית. ואם בכאן אמר השם 'נעשה אדם בצלמנו' יהיה השם גשם, ויהיה הדבר כן צלם "יורה על תמונת הדבר" שהוא מקרה הכמות אם כן 'בצלמנו' הוא דבר גשמי ובכאן נכלל הש"י אם כן הש"י הוא גשם "וחשבו רבים שאם יתפרדו מזאת התמונה יכזיבו הכתוב", גם כי רבים חשבו שמי שאינו גשם אינו נמצא והמלך אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם אינו נמצא כן הוא מלך מלכי המלכים אלא שחשבו שהשם יתברך הוא גדול בכמות ויותר בהיר ואינו החמר שלו מדם לא מבשר זהו מה שחשבו רוממות בחק הש"י :


  • אמנם וכו' - כי מי שקרא בספר הפילוסופיא כבר ידע שבא המופת שהש"י אינו גשם וגם מי שיקבל התורה ויאמר שהש"י אחד כבר יחוייב לו שיאמין שהשם אינו גשם ולכן יחוייב כי צלם ודמות לא לבד יאמר על התמונה ותואר אבל יאמר על הצורה הטבעית והצורה הטבעית אמר הרב שהוא מה שבו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, והרצון בזה כי המקרה אינו חלק משם העצם ולא נתעצם בו הדבר, ולמה שהחומר הראשון אינו נמצא שלם, אבל הנמצא השלם הוא אשר יש לו הצורה המינית, לכן אמר: והיה מה שהוא. ומה שאמרו: והוא אמתתו מאשר הנמצא ההוא, הוא פירוש והיה מה שהוא. ואחרי אמרו, כי אמרו והוא אמתתו הוא תשלום הגדר, כי כבר היינו יכולים לומר שהיסודות הם עצמות האדם, וכשאומר אמתתו הוא הבדל עצמו מיוחד. וההבדל בזה, כי ההיולי ראשון הוא חלק עצם, אבל אינו מהות הדבר, ולמה שהיה הסוג מהות הדבר, כי הושב בתשובת מהו כמו הצורה המינית, השלים ואמר: והוא אמתתו מאשר הנמצא ההוא :
פרק זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה