מהר"ם על הש"ס/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כב.

בתוס' ד"ה חולין וכו' פריך למ"ד כדי לחנכו וכו' על האב המדיר את בנו קאי התם ע"ש:

ד"ה ור' שמעון כו' מדאיצטריך למשרי נבלה דכל אסורין אסורים בהנאה וכו' כצ"ל:

כב:

בתוס' ד"ה אבר מן החי וכו' ומשום צער ב"ח חשיב כמו לא אפשר וכו' ועיין לקמן דף כ"ה ע"ב:

כג.

בתוס' ד"ה קוצר לשחת וכו' מ"מ ומאכיל לבהמה לא משמע ליה דקאי אקוצר לשחת נראה לי משום דאי קאי אשחת למה לי ומאכיל לבהמה פשיטא דסתם שחת מאכיל לבהמה ולא לבני אדם כך הוא סברת המקשה:

בא"ד ועוד דקתני סיפא וכו' מכלל דרישא איירי בתבואה גמורה וע"י קטוף המקשה אסיפא סמיך:

כד.

בתוס' ד"ה צרעה לוקה וכו' משמע דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש וכו' ר"ל וא"כ קאי נמי לאו זה אמיני שרצים דהיינו דבר הרוחש ותירץ הר"י וכו' דקאי דווקא אשמונה שרצים:

כה.

בגמ' מה לערלה וכו' והא דלא יליף מיד מחמץ וכלאי הכרם נ"ל לתרץ עד"ש במסכת חולין דכל דבר הבא מדינא מתרתי פרכינן כל דהו והוה פרכינן מה לחמץ וכלאי הכרם שהן גידולי קרקע אע"פ שאין זה קולא וחומרא מ"מ כל דהו פרכינן אבל על הבא מתלתא לא פרכינן כל דהו כשלא הדר דינא ובזה יתורצו כל הקושיות הנופלות בהלכה זו:

בתוס' ד"ה הואיל והיתה וכו' התם קאי על משקה ישראל וכו' פירוש על יין של נסכים דצ"ל מן המותר לישראל ויין הוא הגידול שהרי החרצן אין ראוי לנסך ומה שגדל לא היה לו שעת הכושר:

כו:

בתוס' ד"ה ויש שבח כו' וד"ה ורבנן סברי וכו' הכל הוא דבור אחד:

ד"ה בישלה על גבי גחלים וכו' אע"ג דכל הנשרפים וכו' ר"ל וערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הן כדאיתא סוף תמורה:

כז.

ברש"י ד"ה דאחר אחרון וכו' גמרו באיסור אסור כצ"ל והוא סוף דבור ומה שכתב רש"י ואפי' קדם וסילק את האיסור הוא ט"ס:

כח

בתוס' ד"ה א"כ מה תלמוד לומר כו' הלשון דחוק נ"ל דר"ל דמשום הכי הלשון דחוק דהא תשובת ר"ש שהוא דברי ר"י הוא מראיית פסוק שבעת ימים ובדבריו מתרץ פסוק לא תאכל עליו וכו' לכך מתרצו התוס' שתשובת ר"ש היה ג"כ מכח עליו ודו"ק:

ל:

בתוס' ד"ה התורה העידה וכו' נ"ל דהצעת הפשט לפי' התוס' כך היא דהבעיא היתה אם מאני דקוניא הוי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי או הוי דומי' דכלי חרס דלא מהני בהו הגעלה ולכך מקשי התוס' הא דהשיב חזינן דמדייתי ע"כ ר"ל אחר הגעלה וא"כ הוא ראיה דלא פלטי מכח הגעלה אבל אי קודם הגעלה ואין מדייתי ראיה אלא דבלעי מה ראיה היא זו ומה השיב הא שאר כלים כגון מתכות נמי בלעי ואפ"ה מהני בהו הנעלה ובעייתו הוי אי מאני דקוניא הוי נמי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי מייתי ראיה וכו' אי קפיד רחמנא אבישול בלא בליעה או לא פירוש ובעי התנור שבירה אע"ג שהתנור לא בלע כלום משום שבישל באוירו:

בא"ד וי"ל כיון דלכלי נחשת מועיל וכו' כצ"ל:

בא"ד א"כ מה שהקפידה בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכו' ר"ל דאי משום גזירת הכתוב מאי שנא כלי חרס מכלי נחשת:

לב.

בתוס' ד"ה דבר הראוי וכו' כלומר הואיל ואין לו הנאה בה אית לן למעוטי מקרא וכו' פירוש דמאחר דאסור בהנאה אין כאן נתינה ובתרומה נתינה כתיב דכתיב תתן ולכך אין ראוי להיות קודש. ואם כן אית לן למעוטי מקרא דונתן אבל אי הוה מותר בהנאה לא נוכל למעוטי מקרא דונתן ונו' דנוכל לומר שהוא ראוי להיות קודש כיון שהיה לו שעת הכושר וק"ל:

לב:

בתוס' ד"ה ואין נתינה פחותה משוה פרוטה וכו' מיהו קשה וכו' נ"ל ליישב הא דמקשה לילף ממתן בהונות וכו' ולא פריך דנילף מהנהו שהביא לעיל דחטה אחת וכו' משום דקדשים מקדשים ניחא ליה טפי להקשות ובלא ההוא תירוץ דלעיל לא היה יכול להקשות דנילף מתרומה דה"א ממתן בהונות ולא מתרומות דה"ה דניחא ליה טפי למילף מתרומה דגבי אכילת תרומה נהנה מאכילת קודש וגבי נתינה דשמן המשחה נמי נהנה משמן של קודש אבל גבי מתנות בהונות קאי אזריקה בעלמא אבל השתא קשה דהא לתרומה נמי לא דמיא דבתרומה הוי תשלומין אבל גבי נתינה דשמן המשחה לא הוי תשלומין וא"כ מאחר דלא דמיא ממש לשניהם הוה לן למילף לחומרא:

בא"ד והוי נמי דומיא דסיכה דהוי בכל שהוא כו' דכתיב על בשר אדם לא ייסך וגו' ואשר יתן ממנו על זר ונכרתה וסיכה הוי בכל שהוא ואית לן למימר דה"ה נתינה וכן סבר התם רבי מאיר דפליג אר"י דס"ל בכזית:

ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש וכו'. ור"ל כל מה שהוא נותן צריך להיות קודש:

בד"ה מעילה וכו' מיהו קשה לר"י אמאי אצטריך וכו' דבשלמא דבלאו זה ה"א דאצטריך קרא בשפחה חרופה משום דאי לאו קרא הוה ילפינן מק"ו דשאר מצות שיש בהן כרת כו' אבל השתא הא לא מצינו למילף מק"ו דשאר מצות משום דאיכא למימר דהיא הנותנת וכו' או ד' המביאין על הזדון יוכיחו דבלא זה ה"א דזה אינו יכול להיות פירכא דאם כן היכי יליף ק"ו משאר מצות בברייתא אבל השתא דתרצת דאין הכי נמי דקושיא היא אלא שבלאו הכי פריך שפיר לא אם אמרת וכו' קשה ודו"ק:

לג.

בתוס' ד"ה ומינה וכו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף והא דתנן התם צירף המעילה לזמן מרובה ויליף לה התם מקרא היינו לצירוף פרוטה ודו"ק נ"ל:

ד"ה נתכוון וכו' ונתכוון לכבות את זה וכיבה את זה פטור ורב נחמן דאית ליה דווקא מתעסק פטור היינו נמי בדבר אחר ודו"ק:

ד"ה תתן לו ולא לאורו וכו' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש פי' הכי ילפינן מינה מדכתב רחמנא דבר הראוי להיות קודש מכלל דאיכא פירות דאין ראוין להיות קודש ומאי נינהו ע"כ ר"ל היינו איסורי הנאה וא"כ שמעינן מינה דחמץ אינו ראוי להיות קודש ור"י הגלילי מוקי לה לשאר איסורי הנאה ולא לחמץ ודו"ק:

בא"ד דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה כצ"ל:

לג:

בתוס' ד"ה לאימת מתכשרי וכו' ומקפה של חולין וכו' לא פסל אלא מקום מגעו וכו'. פי' מאחר דהעיקר שהיא המקפה היא חולין:

לד.

בגמ' טהורין מלטמא ואסורין מלאכול וכי מאחר וכו' כצ"ל אמרו ליה הכי אמר רבה וכו' כצ"ל:

שם משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אליהו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בשליקתא וכו' ר"א אומר תרום ותירקב וכו' ר"ל דאם איתא דמותר למאסה אמאי תירקב:

בא"ד ואר"ת וכו' לתרץ השני משניות בא דהא תנן תירקב היינו כשאינה מאוסה כבר והא דתנן תשרף במאוסה ורב הונא דאית ליה דאפילו במאיסה אסור לפי סברת התוס' צ"ל דהוא מפרש המשנה דתשרף והיינו בלא הנאה ועיין בתוס' בבכורות פרק הלוקח:

ד"ה טהרו מלטמא וכו' ועוד הקשה הר"ר משה וכו' אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים וכו' כצ"ל ופי' אסורים לאכול חוץ לירושלים והיינו פירוש אסורים מלאכול בירושלים:

ד"ה גידולי גידולין פי' ריב"א וכו' ואין להקשות לפי' זה מאי פריך נמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' דדלמא גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה קמ"ל דהא בזה נמי שייך לומר גידולי גידולין לפירוש זה דבהדיא תנן התם במסכת תרומות גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין והיינו בדבר שזרעו כלה:

לד:

בתוס' ד"ה שאם זרק וכו' דאמר זריקה מועלת להוצאת בשר מידי מעילה כו' פי' דקדשי קדשים לאחר זריקה אין בהן מעילה וס"ל לר"ע דאע"פ שיצא הבשר לחוץ אפ"ה הויא זריקה להוציא הבשר מידי מעילה כזריקה כשרה וכ"ש כו' דהא ר"א וכו' וא"כ שמעינן דמעילה הוי יותר מהרצאה וק"ל:

לו:

בתוס' ד"ה ור' יוסי הגלילי וכו' וא"ת לר"י תיפוק ליה מעשר מבכל מושבותיכם וכו' וקשה והא לעיל פירשו התוס' דלא מצי למילף ממושבותיכם אלא בזמן בית עולמים ולא לזמן דנוב וגבעון ולהכי יליף מעשר מלחם עוני דאפילו בזמן נוב וגבעון יהא אסור וי"ל דר"י לא מצי קאי אנוב וגבעון דתני במילתיה לעיל יכול יצא אדם במעשר שני בירושלים וכו':

לז:

בתוס' ד"ה ות"ק וכו' אי אפשר שלא יתבשל מעט וחסר ליה משיעוריה ר"ל אי הוי אמרי' עילאה אי תתאי אי אפשר שלא יחסר אלא ודאי לא אמרי' הכי עילאה ותתאה דלא שייך הכא כלל דהכל עיסה אחת היא וא"כ לא חסר משיעורי' ולכך מוכרח לפרש [כן] דאל"כ היכי אתי לפי התירוץ דמשני כמחלוקת בזו וכו' וק"ל:

לח.

ברש"י ד"ה תניא כוותיא וכו' דנשחט דדוקא דעכשיו וכו' לישנא אחרינא רב יוסף נמי ס"ל אע"ג דלא נשחט הזבח דעכשיו וכו':

ד"ה ותיפוק ליה וכו' ולהאי תנא בתרא דמוקי ליה בשנשחט וכו' זה אתי ללישנא קמא:

ד"ה וטעמא מאי וכו' לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח וכו' ללישנא קמא קאי:

בתוס' ד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה רבינו נסים וכו'. נ"ל דר"נ לית ליה תירוץ דתוס' דלעיל שפירשו דלא ילפינן ביכורים ממושבותיכם אלא לזמן בית עולמים וחלת תודה ילפי' (ממושבותיכם) [מושמרתם] ואפילו לזמן דנוב וגבעון כדלעיל דאל"כ מאי מקשה וא"כ קשה היאך יתרץ רבינו נסים קושיית התוס' דלעיל דלמה לו לאתויי הא דר"א הא אית ליה למעשר היתר מושבות בזמן דנוב וגבעון וצ"ל דרבינו נסים ס"ל כתירוץ התוס' בזבחים דצ"ל כדר"א אליבא דר' יהודה דאית ליה דמעשר היה נאכל בזמן דנוב וגבעון בנוב וגבעון דווקא ולא בכל ערי ישראל דאית ליה ג' בירות הן ע"ש:

לט.

בגמ' ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת וכו'. משום דרבי יונתן דבסמוך אמר ועיין בהר"ן:

אמר רבי יונתן למה נמשלו מצריים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה וכו' כצ"ל והיינו חזרת שסופו מתקשה כדלקמן עיין בהר"ן וכן הוא באלפסי כמו שהגהתי:

מ.

בתוס' ד"ה כי מהפכיתו ובו' אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו. פי' בעי שימור מתחלתן שלא יבואו עליהם מים ולא שמצוה ללתותן וליתן עליהם מים כדי שיהא צריך לשומרן שלא יחמיצו ומתרץ עיקר השימור שלא תחמיץ פי' כשיבואו עליהם כבר מים שצריך לשומרן שלא יחמיצו וק"ל:

מ:

בגמ' ויש אומרים או נותן את החומץ וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל עושהו כו' אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו'. זה לשון הגמ' שם לפי נוסחאות שלנו מודה שמואל בזקן וכו' שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לכסויי עבידא בההיא שעתא וכו':

בא"ד אמר רב מודה שמואל בזקן ועשאו לכבודו שפטורה וההיא שעתא וכו' כצ"ל:

מא.

בתוס' ד"ה ע"א אמר וכו' הכא מדמה וכו' פירוש מדאמר עולא אפילו תימא ר' מאיר משמע דלר' יוסי אתי פשיטא שפיר:

מא:

בתוס' ד"ה שאין ת"ל וכו' מדסמכי לנא וכו' פירוש ומשום סמיכות לחוד לא הוה צריך למכתב כי אם צלי אש דהא היה יכול לסמוך ההיא דלעיל מינה דכתיב צלי אש ומצות וגו' כדפרישית אלא ע"כ להכי הוא דאתי וק"ל: