מהר"ם על הש"ס/פסחים/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סה:

בתוס' ד"ה זריקת דמו תנא אגב וכו' קשה להם לתוס' אמאי תנא זריקת דמו פשיטא דדחי שבת דהא אינה מלאכה של כלום היא ותירץ שתנא אגב וכו':

סו.

בגמ' אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אמר לו ר"ע כו' דהזאה מעכבא וילפינן וכו' לשחיטה כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה מועדו וכו' עד ואי מג"ש ילפינן מה צריך לצריכותא כו' נ"ל דעת התוס' דבשלמ' אי יליף ממשמעות א"כ תרוייהו שבת וטומאה כתיב בפסח וכתיבי בתמיד ולכך הוקשה לגמ' דלכתוב במועדו בחד מינייהו דהוי משמע שדוחה שבת וטומאה ונילף אידך מיניה במה מצינו ולכך צריך לצריכותא אבל השתא דלא יליף ממשמעות דמועדו כלום ומועדו אינו אלא ג"ש וטומאה כתיב גבי פסח ויליף תמיד מיניה בג"ש וכן שבת כתיב בתמיד בהדיא מעל עולת ויליף פסח מיניה מה שייך לומד דלכתוב פסח לחוד ולא לכתוב תמיד והא גבי פסח לא כתיב שבת ומהיכא הוה ילפינן דדחי שבת וכן אין שייך לומר דלכתוב תמיד לחודיה דהא לא כתיב גבי טומאה ולכך צריך מועדו גבי תמיד דנילף טומאה מפסח וצריך נמי לכתוב מועדו גבי פסח דנילף שבת מתמיד וא"ל דהכי הוקשה לגמרא דלכתוב פסח דכתיב גבי טומאה ונילף תמיד מיניה דדחי טומאה במ"מ ול"ל ג"ש דילפינן תמיד מפסח וכן ל"ל ג"ש דילפינן פסח דדחי שבת מתמיד נילף מיניה דדחי שבת במ"מ ולכך אמר הצריכותא הא ליתא דא"כ בחדא צריכותא הוי סגי דכי פריך לכתוב גבי פסח טומאה ונילף מינה תמיד והשיב דה"א מה לפסח שכן כרת ולכך צריך לכתוב הג"ש דהיינו ב' מועדות דכתיב גבי פסח ואידך דכתיב גבי תמיד דהא מתרוייהו אתי ג"ש ומשום ילפותא דטומאה לבד צריך לכתוב ב' וא"כ מה פריך תו דלכתוב גבי תמיד שבת ונילף פסח מיניה במ"מ ומה צריך לג"ש והשיב מה לתמיד וכו' והלא אפילו היו יכולין ללמוד פסח מתמיד דדחי שבת ע"כ אנו צריכין הג"ש דנילף תמיד מפסח לענין טומאה:

ד"ה מה לתמיד וכו' משתי הלחם גרידא וכו' נ"ל דאין ר"ל גרידא בלתי תמיד דהא משתי הלחם לבד לא הוי ילפינן דאיכא למפרך מה לשתי הלחם דבאין להתיר כדאיתא פרק כיצד צולין ע"ש. אלא ר"ל משתי הלחם ומתמיד גרידא בלתי מילה כן נ"ל:

סו:

בתוס' ד"ה מביאה כשהיא וכו' שיראה כמקריב חולין לגבוה שרי וכו' כצ"ל:

סז.

בתוס' ד"ה הכתוב ניתקו לעשה וכו' אבל היכא שאין כתוב הלאו אלא על דבר אחד וכו' ר"ל דוקא הכא דכתב הלאו על כל הטמאים בכלל ופרט עשה במצורע אמרינן דהכתוב ניתקו לעשה והלאו אתי לשאר הטמאים אבל אי לא הוי כתב הלאו אלא על דבר אחד כגון על המצורע לבד ושוב כתב גבי עשה במקום אחר שלא בסמוך לו לא היו יכולין לומר דהכתוב ניתקו לעשה דא"כ הלאו למאי אתי:

סז:

בתוספות ד"ה שכן טעון פריעה וכו' שכן מטמא בביאה וכו' ר"ל הבא לבית המנוגע דהיינו שהבית מצורע:

סח.

ברש"י ד"ה יהיה שבעתיים וכו' הן ארבעים ותשע וכתיב וכו' כצ"ל:

ד"ה כתיב אני אמית וכו' ה"ג דבר אחר וכו' ער אז ידלג כאיל פסח מיתה באחד וחיים באחד הוא סוף הדבור ומה שכתוב בספרים אני ממית את המתים ואני מחיה ודן את החיים הוא ט"ס:

סח:

בתוס' ד"ה ומה שחיטה וכו' לדבריהם דרבנן קאמר וכו' כלומר אע"ג דאפשר וכו' הא דאצטריך לומר לדבריהם דרבנן משום דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מה ק"ו הוא זה וכו' אבל השתא קאמר דכי אליעזר כיון דלדידיה לא צריך האי ק"ו וכו' אודו לי מיהת אתם מכח הק"ו וכו' אע"פ שאינו ק"ו גמור:

בא"ד משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה וכו' ר"ל כיון דבלאו הכי צ"ל לר"א דאיכא עוד קרא דיליף מיניה מילה גופה פריך נמי לרבנן:

סט.

בתוס' ד"ה אם דחו וכו' עד שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר וכו' אע"ג שהשיב ר"ע ומה לי אם דחו וכו' מ"מ מדקאמר ר"א שמא ימצא וכו' הוה כמי שחוזר מתשובה ראשונה ואומר את"ל דשפיר הבאת ראיה מהקטר חלבים דאין חלוק בין אפשר ללא אפשר אעפ"כ יש להשיב שמא ימצא וכו':

ד"ה שוחטין וזורקין וכו' וא"ת אי שוחטין וכו' אמאי כתב וכו' ר"ל דבשלמא אי אין שוחטין וכו' נוכל לומר דקרא אתא אטומאת ערב דיכול לאכול הפסח לערב אבל השתא דשוחטין וזורקין על כרחך קרא אתא לאשמועינן אטמא מוחלט שאינו יכול לאכול לערב ואם כן למה לי קרא ותירץ דקרא לא לאיסורא אלא להיתירא דפסח שני וכו':

סט:

ברש"י ד"ה א"ל התם דאיתיה ביחיד משום וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בא"ד כגון רוב צבור וכו' עיין לקמן דף פ':

בתוס' ד"ה אכילת פסחים וכו' עד דהוי דומיא וכו' לפירוש התוס' הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' היינו מכח דס"ל דאיש לפי אכלו לעיכובא אתי כדמסיק בתוס' ומסיק היינו דוקא דזקן וחולה וכו' והתוס' לא כתבו אלא מסקנא דגמ' ולפירש"י דס"ל דאיש לפי אכלו לא אתי אלא למצוה לבד צ"ל הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' ופירש"י ותנן באידך פירקא שחטו שלא לאוכליו פסול לא פריך אלא שיהא לכתחלה אסור והכא משמע דאפילו לכתחלה מותר לשחוט ולזרוק בלא הזאה וצ"ל הא דקתני שחטו שלא לאוכליו פסול היינו לכתחלה ואל תתמה דהא איתא סוף דף ע"ז חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחלה משמע ופירש"י א"כ משמע פסולה להקטיר קומצה לכתחלה וכו' ומשני בגמ' כאן ביחיד כאן בצבור ולא מתיישב ההוא שינויא אא"כ נאמר שפסולה לכתחלה משמע ועיין דף ע"ח ע"ב:

ע.

בגמ' אע"ג דאקשי רחמנא לפסח אמר קרא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לאו חובה וכו' והשתא א"ש ההיא דריש תמיד וכו' עיין לעיל דף ל"ט בתוס' ד"ה בארבעה עשר וכו':

ע:

בגמרא אמר רב יוסף ואנן וכו' ס"א אמר רב אשי:

עא.

ברש"י ד"ה (הא לא דמיא) [לרבות וכו' ויו"ט האחרון גופיה לא דהא] וכו' זה הוא לשון שני ועיין בסוכה ותמצא שזה פירוש שני הוא:

עב.

ברש"י ד"ה הא לא דמיא וכו' ר"א דדייק וכו' ולא שאני כו' אמאי הד"א ומה שכתוב בספרים ומקשים ר' יהושע דשני ליה בין עוקר לטועה כי פריך ליה הוא ט"ס:

בא"ד אמאי אהדר ליה טעמא משום ששינה בדבר האיסור כצ"ל והוא סוף דבור:

בתוס' ד"ה הא לא דמיא וכו' ומאי קאמר ר' יהושע וכו' נ"ל דהתוס' לא פירשו זה אמאי דקאמר לקמן ר' יהושע דשני ליה לשני ליה הכי דא"כ הוה להו להתוס' להתחיל תחלת דבור משם אלא אמקשה פירשו זה וקשה להו לתוס' מאי מקשה פשיטא דר"א לא ס"ל הא דהא בלאו הכי אינו דומה רישא לסיפא דהא בסיפא טועה בדבר מצוה הוא לכך פירשו דמקשה ארבי יהושע ומשני ר"א לא שני ליה ומאי היה לו לר' יהושע להשיבו ופריך ר"י דשני ליה דהא ר"א הקשה עליו וה"ל להשיבו מה שהוא סובר לא מה שסבר ר"א:

עב:

בתוס' ד"ה באשתו נמי וכו' דפריך אלישנא בתרא וכו' ר"ל היינו לשון ב' כדאיתא בסמוך בגמרא אית דאמרי בההוא פטור וכו':

עג.

בתוס' ד"ה תיקן להוציאו וכו' משמע דתקרובת כו' ולא מחייב אהך וכו' ר"ל אפילו הוי דרבנן לא היה יכול לתרץ תיקן להוציאו מידי נבילה משום דאין נפקותא בדבר דהא השתא נמי מטמא מדרבנן לכך קאמר דנ"מ דלא מחייב אהך טומאה אם נכנס וכו':

ד"ה אשם שניתק וכו' א"ה כי לא ניתק נמי אא"ב דבעי עקירה א"ש דבעינן ניתוק רע"י כן יזכור לעוקרו וכו' כצ"ל:

בא"ד אבל השתא דלא בעי וכו' ניתק נמי ליכשר דליכא למיחש וכו' כצ"ל: