מגיד מישרים מטות ומסעי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מגיד מישרים · מטות ומסעי · >>

מאמר ראשון[עריכה]

פ' מטות ומסעי אור ליום ו' כ"ח לתמוז, חזק ונתחזק וכו', הדבק בי, בתורתי, ביראתי, במשניותי, ולא תפרד מחשבתך מיראתי ותורתי אפי' רגע א', כי אתה קורא ק"ש פעמים שלש בכל יום, ואינך זוכר מה שכתוב בה: 'ודברת בם בשבתך בביתך' וגו'. כי כן צריך שלא להפריד המחשבה מדברי תורה בשום רגע, והלא גם אם הוצרכת לשתות יין משום רפואה דילך, דלא הוי לך לשתות רק בכוס אחרון של סעודה, ולא להרבות ממנו כאשר עשית, לכן הזהר ממנו מהיום והלאה, עד יום י' באב לא תשתה יין, כי אם כוס אחרון של סעודה, זולתי בשבתות, ותייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי, ובכן תשלוט על ס"מ ונחש הרודפים אחריך, כדא דאת אמר: 'על שחל ופתן תדרוך'.
דהא איכא למידק: אמאי נקט 'שחל ופתן' בחד גיסא, ו'כפיר ותנין' בחד גיסא, והא עדיף הוה למנקט 'שחל וכפיר' בחד גיסא, דתרווייהו גביהי מן ארעא, ו'פתן ותנין' בחד גיסא, דתרווייהו נמיכי? ותו: אמאי גבי 'שחל ופתן' קאמר 'תדרוך', וגבי 'כפיר ותנין' קאמר 'תרמוס', ותו: אמאי 'כי בי חשק ואפלטהו', דמשמע דאף על גב דלית אלא חשק בלחוד יפלטהו, ואמאי, הא איבעי ליה למעבד עובדין טבין, ולא סגי בחשק לחוד? ותו: מאי 'אשגבהו', עם מאן אית ליה קרבא, דישגב ליה? ותו: מאי 'כי ידע שמי', דמשמע דידיעה לחוד סגי, והא כמה אינון דידעין, ולא כשרין עובדיהון?

  • תרגום:
  • פ' מטות ומסעי אור ליום ו' כ"ח תמוז.
  • [המלאך אומר לר' יוסף קארו:] חזק ונתחזק וכו', הדבק בי, בתורתי, ביראתי, במשניותי, ולא תפרד מחשבתך מיראתי ותורתי אפי' רגע א', כי אתה קורא ק"ש פעמים שלש בכל יום, ואינך זוכר מה שכתוב בה: 'ודברת בם בשבתך בביתך' וגו'. כי כן צריך שלא להפריד המחשבה מדברי תורה בשום רגע, והלא גם אם הוצרכת לשתות יין משום רפואה דילך, שלא היה לך לשתות רק בכוס אחרון של סעודה, ולא להרבות ממנו כאשר עשית, לכן הזהר ממנו מהיום והלאה, עד יום י' באב לא תשתה יין, כי אם כוס אחרון של סעודה, חוץ בשבתות, ותייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי, ובכן תשלוט על ס"מ (= סמאל) ונחש הרודפים אחריך, כמו שאתה אומר [בפסוק]: 'על שחל ופתן תדרך, [תרמס כפיר ותנין', 'כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי'][1].
  • שהרי אפשר לדייק: למה כתוב 'שחל ופתן' בצד אחד, ו'כפיר ותנין' בצד אחד, הרי עדיך לכתוב, 'שחל וכפיר' בצד אחד, ששניהם גבוהים מהקרקע, ו'פתן ותנין' בצד אחד, ששניהם נמוכים? ועוד: למה לגבי 'שחל ופתן' [הפסוק] אמר 'תדרוך', ולגבי 'כפיר ותנין' [הפסוק אמר] 'תרמוס'? ועוד: למה 'כי בי חשק ואפלטהו', שמשמע שאף על גב שאין אלא חשק בלבד 'יפלטהו, ולמה, הרי צריך לו לעשות מעשים טובים, ולא מספיק בחשק לבד? ועוד: מה [הכוונה] 'אשגבהו', עם מי יש לו קרב שיחזק אותו? ועוד: מה [הכוונה] 'כי ידע שמי', שמשמע שבידיעה לבד מספיק, והרי כמה הם שיודעים, ולא כשרים מעשיהם?

אבל רזא דמלתא, דסמא"ל כד אתתקף על בר נש טובא, אקרי 'שחל', וכד לא אתקף כל כך אקרי 'כפיר'. ונחש כד אתתקף על בר נש טובא אקרי 'פתן', וכד לא אתקף כולי האי אקרי 'תנין', דאיהו נמיך. והשתא קאמר קרא אי אתקפו ס"מ (= סמאל) ונחש על בר נש טובא, עד דאינון דמיין ל'שחל ופתן' כדאמרן, כד תהדר בתיובתא 'תדרוך' עליהון, אבל לא יהא לך חילא למרמס להון, אם לא בחילא דתיובתא תקיפא טובא, ואי לא אתקפו ס"מ ונח"ש על בר נש טובא, דאז לא אקרי אלא 'כפיר ותנין', הא ע"י תיובתא דתיתוב, יהא לך חילא למרמסי יתהון ולהכנעה יתהון תחותך, והוי דומיא דמאי דכתיב 'אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו'.
א"נ ה"ק, אי תיובתא לאו איהי שלימתא, הא אתחזי דס"מ ונח"ש אדמו ל'שחל ופתן', דאינון גביהי, ואיהו דורך עלייהו ולא רמס להו. ואי תיובתא איהי שלימתא, אתחזי דסמאל ונחש דמו ל'כפיר ותנין' דאינון נמיכי, ואיהו רמיס להו, דהיינו כד תב באותו פרק וכו'. ובהכי מתתברי ס"מ ונח"ש, דהא בהכי אתתקן מאי דפגימו.

  • תרגום
  • אבל סוד הדבר, שסמא"ל, כשמתגבר על בן אדם, נקרא 'שחל', וכשלא מתגבר כל כך נקרא 'כפיר'. והנחש כשמתגבר על בן אדם הרבה נקרא 'פתן', וכשלא מתגבר כל כך, נקרא 'תנין', שהוא נמוך. ועכשיו אומר הפסוק, אם התגבר הס"מ (= סמאל) ונחש על בן אדם הרבה, עד שהם דומים ל'שחל ופתן', כמו שאמרנו, כשיחזור בתשובה 'תדרוך' עליהם, אבל לא יהיה לך כח לרמוס אותם, אם לא בכח של תשובה חזקה מאד. ואם לא התגברו הס"מ והנחש על הבן אדם הרבה, שאז לא נקראים אלא 'כפיר ותנין', הרי ע"י תשובה שישוב, יהיה לך כח לרמוס אותם ולהכניעה אותם תחתיך, והוא דומה למה שכתוב 'אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו'.
  • או תאמר, כך אומר [הפסוק]: אם התשובה היא לא שלימה, הרי נראה שהס"מ והנחש נדמו ל'שחל ופתן, שהם גבוהים, והוא דורך עליהם ולא רומס אותם. ואם התשובה היא שלימה, נראה שסמאל ונחש דומים ל'כפיר ותנין, שהם נמוכים, והוא רומס אותם, דהיינו: כשהוא חוזר באותו פרק וכו'[2], ובכך מתחברים ס"מ ונחש, שהרי בזה נעשה מתוקן מה שפגמו.

'כי בי חשק וכו': השתא יהיב טעמא ל'על שחל ופתן תדרוך', ולא תרמוס, משום ' חשק' לבד, אבל לא אשלים תיובתא שלימתא, ומשום הכי 'אפלטהו', דישתזיב מחוביה, וידרוך עלייהו, אבל לא ירמוס יתהון. 'אשגבהו', כלומר, דירמוס עליהון כמאן דתב בתיובתא שלמתא, דהיינו 'כי ידע שמי', דעסיק תדיר בפולחנא דקודשא ב"ה, כדרמיז ב'ואדם ידע את חוה אשתו', וכן 'וידע אלקנה את חנה' וגו'. וקאמר 'שמי', דהיינו עסיקו דאורייתא דכלה שמותיו של הקב"ה, ואיהי אסו לכל שייפא ולכל מרעין דנפשא, דכמא דהיא אסו לגופא הכי הוא אסו לנפשא, דכמא דכל סמא אייחד לאסא חד שייפא, וכן איחד לחד מרע, וזמנין מרכיבין ג' סמי ועבדו חד הרכבה, דאיהי מסייא שייפא או מרעא, דלא הוו חד בלחודוי מסי, הכי הוא בפיקודייה, דזמנין מתרכבין ב' או ג' מצות, ועובדין אסו בשייפא או מרעא דנפשא.
ואוף ה"נ, כי היכי דתרייאקא איהו הרכבה דמסייא לכל שייפין ומרעין דבגופא, הכי אורייתא היא מסייא לכל מומין בישין דנפשא. וכד"א (= וכדא שאת אמר) 'רפאות תהי [לשרך, ושקוי לעצמותיך'] וכו', כלומר: 'לשרך', דאיהו בני מעייא, מגו דאינון רכין ורפין אבעי דרפואה דיהבינן לאסאה להו, לא ליהוי רכיכא טובא, וגרמייא איפכא, מגו דיבשין אינון איבעי דרפואה דידהו ליהוי ביה לחותא, והשתא קאמר: דאורייתא אית בה תרוייהו, רפאות דלית בה לחותא כ"כ ב'שרך', דאינון בני מעיים, ושקוי דאית ביה לחות ל'עצמותיך'. והיינו: 'כי ידע שמי', בענין עסק התורה ישוגב על ס"מ ונחש, לא ידמו קמיה אלא כ'כפיר ותנין', וירמוס ויתבר יתהון.

  • תרגום:
  • 'כי בי חשק וכו': עכשיו נותן טעם ל'על שחל ופתן תדרוך', ולא תרמוס, משום ' חשק' לבד, אבל לא השלים תשובה שלימה, ומשום כך 'אפלטהו', שינצל מחובותיו, וידרוך עליהם, אבל לא ירמוס אותם. 'אשגבהו', כלומר: שירמוס עליהם כמו מי ששב בתשובה שלימה, דהיינו: 'כי ידע שמי', שעוסק תמיד בעבודת הקב"ה, כמו שמרומז ב'ואדם ידע את חוה אשתו'[3], וכן 'וידע אלקנה את חנה'[4] וגו'. ו[הפסוק] אומר: 'שמי', דהיינו: עסק התורה שכולה שמותיו של הקב"ה, והיא רפואה לכל אבר, ולכל חולאי הנפש. שכמו שהיא רפואת הגוף, כך היא רפואת הנפש, שכמו שכל סם מיוחד לרפאות אבר אחד, וכן מיוחד לחולי אחד, ולפעמים מרכיבים שלשה סמים, ועושים הרכבה אחת, שהיא מרפאה אבר או חולי, ש[סם] אחד בלבד לא יכל לרפאות, כך הוא במצוות, שלפעמים מתרכבים ב' או ג' מצות, ועושים רפואה באבר או בחולי הנפש.
  • וכך גם[5], כמו שהתרייאקא , היא הרכבה שמרפאה לכל האברים וחולאי הגוף, כך התורה היא מרפאה לכל המומים הרעים של הנפש. וכמו שאתה אומר [בפסוק]: 'רפאות תהי [לשרך, ושקוי לעצמותיך'][6] וכו', כלומר: 'לשרך', שהם הבני מעיים, מתוך שהם רכים ורפים, צריך שהרפואה שנותנים לרפאות אותם, לא תהיה רכה הרבה. והעצמות הפוך, מתוך שהם יבשים, צריך שהרפואה שלהם, תהיה בה לחות. ועכשיו [הפסוק] אומר: שהתורה יש בה שניהם, רפואה שאין בה כל כך לחות ב'שרך', שהם בני מעיים, ושקוי שיש בו לחות ל'עצמותיך'. והיינו: 'כי ידע שמי', בענין עסק התורה, יתחזק על ס"מ ונחש, לא ידמו לפניו אלא כ'כפיר ותנין', וירמוס וישבור אותם.


והלא בפרשתא דא איכא למבעי: אמאי אתמר ביה 'ראשי המטות'? ותו: מאי לבני ישראל, פשיטא דראשי המטות אינון מבני ישראל, לא מבני אדום וישמעאל? ותו: כיון דאמור רבנן דנדרים עדיף משבועות, דהוי כנודר בחיי המלך, א"כ ברישא הוי ליה למכתב שבועה, ולבתר נדרים מלתתא לעילא? ותו: מדנדרים חלין על מצוה ולא שבועות, משמע דנדרים עדיפי, ובמקום אחר משמע דשבועות עדיפי, דהא בשבועה כתיב 'לא ינקה', ובנדרים לא כתיב? ותו: אמאי מני מסעי בני ישראל? ותו: מאי מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם? ותו מאי קשרא בהני פרשיות דבאידך פרשה איירי בקרבנות ובתר הכי בנדרים ובתר הכי במלחמות מדיין וב"ה בנחלות.

  • תרגום:
  • [כתוב בתחילת פרשת מטות: (במדבר ל ב) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה יהוה". וכתוב בתחילת פרשת מסעי: (במדבר לג א ב) "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן, ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יהוה ואלה מסעיהם למוצאיהם"].
  • והלא בפרשה שלנו כאן, אפשר לשאול: למה כתוב בה 'ראשי המטות'? ועוד: מה זה 'לבני ישראל', פשוט שראשי המטות הם מבני ישראל, ולא מבני אדום וישמעאל? ועוד: כיון שרבנן אמרו שנדרים עדיפים משבועות, שנהיה כנודר בחיי מלך, אם כן היה לו לכתוב שבועה, ואחר כך נדרים, מלמטה למעלה? ועוד: מזה שנדרים חלין על מצוה ולא שבועות, משמע דנדרים עדיפים, ובמקום אחר משמע דשבועות עדיפים, דהרי בשבועה כתוב: (שמות כ ו) 'לא ינקה', ובנדרים לא כתוב? ותו: למה מונה 'מסעי בני ישראל'? ותו: מה [הכוונה] 'מוצאיהם למסעיהם', 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'?

אבל רזא דמלתא, דכלא מכוון יאות, ומאי דאמרת בההוא מאמר דוישב במאי דאמר על ר"ע 'ומבני יששכר יודעי [לעתים לדעת מה יעשה ישראל'] וכו', וכן בפנחס הוא אליהו יאות אמריתון, וכן במאי דדקדקתון דמאי דאמור לאשלים גזרת 'וגונב איש' וגו', יאות איהו.
אבל אכתי אשתאר למידק ביה קצת דקדוקי, דהא כיון דאינהו עשרה סבי אתגלגלו בגין מכירת יוסף, אמאי לא אירמיז גלגולא דילהון באורייתא, אלא בר"ע 'שכר שכרתיך' יש שכר, ולא ארמיז הכי באחריני? ותו: היכי אפשר למימר דמשום מכירת יוסף אגלגלו, דמשמע דאי לאו הכי לא הוו מגלגלי, והא בזמנא קדמאה אתא ר"ע בעידן מילכיה אירמיז כדאמרן? ותו: כיון דראובן לא הוה במכירת יוסף, אמאי אגלגל, ואוף דהר"ם ריקאנט"י מליל ביה, אזל סחרניה משכנא ולא אדבק ביה, [כד]תדבקון אתון? ותו: מאי ברכתא דברכיה משה 'יחי ואל ימות'? ותו: אמאי ימות מיתה תניינא, כיון דלא הוי במכירת יוסף? ותו: אמאי בריך ליה ולא לזרעיה, כדבריך לאינך שבטייא?

  • תרגום:
  • אבל סוד הדבר, שהכל מכוון כראוי, ומה שאמרת במאמר ההוא של [פרשת] וישב[7], במה שאמר על רבי עקיבא (דברי הימים א יב לג) 'ומבני יששכר יודעי [לעתים לדעת מה יעשה ישראל'] וכו', וכן בפנחס הוא אליהו, אמרתם טוב. וכן במה שדקדקתם במה שאמור להשלים גזירת 'וגונב איש', וגו', נכון הוא.
  • כיון שהם עשרה זקנים שהתגלגלו בגלל מכירת יוסף, למה לא נרמז הגלגול שלהם בתורה, אלא בר"ע (בראשית ל טז) 'שכר שכרתיך' יש שכר, ולא נרמז כך באחרים? ועוד: איך אפשר לומר שבגלל מכירת יוסף הם התגלגלו, שמשמע שאם לא כך, הם לא היו מתגלגלים, והרי בזמן קדום, ר"ע בא בזמן מלכו אירמיז כמו שאמרנו? ועוד: כיון שראובן לא היה במכירת יוסף למה התגלגל, ואע"פ שהר"מ ריקאנטי דבר בזה, הלך מסביב למשכנו ולא נדבק בה[8], כמו שאתם תדבקו בה. ועוד: מה הברכה שברך אותו משה (דברים לג ו) 'יחי ראובן ואל ימות'? ועוד: למה ימות מיתה שניה, כיון שלא היה במכירת יוסף? ועוד: למה הוא ברך אותו ולא את זרעו, כמו שברך לשבטים האחרים?

אבל רזא דמילתא, דהא ודאי שבטייא תבו מההוא חובאיה, דהא צדיקים גמורים הוו, דאי לאו דהוו צדיקים גמורים ותבו מחוביהון, לא הוה שרייה שכינה עלייהו כד אמר יעקב "הקבצו ושמעו" וגו', ואוף לא הוה מטתו שלימה. אבל רזא דמילתא, דאינון לא אתחייבו מיתה על מכירת יוסף, דהא דרוש רבנן "כי ימצא" פרט למצוי, כגון רב הגונב אחד מתלמידיו, ויוסף כיון דהוא משתכח גבייהו, לא הוו מתחייבו עליה מיתה, ומכל מקום חוב דמחייבו עליה מיתה כד הוה כתקנא, חבו.
ותו חבו: דישתעבדון נוכראין ביוסף דרמיז לצדיק, וקב"ה גלגל דישלוט יוסף דרמיז לצדיק במצראי, דאל"כ, לא הוו יכלי ישראל למיפק ממצרים, וכדאיתא בזוהר, ומשום הכי "ויקח משה את עצמות יוסף", למימר דבהכי יפקו ישראל ממצרים, כיון דאיהו שליט עלייהו, והני הוי רזי דעובדי דקב"ה. בענין דשליטו נוכראין ביוסף, הוה סבה דשלט הוא במצראי, כי היכי דתהא תקומה לגלותא דישראל.
ומדינא הוה, דכיון דשבטייא גרמו דישלטון נוכראין ביוסף, דישלוט יוסף בהון. והא אקיים קצת, כיון דהוו מצריים תחות רשותיה, ומכל מקום כיון דלא הוה משתעבד בהון, לא אתקן מאי דפגימו. ומשום הכי הוו בען דישתעבד ממש בהו, להכי אמרו: "לו ישטמנו יוסף" וגו', כלומר: מי יתן והיה שישטמנו וגו', דאפלחנא ביה נוכראין, והכי איהו ישתעבד בנא, דיהא לנא כפרה.
וזה שכתוב: (בראשית נ יז יח) "אנא שא נא פשע וגו' ויפלו וגו' לך לעבדים", כלומר: דהוו כמו דמשתעבד בהו, כי היכי דיכפר חוביהו. והוא מהדר להו: (בראשית נ יט) "התחת אלהים" וגו', כלומר: אע"ג דאתון צריכים דאשתעבד בכון, מכל מקום לא יאות לי למעבד הכי, דהא אנא בדרגא דצדיק דאיהו "תחת אלהים".
ור"ע אשתלים בשמטייא קדמאי, ואתא בהאי שמטא לאשתלמא לגמרי בתר גלגולי, ומשום הכי בזמנא קדמאה דאתא בהאי שמטא, אתמר ביה "שכור שכרתיך", למימרא דבגלגולא תניינא ישתלים לגמרי. ובכן באו בני אדם והפסיקו הדיבור.

  • תרגום:
  • אבל סוד הדבר, דהרי ודאי השבטים חזרו [בתשובה] מהחטא ההוא, שהרי צדיקים גמורים היו, שאם לא שהיו צדיקים גמורים וחזרו [בתשובה] מחטאם, לא היתה שורה שכינה עליהם כשיעקב אמר (בראשית מט ב) "הקבצו ושמעו" וגו', וגם לא היתה מטתו שלימה. אבל סוד הדבר, שהם לא התחייבו על מכירת יוסף, כיון שרבנן דרשו "כי ימצא" פרט למצוי, כגון רב הגונב אחד מתלמידיו[9], ויוסף כיון שהיה מצוי אצלם, לא היו מתחייבים עליו מיתה, ומכל מקום חטא שהתחייבו עליו מיתה אם היה כתיקונו, התחייבו[10].
  • ועוד חטאו: שנכרים השתעבדו ביוסף שרומז לצדיק, והקב"ה גלגל שישלוט יוסף שרומז לצדיק במצרים, שאם לא כן, לא היו יכולים ישראל לצאת ממצרים, וכמובא בזוהר. ומשום כך (שמות יג יט) "ויקח משה את עצמות יוסף", לומר שבכך יצאו ישראל ממצרים, כיון שהוא שלט עליהם, ואלה היו סודות של מעשה הקב"ה. בענין ששלטו נכרים ביוסף, היה סיבה שישלוט במצרים, כדי שתהיה תקומה לגלות של ישראל.
  • ומדין היה, שכיון שהשבטים גרמו שילטו נכרים ביוסף, שיוסף ישלוט בהם. והזה התקיים קצת, כין שהמצרים היו תחת רשותו, ומכל מקום כיון שלא היה משעבד הם, לא נתקן מה שפגמו. ומשום כך היו רוצים שישתעבד הם ממש, לכן אמרו: (בראשית נ טו) "לו ישטמנו יוסף" וגו', כלומר: מי יתן והיה שישטמנו וגו', שכמו שעבדו בו נכרים, כך הוא ישתעבד בנו, שיהא לנו כפרה.
  • וזה שכתוב: "אנא שא נא פשע וגו' ויפלו וגו' לך לעבדים", כלומר: שהיו כמו שמשתעבד בהם[11], כדי שיתכפר חטאם. והוא עונה להם: "התחת אלהים" וגו', כלומר: אע"ג שאתם צריכים שאשתעבד בכם, מכל מקום לא נאה לי לעשות כך, כין שאני בדרגה של צדיק, שהוא "תחת אלהים".
  • ורבי עקיבא, השתלם בשמיטה קודמת, ובא בשמיטה הזו להשתלם לגמרי אחרי גלגולים, ומשום כך בזמן הראשון שבא בשמיטה הזו, כתוב בו "שכור שכרתיך", לומר שבגלגול שני ישתלם לגמרי. [הבית יוסף כותב:] ובכן באו בני אדם (=נכנסו אנשים לחדר) [כשהמלאך דבר אתו] והפסיקו הדיבור (= והמלאך הפסיק את הדבור).

מאמר שני[עריכה]

אור ליום ז' ה' למנחם.
הנה קול דודי דופק בתוך פי ואומר: חזק ואמץ וגו', אעפ"י שהימים הללו הם ימי אבל, הנה היגון והאבל עמדו צד אחד, השתא דאתינא לאשתעשעא בהדך, תרפנה כנפיה כשושנה בין וגו' כתפוח וגו'. הלא יש לך ליזהר במעשיך מאד מאד, ולהזהר מדיבור לגמרי, זולת ההכרחי לצורך הקיום, ותמיד הרהוריך ומחשבותיך לא יהון אלא בתורתי בלי שום הפסק אפילו רגע אחד, רק בעמדך במקום המטונף, כי אז אני וכל חיילותי ממתינין לך בחוץ, דהיינו הנך ז' עולמין דאמרית לך, וכמה חיילין אית לכל חד מניהון, ולכן תאמר בהכנסך "התכבדו" וכו'. ודע שיותר ממה שאנו נפרדים ממך במקום המטונף, יותר ויותר אנו נפרדים ממך כשתפריד מחשבתך מתורתי ומשניותי, לכן הזהר מכאן ואילך שלא להפריד מחשבתך אפילו רגע אחד.

  • תרגום:
  • אור ליום ז' ה' למנחם.
  • [ר' יוסף קארו אומר:] הנה קול דודי דופק בתוך פי[12] ואומר: חזק ואמץ וגו', אעפ"י שהימים הללו הם ימי אבל, הנה היגון והאבל עמדו צד אחד, עכשיו שאני בא להשתעשע אתך, תרפנה כנפיה כשושנה בין וגו' כתפוח וגו'. הלא יש לך ליזהר במעשיך מאד מאד, ולהזהר מדיבור לגמרי, זולת [הדבור] ההכרחי לצורך הקיום, ותמיד הרהוריך ומחשבותיך לא יהיו אלא בתורתי בלי שום הפסק אפילו רגע אחד, רק בעמדך במקום המטונף [אל תהרהר בתורתי], כי אז אני וכל חיילותי ממתינין לך בחוץ, דהיינו: אותם שבע עלמות שאמרתי לך, וכמה חיילים יש לכל אחד מהם, ולכן תאמר כשאתה נכנס [למקום המטונף (= לבית הכסא)] "התכבדו"[13] וכו'

והלא בעניינא דהוינא ביום שבת קדש והפסיק המפסיק אתן את דודי לך, ומני הטוב לא אמנע מפיך. הלא לך למנדע דשבטייא קדישייא עבדו תשובה על חוביהון, ואף ע"ג דיוסף לא בעא לאשתעבדא בהו, מכל מקום הא הוו מסירין בידיה לאשתעבדא, ובהכי אתקון מאי דפגימו. אלא כיון דלא אשתעבד בהון ממש, אכתי לא אתקון פגמא דילהון כדקא יאות, וצריך שישתעבדו בהון נכראין, ויסבלו הנהו עונשים. אלא דבתר דסבלו עונש מיתה אתלבש רוחא דיליהון בגופא, דוגמת גופא דמזומן לצדיקים בג"ע, ויתבו על כורסיה מלכותא, וקטלו ההוא מלכא וכל הנהו דוכוסין והגמונים.
ובמכירת יוסף עקר חובא הוה תלי בשמעון ולוי, דאינון קטריגו עליה, ואינך אחין אע"ג דהוו סנן ליה, מכל מקום לא הוו עבדי ליה מדעם ביש. ויהודה לא הוה בליביה עליה כל כך, ואילו הוו מקבלין מיניה הוה אמר דישבקון ליה. וראובן אע"ג דהוה שלים להצילו מידם, מכל מקום הוי ליה למללא ליהודה ולאתייעטא במילתא לשזבא יתיה, ומשום הכי חזו כלהו לאיענושי. ואתגלגלו כלהו בהנך י' נצוצין דההיא טפה דזרעא דאפיק יוסף. והיינו דקאמר בזוהר קדישא: לזימנין די' קטולייא אינון י' בני יעקב, ולזימנין קאמר דאינון בני יוסף.

  • תרגום:
  • והלא בעניין שהיינו ביום שבת קודש, והפסיק המספיק[14], אתן את דודי לך (= אתן את אהבתי אלך, בלימוד דברי תורה), וממני הטוב לא אמנע מפיך. הלא לך לדעת, שהשבטים הקדושים עשו תשובה על חטאם, ואף על גב שיוסף לא רצה להשתעבד בהם, מכל מקום הרי היו מסורים בידו להשתעבד, ובכך תקנו מה שפגמו. אלא כיון שלא השתעבדו ממש, עדיין לא נתקן הפגם שלהם כראוי, וצריך שישתעבדו בהם נכרין, ויסבלו עונשים ההם. אלא אחרי שסבלו עונש מיתה, התלבש רוחם בגוף, דוגמת הגוף שמזומן לצדיקים בגן עדן, וישבו על כסא מלכות, והרגו את המלך ההוא, וכל אותם הדוכסים והאגמונים.
  • ובמכירת יוסף עיקר החוב היה תלוי בשמעון ולוי, שהם קטרגו עליו, והאחים האחרים אע"ג ששנאו אותו, מכל מקום לא עשו לו דבר רע. ויהודה לא היה בלבו עליו כל כך, ואם היו מקבלים ממנו היה אומר שיעזבו אותו. וראובן אע"ג שהיה שלם להצילו מידם, מכל מקום היה לו לדבר עם יהודה, ולהתייעץ בדבר להציל אותו, ובגלל כך ראו לכולם להענש. והתגלגלו כולם באותם עשרה ניצוצות של הטיפה ההיא, של הזרע שהוציא יוסף. והיינו שאמר בזוהר הקדוש: לפעמים שהעשרה הרוגים הם עשרה בני יעקב, ולפעמים אמר שהם בני יוסף.

ור"ע אצטריף בשמטיי' קדמיי' עד דלא צריך לאתגלגלא בהאי שמטה אלא תרי זמני לחוד ובזמנא תניינא אסתלק באתר דאסתלק דנפשיה הוה אצולה מחכמה ומשו' הכי בזמנא קמא אתא לעלמין שלא בכוונה כביכול כדכתיב ותצא לאה וגו' דמשמע דיעקב לא הוה ליה כוונה למלתא וטעמ' משום דמילין דחכמה סתים אינון ולא אינון יבאתגלייא והיינו טעמא דבזמנא תניינא שהה מ' שנה שלא נתגלית חכמתו. ומהאי טעמא בזמנא קמיית' אתמ' עליה חמור גרם. ובזמנ' תניינא אמ' ואנשכנו כחמור משום דחמורו של אברהם אבינו דאיהו חסד אחיד בחכמה דאיהו אב דיליה ומאי דאמר בזמנא תניינ' מי יתן לי חכם ואנשכנו כחמור לומר שהיה מצטער על שלא היה יכול להוצי' החכמ' לחוץ ולהכי הוה אמר דכי היכי דכי נשכין לב"ח דאיידי מיניה דמא ולחותא הכי לירוב מחכמה נביעו דחכמה ולאו ליהוו מילין סתימין בליביה. ומשה אע"ג דאצטריף בשמטיי' קדמיי' אצטריך לאתגלגל' בהאי שמטא לאשתלמ' ואע"ג דכתיב ויתעבר ה' בי וגו' דמשמע דלא אצטריך למיתי בגין דיליה:

עוד אתן את דודי לך וגו' והא בזמנא קדמא' אתא בהבל ואיענש דקטל ליה קין בגין דהציץ ונשמתי' הוה אצולה מבינה ומ"ה כד חזא לר"ע אמר קמיה קב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י כלומר כיון דנשמתיה דר"ע הוה דחכמה ודמשה מבינה א"ל שתוק כך עלה במחשב' כלומ' משו' דאיהו מכוסה טובא דנשמתי' מחכמה דאקרי מחשבה מ"ה לא חזי לאתגלייא בעלמא דחכמ' כל מלוי סתימין. אבל את דנשמתך מבינ' דמינה מתזנין עלמין אוף את תתייהיב אוריית' על ידך ותהא ממלל בנבואה. אבל ר"ע חכם ולא נביא דנביא באתגלייא וחכם באתכסייא ואע"ג דכתיב ולא קם נביא וגו' נבי' לא קם וחכם קם ומנו ר' עקיב' ואי תימ' והא כד אתיליד משה כתי' ותר' אותו כי טוב הו' דנתמל' הבית אור' דבית היינו בית החכמה דהיינו מלכו' ותצפנו ג' ירחים היינו ג' עדרי צאן רובצי' עליה ותקח לו תיבת גומא תיב' היינו מלכות ותחמרה בחמר לקבל הנך סטר' דמקיפין לה ואלו בר' עקיבא לית שום מילתא מהני. הלא לך למנדע דמשה אשתלים בזמנא תניינא כד אתא בש"ת ולא הוה צריך לאתגלגלא יותר וכד"א כל שתה תחת רגליו כלומר דשת אתדבק בה"א עילאה דכל אינך ספירן אינון תחותה ולא אתא בזמנא תליתאה אלא בגין ישראל כדכתיב ויתעבר וגומ'. ורזא דמילת' דגופי' ממש היה נאצל משכינתא וז"ס קירון עור פניו וסו' ויקבור אותו וגו' כמא דאוליפתך כיון דגופיה ממש נאצל מתמן לתמן התהדר וז"ס מה שאמ' בזוהרא קדישא דמשה מני לה בחייוי ואדבק בה בחייוי מה דאדב' יעקב בתר דמית והיינו משום דגופיה נאצל מתמן ואתקרי איש האלהים כלומר הן בעודו איש דהיינו גופו נאצל מאלהים. ובפרשת פנחס איירי בקרבנות קרבת הכחות וסמיך ליה דבר אל ראשי המטו' לבני ישראל כלומר דלשבטים גופייהו ידביק בבינה ולבני ישראל ידביק בז"ס הבנין ומשום הכי פתח באיש כי ידור דהוא דוכת' דראשי המטות דשארי בהו וסיים בהשבע שבועה. דהוא דוכתא דבני ישראל ומשום הכי כתב זה הדבר דזה היינו יסוד ודבר היינו מלכות וקאמ' דיחבר להו כחד' וכן בשחוטי חוץ קאמר זה הדבר כדאמרן ובהכי יתבר תוקפא דהנך סטרין דרמיזי בשחוטי חוץ והא ודאי נדרים חמירי משבועות דאינון בחיי המלך ומשו' הכי חלין ע"ד מצוה דז"ס הבנין אינון מצו' ה' והארכתי בשבועה לא ינקה לומר דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו אבל נדר אינו גומר להתנקות ע"י ב"ד וא"א דמשום דנדר איהו חיי המלך לית מאן דיזלזל ביה ובתר דאדבק לשבטייא בבינה ולישראל בז"ס הבנין כתב קרבא דמדין דע"י האי דבוקא הוה תוקפא לאגחא האי קרבא ובתר הכי חלוקת השלל והאריך ביה טובא למידע כל חולק וחולק אע"ג דהיא מילא ברירא ומכלא אית רזין עמיקין וכהנים ולויים אע"ג דלית להו חולק בארץ נטלו חלק בהאי שלל משום דמטלטלין איהו ובתר הכי כתב מסעי ואינון לקבל מ' דינין דנחת' נפשא כד אתא מההוא עלמא להאי עלמא שכנגדם מ' יום של יצירת הולד וכנגדם כד נפטר מהאי עלמא ג' לבכי ז' להספד שלשים לתגלחת דצירופא דכלהו מ' ואוף דג' וז' מכלל ל' מ"מ מידי חושבן מ' עולה והכי מ' מסעות דאזל ישראל הוו מתתא לעילא ולקבליהון הוו מ' שנין וקאמר קרא דטעם דכתב משה הני מסעות היינו כי היכי דנודע מוצאיהם וכו' כלומר מטלני נפשא כד נפקא מההוא עלמא למיתי להאי עלמא דהיינו מלעילא לתתא אבל הני מטלני דכתבינהו מתתא לעילא והיינו ואלה מסעיהם למוצאיה'. ואוף דתשכח תרין מטלני יתרין מ"מ הנך תרין עמיקין טוב' ולית השתא עידן לגלאה יתהון. ובתר הכי כתב חלוקת א"י ונחלת בנות צלפחד דרזא דנחלות רזא עמיקא הוא וכ"ש נחלת א"י דלא לחנם אמור לא תהוי בעבורא אחסנתא דאלו באורח פשטא הא קיימא לן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון דהאי בישא והאי טבא מוטב לזכות לטבא מלבישא אלא ודאי האי רזא דנחלה מאב לבן רזא עמיקא ואע"ג דקיימא לן דההוא דרא דמדברא הוו מסטר' דיובלא ואנן אמרינן דאדבק להו בז"ס הבנין. רזא דמילתא דסליקו בז"ס הבנין ואחידו בסטרא דבינה דסמיך להו דייקא נמי דקתני מסטרא דיובלא דהא תרגומא דקצה איהו סטר' אבל משה נתעלה בשער חמשין דבינה ואתדבק בסטר' דחכמה דסמיך ליובלא ומדפקיד קב"ה למשה לאתדבק לשבטיי' בבינה דאיהו חיי מלכא כד בריך לון בעא לאדבק' יתהון תמן ושרא בראובן דאיהו בוכרא ואדביק ליה תמן וממיל' ידבקון שאר שבטייא ושרי ואמר יחי ראובן וגו' וקאמר ומותא תניינא לא ימות לאו למימר דלא יתגלגל אלא האי מותא הוי העלם כעין מיתה האמורה במלכי' אשר מלכו בארץ אדום ומותא קדמא' דהיינו העלם עילאה הוי בבינה ומותא תניינא דאיהי העלם תתאה הוי במלכות וה"ק יחי ראובן כלומ' יתדבק בבינה דאיהי חיי המלך ולא יתדבק במלכות דאיהי אתר דמותא תניינא. ומשום דאיכא למימר כיון דמתדבק בדוכת' עלאה לא ישפע על בנוי שפע ברכה להכי קאמר ויהי מתיו מספר כלומר אוף דיתדבק בבינה מלכות ישפיע שפע ברכן בבנוי ודלהוי מספר דילהו כחול הים דרמיז במלכות. וכיוצא בזה אמ' בנפתלי שבע רצון וגו' כלומר אע"ג דאיהו שבע רצון דאיהו בדוכתא עלאה טובא מ"מ יהא משגח בבנוי לאשפעא להו ברכן מברכת ה' דאיהי מלכות ומהאי טעמא אמר וזאת ליהוד' וגו' כלומ' דאוף דאדביק לראובן למקו' חיי המלך ואחריו נמשכים כלהו שבטייא מ"מ יהודה להוי אחיד נמי בזאת ללחום מלחמות ה' ובכן ואתה שלום:

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ תהלים צג יג-יד
  2. ^ כמבואר ביומא פו ב. "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יהודה: באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום".
  3. ^ בראשית ד א
  4. ^ שמואל א א יט
  5. ^ המלים באמרית "ואוף הכי נמי', פירושם המלולי הוא: "וגם כך גם", והפירוש של המשפט הוא: "וכך גם". וזוהי צורת המשפט, אע"פ שבתרגום מלולי, יש כפל לשון. ומצינו בכמה שפות שיש משפטים שבתרגום מלולי, יש כפל לשון, אבל זוהי צורת הדבור של השפה. כמו שיש שקוראים ביידיש ל"מים אחרונים" (שרוחצים לפני ברכת המזון), "מים אחרונים וואסער", אם נתרגם לעברית יצא לנו: "מים אחרונים מים".
    ל"אוף" יש גם משמעות אע"פ.
  6. ^ משלי ג ח
  7. ^ הכוונה לריקאנטי פרשת וישב. הוא מביא שם זוהר חדש רות (דף פ"ט עמוד ג'). וז"ל בתרגום: ורבי יודאי היה לפני רבי עזריא בר סימאי, ושאל לו: צדיקים שקרתה להם עבירה מאלו חייבי כריתות שבתורה, ומהרהרים בתשובה ומתו, האם המיתה מכפרת עליהם או לו?
    • אמר לו רבי עזריא: כן ולפעמים הם נענשים בעולם הזה ונתכפר להם.
    • ראה שפניו של רבי יודאי ירוקים. אמר לו רבי עזריא: אמור מה שתאמר, כי התורה אינה מקבלת טומאה, שכתוב "הלא כה דברי כאש נאם יי", (מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה) הרהורים מכים בלבך.
    • אמר רבי יודאי: "סוד יי' ליראיו", ואם כן אמור לי עשרה הרוגי מלכות נענשו על מכירת יוסף, האם לא נתכפר לשבטים במיתתן?
    • אמר ליה רבי עזריא: פנחס הוא אליהו. (בזוהר עם פירוש הסולם אין את המשפט "פנחס הוא אליהו", ומהמשך דברי המגיד לבית יוסף, מוכח שהוא כן גרס "פנחס הוא אליהו) אמר לו רבי עזריא: רבי עקיבא שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות, אין לו זכות אבות, שיצא מגרים, והרי הוא לא מעשרת השבטים. אמר לו רבי עזריה: עשרה הרוגי מלכות יצאו מיששכר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים".
    • פתח ואמר: "ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו, ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך", שכר עתה, שכרתיך אחר זמן. "יששכר" יש כעת שכר, לאחר זמן יהיו למלכות שמים. והגופות שלהם ישארו במקומם בעולם הזה, והכל חוזר כבתחילה. "איש אשר כברכתו ברך אותם" כתוב.
    • נפל רבי יודאי על פניו ונרדם, הראו לו בחלום את המקרא הזה: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", שנכנסת בעניין עשרה הרוגי מלכות סתום פיך. מאותו היום לא דיבר בעניין זה.
  8. ^ דהיינו: שהלך סחור סחור, דבר מסביב לנקודה, ולא נגע בנקודה.
  9. ^ סנהדרין פו א. לגבי הגונב בנו ותלמידו.
  10. ^ דהיינו: הם חטאו בחטא שאם הוא היה בתנאים המתאימים, שאם יוסף לא היה מצוי אצלם, הם היו מתחייבים מיתה.
  11. ^ דהיינו: הם רצו להיות לו לעבדים כדי שישתעבד בהם.
  12. ^ כמו שמתאר ר' שלמה אלקבץ את גילוי המגיד לבית יוסף: "זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו (=רבי יוסף קארו), קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא". עיין מגיד (מאגיה)
  13. ^ בטור אורח חיים ג איתא: ובכניסתו לבית הכסא יאמר: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם". וכן יאמר בכל פעם שיכנס.
    וכתב הב"י: ובכניסתו לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים וכו' – הכי איתא בסוף מסכת ברכות (ברכות ס ב). ופירש רש"י: אל המלאכים המלווים אותו הוא אומר, שנאמר: "כי מלאכיו יצווה לך". וכתב ה"ר דוד אבודרהם בשם חידושי רב"ש, שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהכשינה שורה עליו, אבל איניש אחרינא לא, משום דמיחזי כיוהרא, עד כאן. ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו.
    וכן פסק בשו"ע: כשיכנס לבית הכסא יאמר: "התכבדו מכובדים" וכו' ועכשיו לא נהגו לאומרו.
  14. ^ במאמר הקודם מופיע בסופו שהמלאך הפסיק לדבר לבית יוסף כיון "באו בני אדם (=נכנסו אנשים לחדר) [כשהמלאך דבר אתו] והפסיקו הדיבור". וצ"ע שזה לא היה בשבת אלא אור ליום ו', כמבואר שם. והמאמר הנכחי היה אור ליום ז', שהוא ליל שבת.