מגיד מישרים פנחס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מגיד מישרים · פנחס · >>

מאמר ראשון[עריכה]

אור ליום שבת כ"ג לתמוז ה' עמך וגו' הא שדרוני לגלאה לך רזא יקירא בפרשתא קדישא, דהא איכא לספוקי, אמאי אצטריך ליחסא לפנחס? ותו: דהא כבר ייחס ליה באידך פרשה? ותו: אמאי אצטריך למימר הכהן? ותו: אמאי השיב את חמתי בקטולא דזמרי? ותו: מאי בעי למימר הנני נותן לו את בריתי שלום? ותו: אמאי זכה להאי זכותא הכא למיחי לעלמין ומרע"ה לא זכה להאי זכותא ורבותא? ותו: מאי רבותא דלא מית הא מיתה צריכא היא לתיקונא דבר נש? ותו: גופיה מאי אתעביד מיניה, אי תימא דנשרף, לאו רבותא היא?

  • תרגום: אור ליום שבת כ"ג תמוז.
  • [כתוב בפרשה: וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום".[1]]
  • [המלאך אומר לר' יוסף קארו:] ה' עמך וגו'. הרי שלחו לגלות לך סוד יקר בפרשה הקדושה. שהרי אפשר להסתפק (= לשאול), למה צריך ליחס לפנחס? ועוד: שהרי כבר יחסו אותו בפרשה האחרת? ועוד: למה [הפסוק] צריך לומר 'הכהן'? ועוד: למה [פנחס] 'השיב את חמתי' בהריגת זמרי? ועוד: למה [הפסוק] צריך לומר 'הנני נותן לו את בריתי שלום'? ועוד: למה [פנחס] זכה לזכות הזאת כאן לחיות לעולם, ומשה רבינו לא זכה לזכות ולגדולה הזאת? ועוד: מה הגדלות ש[פנחס] לא מת, הרי מיתה צריכה היא לתיקון האדם? ועוד: מה נעשה מ[פנחס], אם תאמר שנשרף, זה לא גדלות.

אבל רזא דמלתא, האי איהו כהן דאיהו איש חסד, ונקט אומנותא דשפיכות דמים, אית לאחזוקי ליה טובא, משום הכי כתיב 'הכהן' דקאי מלת 'הכהן' לפנחס דאיהו גופיה כהן, ומשום דהוי רבותא כדאמרן 'השיב את חמתי' וגו', ומשום דבגיניה 'לא כליתי את בני ישראל', דין הוא דיהא חי לעלמין. ותו: כיון דאיהו קני לברית דאיהו יסוד, שכר דיליה דאתן לו ברית דאיהי כנסת ישראל דבקה עם שלום, דאיהו יסוד, דאיהו מקורא דחיין דאתדבקותיה בחיי מלכא, והיינו דקאמר 'הנני נותן', דאינון מילין דתפארת כד איהו דביק בתלת עלאי בינה, דיהון דביקין ביסוד ומלכות.
וכיון דמסטרא דדכורא קא אתא, אתקיים לעלמין, ולא הוה צריך למימת, דהא מית מקמי הכי, דבשעתא דעבר בין שבטא דשמעון דבעו למקטליה, פרחה נשמתיה מיניה, ובתר הכי תבת ליה, ואתעביד בריה חדשה.
ומרע"ה אע"ג דמית, הא אתעלה בעלויא דלא זכה ליה בר נש לעלמין, דקב"ה קבר יתיה. והוא רזא עילאה דנתעלה גופיה ואזדכך לאתדבקא בספירן. אבל אליהו אתדבק גופיה במטטרון דאיהו עבד, ואם כן פוק חזי מה בין דרגא דמרע"ה לדרגא דאליהו. ובכן ואתה שלום:

  • תרגום: אבל סוד הדבר, זה הוא כהן שהוא איש חסד, ותפס אומנות של שפיכות דמים, יש להחזיק לו טובה, משום כך כתוב 'הכהן', שהולך מלת 'הכהן' לפנחס, שהוא עצמו כהן, וכיון שהוא חידוש כמו שאמרנו [לכן] 'השיב את חמתי' וגו'. וכיון שבגללו 'לא כליתי את בני ישראל', דין הוא שיהיה חי לעולם.
  • ועוד: כיון שהוא קנא לברית שהוא יסוד, שכר שלו, שאתן לו ברית, שהיא כנסת ישראל דבוקה עם שלום שהוא יסוד, שהוא מקור החיים, שדבקותו בחיי המלך. וזה מה שאמר 'הנני נותן', שהם מלים של תפארת, כשהוא דבוק בשלש עליוני בינה, שיהיו דבוקין ביסוד ומלכות.
  • וכיון ש[פנחס] מצד הזכר הגיע, התקיים לעולם, ולא היה צריך למות, כיון שמת לפני כן. שבשעה שעבר בין שבט שמעון שרצו להרוג אותו, פרחה נשמתו ממנו, ואחר כך חזרה אליו, ונעשה בריה חדשה.
  • ומשה רבינו אע"ג שמת, הרי התעלה בעלוי שלא זכה לו אדם לעולם, שהקב"ה קבר אותו. והוא סוד עליון שנתעלה גופו, והזדכך להתדבק בספירות.
  • אבל אליהו נדבק גופו במטטרון, שהוא עבד. וא"כ צא וראה מה בין דרגה של משה רבינו, לדרגה של אליהו. [כשהמלאך סיים לומר את הפירוש, הוא מסיים ואומר לר' יוסף קארו:] ובכן 'ואתה שלום'.

מאמר שני[עריכה]

אור לשבת כ"ד לתמוז חזק וגו' הדבק בי ובתורתי וכו' הלא בעניינא דהויתון עסקי, בפנחס הוא אליהו, דאיפכא איבעי ליה למימר, אליהו הוא פנחס? ותו: אמאי לא אמרינן פנחס הוא נדב ואביהו? ותו: כיון דמשה לא אצטריך למיתי לעלמא אלא לאשלמא לישראל, אמאי אתא בהבל? ותו: דרשב"י אמר מי עלה שמים וירד היינו אליהו דהוא מלאכא?

  • תרגום: אור לשבת כ"ד תמוז.
  • [המלאך אומר לר' יוסף קארו:] חזק וגו'. הדבק בי ובתורתי וכו'. הלא בענין שהייתם עסוקים, ב'פנחס הוא אליהו', [קשה:] שהפוך היה לו לומר 'אליהו הוא פנחס'? ועוד: למה לא אומרים 'פנחס הוא נדב ואביהו'? ועוד: כיון שמשה לא היה צריך לבא לעולם אלא להשלים את ישראל, למה הוא בא בהבל? ועוד: שרבי שמעון בן יוחאי אמר: 'מי יעלה השמים וירד', היינו אליהו שהוא מלאך?

אבל רזא דמילתא דאליהו רמיז לשמיה דהויה, דהא תלת אתוון ביה, וא"ל היינו ה' בתראה, דמשום דהיא בתו של אברהם אבינו ע"ה, אתקרייא אל. והיא לעילא מיו"ד, למרמז דהיתה לראש פינה, ופינחס מלא אית ביה חמש אתוון, ובחילוף אלפא ביתות, מתחלפי באתוון דאליהו, ומשום הכי איקרי פנחס הוא אליהו, כלומר שמא דפינחס הוא מתחלף באתוון דאליהו.
ולא אדכרו נדב ואביהו, משום דמרוב קדושתייהו נתעלמו, דהא אינון ברזא דאורה, דראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש בו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיינו דכתיב על פני אהרן אביהם, כלומר אדבקו בדרגא דלעילא מאפי אבוהון, דאבוהון הוה איש חסד, ואינון הוו מתדבקין לעילא מיניה.
ומשה נהי דאתא לאשלמא לישראל, בזמנא בתרייתא כד אתא בש"ת, זיכה לעלמא לאלפא להון ייחודא דקב"ה, ובתר דאסתלק איהו אתא אנוש, ובזימניה הוחל לקרוא בשם ה'. אשתכח דבההוא זמנא זיכה נמי לבני עלמא:

  • תרגום: אבל סוד הדבר שאליהו רומז לשם 'הויה', כיון ששלש אותיות בו, ו'אל' הוא ה' אחרונה, כיון שמשום שהיא בתו של אברהם אבינו ע"ה, היא נקראת 'אל', והיא עליונה מִ-י', לרמוז שהיתה לראש פינה.
  • ופינחס מלא, יש בו חמש אותיות, ובחילוף אלף בית, מתחלף באותיות אליהו. ומשום כך נקרא 'פינחס הוא אליהו', כלומר שם של פינחס, מתחלף באותיות אליהו.
  • ולא נזכרו נדב ואביהו, כיון שמרוב קדושתם נתעלמו, כיון שהם בסוד האור, שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש בו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והיינו שכתוב: 'על פני אהרן אביהם', כלומר: נדבקו בדרגה עליונה מפני אביהם, דאביהם היה איש חסד, והם נדבקו למעלה ממנו.
  • ומשה אע"פ שבא להשלים את [עם] ישראל, בפעם שניה כשבא ב'שת', זיכה לעולם להון יחוד קב"ה, ואחרי שהוא הסתלק, בא אנוש, ובזמנו, 'הוחל לקרוא בשם ה'. נמצא שבזמן ההוא גם זיכה לבני העולם.

מאמר שלישי[עריכה]

אור לשבת כ"א לתמוז ה' עמך וגו', אף על פי שהפרדת מלהרהר בתורתי ויראתי, ונמשכת אחר התאוות, מ"מ לא אעזבך וכו', רק כי תשוב להרהר בתורתי ויראתי תמיד, לא תפסיק אפילו רגע, ואשים דברי בפיך וגו'. איכא למידק מאי 'ובצל ידי כסיתיך', דהא לא הוה ליה מלחמה עם חד דיצטרך לכסותו בצל ידו? ותו: מאי נטיעה שייך בשמים דקאמר 'לנטוע שמים'?

  • תרגום: אור לשבת כ"א תמוז.
  • [כתוב בפסוק: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".[2]]
  • [המלאך אומר לר' יוסף קארו:] ה' עמך וגו'. אף על פי שהפרדת מלהרהר בתורתי ויראתי, ונמשכת אחר התאוות, מ"מ לא אעזבך וכו', רק כי תשוב להרהר בתורתי ויראתי תמיד, לא תפסיק אפילו רגע, 'ואשים דברי בפיך' וגו'.
  • אפשר לדייק: מה [הכוונה] 'ובצל ידי כסיתיך', הרי לא היה לו מלחמה עם משהו, שיצטרך לכסותו בצל ידו? ועוד: מה נטיעה שייך בשמים שאמר [הפסוק] 'לנטוע שמים'?

אבל רזא דמילתא דקאמר, דנבואה הוי, דשכינה ממללא בפומא דנביאה, והיינו 'ואשים דברי בפיך', והוא מחזי כאילו נביאה מגרמיה הוה ממליל, והיינו' ובצל ידי כסיתיך'.
'לנטוע שמים', היינו שמים העליונים, דאינון דעקרן קב"ה ושתלן. 'וליסוד ארץ', היינו לחברא יסוד עם מלכות. ו'לאמר לציון עמי אתה', היינו לחבר מלכות תתאה עם ספירן עלאין, דהא מלכות תתאה איקריא 'ציון', דהיא ציון עיר דוד, והיינו דכתיב: 'הציבי לך ציונים', דחד ציון איהו מלכות תתאה גופיה, וציון תניינא איהו סטרא דאית במלכות תתאה ממלכות עלאה.
והלא בפרשה דא איכא למידק, אמאי ייחס לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן? ותו: מאי 'השיב את חמתי', והא מיתו כ"ד אלפי? ותו: מאי 'בקנאו את קנאתי', דהא קנאה לא הוי אלא מאן דמקניה בחבריה דאיהו עשיר מיניה, או גבור מיניה, והיכי שייך הכא? ותו: מאי 'בתוכם'? ותו: מאי 'הנני נותן לו את בריתי שלום', היכי מתייחס האי אגרא עם עובדא דעבד? ותו: מאי 'והיתה לו ולזרעו אחריו' וגו' הא בלאו הכי פנחס כהן הוה? ותו: אמאי אמר 'אשר קנא לאלהיו', ולא קאמר 'אשר קנא לה', כדשרי פרשתא וידבר ה'? ותו: מאי 'ושם האיש המוכה', אטו עד השתא לא ידעינן מאן הוא?

  • תרגום: אבל סוד הדבר שאמר, שנבואה היא, שהשכינה מדברת מפה הנביא. וזה מה שכתוב: 'ואשים דברי בפיך'. והוא נראה כאילו הנביא מעצמו היה מדבר, וזה מה שכתוב: 'ובצל ידי כסיתיך'.
  • 'לנטוע שמים', היינו שמים העליונים', שהם שעקר אותם הקב"ה, ושתל אותם. 'וליסוד ארץ', היינו: לחבר יסוד עם מלכות. ו'לאמר לציון עמי אתה', היינו לחבר מלכות תחתונה עם ספירות עליונות, מלכות תחתונה נקראת 'ציון', שהיא ציון עיר דוד, והיינו דכתיב: 'הציבי לך ציונים', שציון אחד ציון הוא מלכות תחתונה עצמה, וציון שני, הוא צד שיש במלכות תחתונה, ממלכות עליונה.
  • והרי בפרשה כאן [שכתוב: וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני, ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא[3]] אפשר לדייק, למה ייחס לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן? ועוד: מה [הכוונה] 'השיב את חמתי', והרי מיתו כ"ד אלף? ועוד: מה [הכוונה] 'בקנאו את קנאתי', הרי קנאה לא ישנה אלא במי שמקנא בחבירו שהוא עשיר ממנו, או גבור ממנו, ואיך [זה] שייך כאן? ועוד: מה [הכוונה] 'בתוכם'? ועוד: מה [הכוונה] 'הנני נותן לו את בריתי שלום', איך מתייחס השכר הזה עם המעשה שעשה? ועוד: מה [הכוונה] 'והיתה לו ולזרעו אחריו' וגו', הרי בלאו הכי פנחס היה כהן? ועוד: למה אמר 'אשר קנא לאלהיו', ולא אמר 'אשר קנא לה', כמו שהתחיל את הפרשה 'וידבר ה'? ועוד: מה [הכוונה] 'ושם האיש המוכה', האם עד עכשיו לא ידענו מי הוא?

אבל רזא דמילתא איהו, דכד חבו ישראל בההוא עובדא, אתפשט מסאבותא בעלמא, ולהכי הוו משה ואהרן בכאן פתח אהל מועד, דאיהו כנסת ישראל, לתקנא בההיא בכיה מאי דפגמי בה הנהו רשיעייא. וירא פנחס וגו' כלומר חזא דלא מתקן פגימותא בההיא בכיה, דהא פגימותא הוו עבדי בעובדא ממש, ובכיה אע"ג דאית בה קצת עובדא דהא מתעקמי בה אנפין, ואיכא למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה, מכל מקום לאו עובדא שלימא איהו, ומשום הכי בעא לתקנא פגימותא בעובדא ממש. ויקח רומח בידו, למעבד עובדא ביד ממש כדהוו עבדי הנהו, דפגמי ממש ביד, וקם פנחס למעבד הכי, משום דאמר אהרן כהן גדול אלעזר סגן, אנא משוח מלחמה, וכיון דאבא דאבא, ואבא לא אתמסר להון קרבא כלל, לית עליהון לאגחא האי קרבא, אבל אנא דאנא משוח מלחמה לי אתמסר לאגח האי מלחמת מצוה, ומשום הכי ייחס ליה בתר אלעזר ואהרן, למימר דחזא דאינון רברבין מיניה לא אתמסר להו האי מלתא, אלא ליה, מטעמי דאמרן.

  • תרגום: אבל סוד הדבר הוא, שכשעם ישראל התחייבו במעשה הזה, התפשט טומאה בעולם, ולכן משה ואהרן בכו פתח אוהל מועד, שהוא כנסת ישראל, לתקן בבכיה ההיא מה שפגמו הרשעים האלה. 'וירא פנחס' וגו', כלומר: ראה שלא נעשה מתוקן הפגימה ההיא בבכיה, כיון שאת הפגימה עשו במעשה ממש, ובכיה אע"פ שיש בה קצת מעשה, כיון שהפנים מתעקמים, ויש מ"ד שעקימת שפתיו נקרא מעשה, אעפ"כ הוא לא מעשה שלם, ולכן צריך לתקן במשעה ממש. 'ויקח רומח בידו', לעשות מעשה ביד ממש, כמו שעשו אלו שפגמו ממש ביד. ופנחס קם לעשות כך, משום שהוא אמר: אהרן כהן גדול, ואלעזר סגן, ואני משוח מלחמה, וכיון שאבא של אבא (= סבא), ואבא לא נמסר להם קרב בכלל, אין עליהם לצאת למלחמה הזאת, אבל אני, שאני משוח מלחמה לי נמסר לצאת למלחמת מצוה זו, ומשום כך [הפסוק] ייחס אותו אחרי אלעזר ואהרן, לומר, שראה שאלה הגדולים ממנו לא נמסר להם הדבר הזה, אלא לו, מטעם שאמרנו.

ומשום דעד דאתא פנחס ועבד ההוא עובדא, לא הוה מותא כלל, דהכי אורחיה דההוא סטרא, לאבטחא לאינון דמרגיזין קמי קב"ה, עד די תתקפון בחוביהון ויתפשט מסאבותא טובא בעלמא, ובתר יתפרע מניהון, וכדאחז"ל יורד ומשטין עולה וכו', וכיון דלא הוה מותנא מקמי ההוא עובדא, לא ארגישו ישראל טיבו דאתי להון על ידי ההוא עובדא דפנחס, להכי בעא קב"ה לאודעא לון דפנחס עבד לון טיבו סגי, ד'השיב את חמתי' וגו'. ואי תימא היכי 'השיב את חמתי', ואנן חזינן דמיתו כ"ד אלפי. להכי קאמר 'ולא כליתי', כלומר, דאי לא אתא פנחס הוה מבטח לון, והוה מתפשט מסאבותא בעלמא, ובתר הכי הוה משני לון, והשתא בהאי עובדא 'השיב את חמתי' אל נדנה, אלא דמשום דלא אפשר לה למיהדר ברקניא, ברזא ד'אם יש עליו מלאך מליץ וגו', מצאתי כופר', מיתו הנהו כ"ד אלף.

  • תרגום: ומשום שעד שהגיע פנחס ועשה את המעשה ההוא, לא היה מות כלל, שכך הוא דרכו של הצד ההוא, (= סטרא אחרא = הטומאה) להבטיח (= לתת הרגשת בטחון) לאלה שמרגיזים לפני הקב"ה, עד שיתחזקו בחובותיהם, ויתפשט טומאה גדולה בעולם, ואחרי כן יפרע מהם. וכמו שאמרו חז"ל: יורד ומשטין, עולה וכו', וכיון שלא היה מות לפני המעשה ההוא, לא הרגישו בני ישראל, את הטובה שהגיע להם על ידי המעשה ההוא של פנחס. לכן צריך הקב"ה להודיע להם שפנחס עשה טובה גדולה, ש'השיב את חמתי' וגו'. ואם תאמר: איך 'השיב את חמתי', ואנו רואים שמתו כ"ד אלף? לכן אמר [הפסוק] 'ולא כליתי', כלומר, שאם פנחס לא בא, היה מבטיח להם (= הטומאה היתה נותנת להם הרגשת בטחון), והיה מתפשט טומאה בעולם, ואחר כך היה משנה להם (= פורע מהם), ועכשיו במעשה הזה 'השיב את חמתי' אל נדנה. אבל כיון שאי אפשר לו לחזור ריקם, בסוד 'אם יש עליו מלאך מליץ וגו', מצאתי כופר', מתו אותם כ"ד אלף.

'בקנאו את קנאתי', כלומר, בההוא חובא הוה פגים בברית דמשפע בבת אל נכר, והאי איהו קנאה, וכדאז"ל אין אשה מתקנאת אלא בירך וכו'. והכא כיון דשפעא דחזי לה הוו משפעי בבת אל נכר, ושפחה כי תירש גבירתה, והאי איהו קנאה, בודאי דמקנאה מטרוניתא, ופנחס קני ההיא קנאה, משום דאתלבש במלכות, וקני קנאה דידה ממש, והיינו 'בתוכם', כלומר, אתלבש בתוך מי"ם דאיהי מלכות, ולהכי קני קנאה דיליה ממש, דהא מי"ם רמיז למלכות, אי משום דאיהי אות קדמאה דילה, ותו: דמי"ם סתימא איהי נקודה בהיכליה, והיא רזא דמ' סאה שהאשה טובלת.

  • תרגום: 'בקנאו את קנאתי', כלומר, בחוב ההוא, היה פוגם בברית שמשפיע בבת אל נכר, וזה הוא קנאה, וכמו שאמרו ז"ל: 'אין אשה מתקנאת אלא בירך' וכו'. וכאן כיון שהשפע שראוי לה, היו משפיעים בבת אל נכר, 'ושפחה כי תירש גבירתא', וזה הוא קנאה, בודאי שמקנאה הגבירה. ופנחס קנא את אותה קנאה, כיון שהתלבש במלכות, וקנא קנאה שלה ממש, וזה מה שכתוב: 'בתוכם', כלומר, התלבש בתוך מ' שהיא מלכות, ולכן הוא קנא קנאה שלה ממש, כיון שֶ-מ' רומז למלכות, או בגלל שהיא האות הראשונה שלה, ועוד: מ' סתומה היא נקודה בהכלו, והיא סוד מ' סאה שהאשה טובלת.

'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו' וגו', כלומר, פנחס בהאי עובדא עבד תרין מילין טבין, חד: דאתיב רוגזא דקב"ה מעל בני ישראל, ואשתכח דאעל שלמא בין קב"ה ובין ישראל. תניינא: דקני קנאה דקב"ה.
ולהכי שלם ליה קב"ה על תרוייהו. לקבל דאעיל שלמא בין ישראל לאביהם שבשמים, קאמר: 'הנני נותן לו את בריתי שלום', דיהב ליה מדת ברית דהיא מדת שלום. ולקבל דקני קנאה דקב"ה, אמר: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' וגו' דיהון צדיקים כוותיה. ותו אבטח ליה: דיהא זרעו קיים ולא יכלה בכל שמדות וגליות שיהיו בעולם, והאי רמיז במאי דאמר: 'ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', כלומר, לעד לעולם יהא זרעו קיים. ותו אבטח ליה: דכהנים גדולים יקומון מיניה תדיר, והכי הוה דבבית ראשון הוו כהנים גדולים מזרעיה. וכן לעתיד לבא ביומי משיחא כהנים גדולים יהון מזרעיה. והאי רמיז במאי דאמר 'ברית כהנת עולם'.

  • תרגום: 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו' וגו', כלומר, במעשה הזה עשה שני דברים טובי, אחד: שהשיב את רוגז הקב"ה מעל בני ישראל, ונמצא שהכניס שלום בין קב"ה ובין ישראל. שנית: שקנא קנאה של הקב"ה.
  • ולכן שלם לו הקב"ה על שניהם. תמורת שהכניב שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר [הפסוק]: 'הנני נותן לו את בריתי שלום', שנתן לו מדת ברית שהיא מדת שלום. ותמורת שקנא קנאה של הקב"ה, אמר [הפסוק]: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' וגו' ש[זרעו] יהיו צדיקים כמותו. ועוד הבטיח לו: שזרעו יהיה קיים ולא יכלה בכל שמדות וגליות שיהיו בעולם, וזה מרומז במא שאמר: 'ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', כלומר, לעד לעולם יהא זרעו קיים. ועוד הבטיח לו: שכהנים גדולים יקומו ממנו תמיד, וכך היה בבית ראשון, כהנים גדולים היו מזרעו. וכן לעתיד לבא בימי המשיח, כהנים גדולים יהיו מזרעו. וזה מרומז במה שאמר [הפסוק]: 'ברית כהונת עולם'.

'תחת אשר קנא לאלהיו' כלומר, איבעי לאחזוקי טיבו לפנחס בגין האי עובדא דעבד, משום דאיהו אחיד במדת חסד, דהא איהו כהן וחסד אל אקרי, והיינו דקאמר: 'תחת אשר קנא לאלהיו' כלומר, חלף דשני זיניה, דאיהו אחיד באל דאיהו מדת החסד, ושביק לההיא מדה, ונסיב מדת קנאה על מילתיה דקב"ה, והאי איהו טעמא למאי דסליק מיניה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', דכיון דאיהו שני זיניה משום קנאה דקב"ה, דין הוא שיזכה בזיניה בשלימו סגי.
והדר יהב טעמא למאי דפתח ביה 'הנני נותן לו את בריתי שלום', וקאמר: דטעמא דהאי אגרא, היינו משום, דבהאי עובדא כפר על בני ישראל, ואעיל שלמא בין ישראל לקב"ה, דין הוא דיהוי אומנותיה ואומנות זרעיה לאעלא שלמא בינייהו על ידי קרבנא דמקרב והיינו דכתיב 'ויכפר על בני ישראל'.

  • תרגום:'תחת אשר קנא לאלהיו' כלומר, צריך להחזיק טובה לפנחס, בגלל המעשה הזה שעשה, כיון שהוא אוחז במדת חסד, כיון שהוא כהן, ו'חסד' נקרא 'אל', וזה מה שאמר הפסוק: 'תחת אשר קנא לאלהיו' כלומר, כיון ששינה את מינו (טבעו), שהוא אוחז ב'אל', מדת 'חסד', ועזב את המדה ההיא, ולקח מדת קנאה על דברו של הקב"ה. וזה הטעם למה שגומר ממנו: (= שהמשפט 'תחת אשר קנא לאלהיו', הוא סיום של הפסוק) 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', שכיון שהוא שינה את מינו (טבעו), משום קנאה של הקב"ה, דין היא שמינו (= צאצאיו) יזכה בשלימות גדולה.
  • ואחר כך [הפסוק] נתן טעם למה שפתח בו 'הנני נותן לו את בריתי שלום', והוא אמר: שהטעם של השכר הזה, הוא כיון, שבמעשה הזה כפר על בני ישראל, והכניס שלום בין ישראל להקב"ה, דין הוא שיהיה אומנותו ואומנות זרעו, להכניס שלום בניהם על ידי הקרבן שמקריב, וזה מה שכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'.

ומשום דקשיא, אמאי יהב כל כך אגרא לפנחס, ומאי רבותיה דקטל חד גברא וחד אתתא, להכי אמר, ושם האיש המוכה ושם האשה המוכה, כלומר, תדע דמילתא רבא עבד בקטולא דידהו, דהא גברא נשיאה הוה בית אב לשמעוני, וכיון שכן, לכלהו שבטא מטא עלבונא מקטילו דידיה, ולהכי חשיב כאילו קטל לכוליה שבטא. וכן שם האשה המוכה וגו' ראש אומות במדין הוא, וכיון שכן, הוה ליה כאילו קטל למדין כוליה, דהא לכולהו מטי עלבונה מקטילו דילה, וכיון דחשיב כאילו קטל חד שבטא וחד אומה, בגין קנאה דקודשא בריך הוא, מילתא רבתא עבד, וכדאי היא לאתבא חימתא דקב"ה, וכן נמי דין הוא לשלומי ליה אגר שלים, דנא הוא רזא דמילתא ואתה שלום וגו':

  • תרגום: וכיון שקשה: למה נתן כל כך שכר לפנחס, ומה הגדולה שהרג אדם אחד ואשה אחת, לכן [הפסוק] אמר: 'ושם האיש המוכה, ושם האשה המוכה', כלומר: תדע שדבר גדול עשה בהריגתם, שהרי איש נשיא היה, מ'בית אב לשמעוני', וכיון שכן, לכל השבט הגיע עלבון מהריגתו, ולכן נחשב כאילו הרג את כל השבט. וכן 'שם האשה המוכה' וגו', 'ראש אומות במדין הוא', וכיון שכן, נחשב לו כאילו הרג את כל מדין, כיון שלכולם הגיע עלבון מהריגתו, וכיון שנחשב כאילו הרג שבט אחד ואומה אחת, כדי לקנאת להקדוש ברוך הוא, דבר גדול עשה, וכדאי הוא להשיב את כעס הקב"ה, וכן גם דין הוא לשלם לו שכר שלם, זה הוא סוד הדבר. [כשהמלאך סיים לומר את הפירוש, הוא מסיים ואומר לר' יוסף קארו:] 'ואתה שלום'.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ במדבר כה י – יג.
  2. ^ ישעיהו נא טז
  3. ^ במדבר כה י – טו