מאמרי הראיה/כבוד הרבנות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אם שאלת כבוד הרבנות היא שאלה חשובה בחיינו הכלליים, גם בארצות הגולה ובכל הזמנים, על אחת כמה וכמה כי שאלה זו דורשת תשומת לב מיוחדת פה בארצנו ובימינו. בזמננו זה ובתקופה זו שאנו חיים בה, ימי התסיסה של התחיה הלאומית, הרי שאלת הרבנות היא ממש שאלת החיים לאומתנו. אין אנו יכולים לצייר לנו אופן של תחיה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות לא ישוכלל ולא ישופר על ידי תחיה מכרת. ותחית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות, הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" (ישעיה א, כ"ו).

הרבה פנים יש להרבנות, וכולם צריכים שיפור ותיקון בסדרי התחיה הלאומית ההולכים ומתפתחים לפנינו. דלדול כבוד הרבנות גרם הרבה לדלדולה של האומה בחומר וברוח, והוא שגורם גם עכשיו להכבדת חבלי התחיה שלנו. הרבנות - זה הכח הרוחני הגדול; זה הכח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל; זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים. נפגעה הרבה והשפעתה נחלשה בתקופתנו האחרונה, ודבר זה השפיע לרעה על כל מהלך החיים הכלליים שלנו. עכשיו כשחפצים אנו מחדש לסדר את עניני החיים הלאומיים שלנו ולתקנם תיקון גמור, מוכרחים אנו להכניס תיקון חודר ועמוק גם בחיי הרבנות בארץ ישראל. להחיות מחדש את הכח הרוחני החיוני הזה עד שיהיה לכח פועל מסודר, לכח משפיע חשוב על כל מהלך התחיה הלאומית.

ענפי הרבנות בישראל שונים הם לפי מחלקותיהם.    בראשונה: הרבנות מצד עצמה, כלומר: ההשפעה האישית של הרבנות על חיי הצבור מצד ערכו של האיש הנבחר או הממונה למשרה כבודה אחראית זו. מצד מינויו בתור בעל בעמיו ומצד השפעתו על החיים הצבוריים בתור כח מנהל ומשפיע.    אחרי ההשפעה באה ההוראה, הדיינות, הדרשנות, ההשכלה, הספרות -- כל אלה התנאים החשובים שעל פי המהלך העתיק היה כל זה כלול בתוך אותה האישיות המיוחדת של הרבנות, שהיתה כוללת ומקפת את הכל, ועל הכל היה חופף הוד הקדושה והאמונה העמוקה בסגולתו האישית של הרב.

החיים המסודרים של הקהילות בימים מקדם עזרו גם כן לסדר את הרבנות בסדור מדיני הגון על ידי הרבנות הגלילית, הכללית והראשית. הועידות הארציות השונות הוסיפו כבוד ואומץ לתוכן הרבנות, ונתנו גם כן מקום להופעות חשובות מצד הרבנות בתוך תוכם של החיים המעשיים הצבוריים.

ואולם בתקופות האחרונות באו סיבות שונות וגרמו להתפוררות הכוחות ולהחלשת הרושם של הרבנות בחיינו הכלליים. החסידות הבליטה אמנם את יסוד הקדושה של הרבנות, אותה הרבנות המיוחדת לה והמקודשת אצלה, אבל לא השתדלה לעזור להתפשטות הוד קדושה זו על הרבנות בכלליותה. הדיינות נעשתה בזמן האחרון למין פקידות שחציה חילונית; ההוראה ירדה מכבודה ונעשתה לכלי שימוש ארעי לנצרכים ולנזקקים לה; הדרשנות נמסרה למגידים, אשר מחוסר הרגשת אחריות ומחסרון תפיסת מקום הגון בחיי הצבור אזלה ונתדלדלה; הספרות וההשכלה הלאומית נעשו לדברים של חולין והופקעו לגמרי מחיי הקודש ומיסודה של הרבנות. ההתאגדות הצבורית נתבטלה ועמה נתק כל קשר בין האישים המשמשים בקודש וברבנות. וכה הלכה הרבנות ונתדלדלה ואתה יחד ירד גם כבוד התורה, וההכרה הלאומית האמיתית, המקורית - אף היא הלכה ונחלשה.

לירידת כבוד הרבנות גרמה הרבה ההתפוררות לסיעות ולמפלגות, כמו: חסידות, מתנגדות, השכלה, ציונות וכדומה. הרבנים נסחבו על פי רוב בזרם של איזו סיעה ומפלגה, ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל לכל המפלגות ולהראות גלוי לכל כי הרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך ה', הם כטל מאת ה', משתדלים להשפיע על הכל ולהחזיק במעוז האחדות הכללית של האומה -- תחת זאת נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית, ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית, עם כל חסרונותיה ומגרעותיה.

ובשעה גדולה זו שאנו חיים בה, מחוייבים אנחנו להתנער למצער פה בארץ תחיתנו מכל האבק הגדול אשר הרביצה הגלות על הרבנות; עכשיו מחוייבים אנו לאחד עוד הפעם כבשנים קדמוניות את כל הסגולות שברבנות, לאחדן עד כמה שיד הרבנות בעצמה מגעת, ולדרוש גם מאת הצבור העברי לעזור לנו בשיפור הרבנות ובאיחודה ושכלולה. הממשלה ארץ הישראלית, שהופקדה בחסד העליון בידים כל כך אמונות, בידי אחינו הנציב העליון, גם היא צריכה מצדה לעזור לשכלול הרבנות ולביסוסה, לרומם את הערך האישי של הרבנות למצער באותה המדה ובאותה הצורה המכובדת שכל כהני הדתות האחרות מתכבדים בה בחוג צבורם הם. הכוחות הסגוליים והממשיים של הדיינות, ההוראה, הדרשנות, ההשכלה והספרות מוכרחים להתאחד בידי הרבנות בתור אגודה אחת.

הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחית האומה ולהיות עמלים עם הצבור בכל פנות החיים של הבנין ושל היצירה הלאומית; ההשפעה של דבר ה' מוכרחת להיות מתפשטת על כל החיים, מבלי לתת מקום להצבור לחשוב כי הרבנות היא רק חלקו של איזה סוג מיוחד, נחלתה של איזו מפלגה מיוחדת. הרבנים צריכים לדעת כי עבודת התחיה הרוחנית של האומה בעצם אמתתה בידם היא נתונה והם חייבים למלאותה אמונה. צריכים הם לדעת כי אין לנו שום מפלגה באומה שאיננה זקוקה להשפעה ושאין באפשרותה לקבל השפעה, וכי גם בחוגים היותר רחוקים ברעיון ובמעשה מהתכונה הדתית, יכולים אנו, במדה ידועה, להשפיע השפעה של כבוד ושל חיבה לדת ולאמונה, אם רק נדע להשתמש באמצעים הגונים ומוכשרים לפי הדור. ההשכלה הרבנית מוכרחת להתגדל בתוכיותה, לא על פי הנוסחא של השכלה חיצונית המזקת יותר ממה שהיא מועילה, אלא על ידי השכלה פנימית ברוחניותה של תורתנו, בדעות, בחזון ובשירה; הספרות מוכרחת להעשות כלי מחזיק ברכה בידי הרבנות, לצקת על ידה את רוחה על הדור הצעיר, על הבנים ועל הבנות, על בני העליה ועל ההמון כאחד.

העבודה לתחיית האומה בארצה מצד הקודש שבה והסיוע מצד הרבנות לכל דבר מעשי כללי שיש בו משום תיקון של צבור באמונת רוח ואהבת אמת תגלה ותפרסם את הוד קדושת הרבנות ואת יפעת כבודה; ועוד הפעם ידע ישראל כי אנשי קודש הם רבניו אשר דבר ה' בפיהם. הסדור החברתי של הרבנות מוכרח להיות על ידי ארגון תדירי בכתב ובעל פה, על ידי אסיפות ועתונות, וקשר הדדי תמידי מוכרח להיות להרבנות עם כל כח פועל בחיים בארץ על ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות על ידי רגשות הקודש שהם שוים לכל הנשמה אשר לבית ישראל. סכסוכי המפלגות ונגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהדותית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח.

זוהי התכנית הכללית הדרושה להיות לעינים לכל אלה החפצים בהחזרת כבוד הרבנות ובהגברת השפעתה הרוחנית על כל מהלך התחיה הלאומית המרגשת בימינו ולעינינו. (התור שנה א. גליון ב' תרפ"א)

פרק בהלכות צבור (מתוך קונטרס ישוב משפט)[עריכה]

אהובי הגאונים היקרים! מכתבם היקר שבא לידי יחד עם המחברת "משפט צדק" מחץ את לבבי. לא על עצם המחלוקת כמו שהיא, שהיא בעונותינו הרבים צרעת ממארת בבית ישראל ומחלה נושנת, שרק ע"י הבטחתה הנאמנה של אמרת ה', אשר ישלח לנו את מלאך הברית, מלאך השלום, אשר ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הננו מקוים להרפא ממנה. אבל על מה ביחוד אני מצטער מאד על הצורה המכוערה שהלבישו בה את המחלוקת הזאת אנשים שאינם רבנים כפי הנראה, כי אם אנשי השוק והמסחר, שהקדימו את דברי הקדמתם למכתבי הרבנים, אשר לא חסו על כבודה של תורה וישימוה לשמצה, בבטויים כל כך גסים, נגד רב וגאון גדול בישראל כהדר"ג שליט"א - אוי לעינים שכך רואות.

תמה אני מאד, איזה היתר מצאו להם הרבנים המפורסמים שבמדינה לעבור על דברים מרים ומכאיבים כאלה בשתיקה, ואיך לא גערו בנזיפה במוציאי הדיבה ופושקי שפתים הללו. והדבר יפלא איך יוכלו תלמידי חכמים לשקוט במכונם, לראות בזילותא דאורייתא, ואפי' אם יהיבנא להו טעותייהו - שהדעה שהדר"ג ס"ל כוותה היתה דעה שהיא ח"ו נגד אמתתה של תורה - האיך יש להם רשות לדבר עליו עתק? הלא דברי הרדב"ז בתשו' (ח"ד סי' קפ"ז) הם מפורשים שאפילו מי שטועה ח"ו בדבר מעיקרי התורה מחמת עיונו, פטור מעונש, שמפני שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת, וא"כ אנוס הוה. ומביא ראי' מר' הלל שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו (סנהדרין צ"ח ב' וצ"ט א'). והוא טעות בדבר של עיקרי הדת, ומכל מקום לא חדלו מלומר שמועה משמו. ונראה דס"ל להרדב"ז דדמי לשבועה דילפינן בשבועות (דף כו.) מ"האדם בשבועה" פרט לאנוס, ואוקמינן לה בהא דרב כהנא ור"א דהוי משתבע כל חד מהם דהכי אמר רב, ואמר להם רב דלא הוי כאן שבועת שקר משום דלבך אנסך והוי אונס הלב אונס גמור לענין התלוי בדעות.

ונראה שדברי הרדב"ז הללו הם שלא כדברי בעל העיקרים (מאמר ראשון פ"א) דמוכיח מהא דרבי הלל שאין ביאת המשיח בכלל העיקרים; ולא כדברי הרמב"ם. ולדעת הרדב"ז א"צ לזה דכל שטועה בעיונו אין עליו עונש, וחלילה לבזותו אפי' אם הטעות היא בענין של עיקר. וגם בעל העיקרים יש לומר דמודה לסברת הרדב"ז אלא דמסתבר לו שכל חכמי הדור כולם היו מזהירים ברבי הלל לחזור מסברתו אם נאמר שהוא עיקר התורה. ובכה"ג בדבר שאין בו מחלוקת וכל חכמי הדור מזהירים על זה יש לומר שאין זה טעות בעיון. ואפילו אם יהי' ככה, הלא אין זה שייך רק בדבר שאין בו שום מחלוקת ע"ז בין כל חכמי הדור, שח"ו חוץ מהלל לא פקפק על זה שום חכם מישראל. אבל בדעות שהרבנים הללו חלוקים ביניהם - פשיטא דלא שייך שום עונש, אפילו למי שטועה בעיונו. והלא רבים וגדולים מחכמי הדור וגאוני ישראל - בין בדור הזה, בין בדור שלפנינו נוחי נפש ז"ל - ס"ל שהן הן גופי תורה ומצוה רבה, באיזה אופו‏[1] יש להם רשות לתקוע עצמם בדבר הלכה ולשתוק על זילותא דתלמיד חכם גדול הדור, אפילו לפי דעתם. ובאמת גם דעת בעל העיקרים היא כדעת הרדב"ז בזה, כמבואר בפ"ב שם. והוא ג"כ דעת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם בפ"ז מה' תשובה ה"ז.

ונשאר לפ"ז הרב אברבנאל (דלא סבירא ליה הכי בספרו ראש אמנה (פי"ב)) יחיד לגבי רבים וגדולי הפוסקים. ואפי' לפי דבריו, לא שייך כלל ענין זה בדבר שעhקרו במחלוקת הוא תלוי, ולא הוכרע עפ"י חכמי הדור כלל.

ולא שייך לומר כאן אחרי רבים להטות, דמי יודע מי הם הרבים? המתנגדים לדעות הללו או המחזיקים אותן לקדושות ויסודיות לקדושות התורה וישראל? והרי כל זמן שלא נתקבצו בעלי הדעות במעמד אחד (כדין סנהדרין ברובא דאיתא קמן (כחולין י"א)), אין שייך בזה דין של אחרי רבים להטות. ובפרט שבודאי כל אחד מבעלי הדעות המנגדים יש להם טעם מיוחד, ובכה"ג ודאי לא שייך 'רובא' כשהם אינם לפנינו כדעת הש"ך בחו"מ (סי' כ"ה סי"ק י"ט). וגם מהספרים קשה להכריע איזה הם דעת הרוב.

ואיך אפשר להקל בשביל כך באיסור עשה דכבוד תורה החמור, ולזלזל עי"ז במידי דחמיר טובא כבביזוי תלמידי חכמים דחשיב אפיקורס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והרי זה מהמורידים ולא מעלים. ואפי' במבזה חבירו בפני תלמידי חכמים נקיט להו הש"ך בכלל זה (ביו"ד סי' קנח סק"ו), וחמור יותר מחייבי כריתות ומיתות בי"ד, שהרי אין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בגמ' סנהדרין צ"ט ב' וביו"ד שם בש"ך, ובשו"ע סי' רמ"ג ס"ג). וחידוש הוא שלא הובא שם דה"ה מבזה חבירו בפני תלמידי חכמים, וכל חומר של ספיקות לחומרא הנוהג באיסורים היותר חמורים צריך לנהוג כאן בודאי, כדאמרן, דאיסור כזה שאין לו חלק לעולם הבא חמור מכולן, כדאיתא בגמ' דב"מ (דף נט.) בתשובה שהשיב דוד לדואג ואחיתופל. ומדברי התוספות סוטה ד' ב' ד"ה היא, יש לדון עד כמה התשובה קשה, במקום שאמרו חכז"ל ע"ז שאין לו חלק לעולם הבא. ואיך יתכן להעלים עין ממכשול נורא כזה, בשביל אומדנות וסברות בעלמא, שיעלה על לב כל אחד מבלי שום יסוד?

וראוי לעיין בתשובת זקן אהרן, חד מתקיפי קמאי בימי הבית יוסף, ומהר"ם אלשקר ומוהר"י בי רב וחבריהם הגדולים, כמה גער על מי שהרהיב עז לדבר עתק על תלמיד חכם בשביל שעסק בספרי פילוסופיא, אעפ"י שדעת הגאון המחבר ז"ל לא היתה נוחה מזה בשביל התלמידים, מ"מ לכבוד התורה קנא קנאת ד' וחגר חרב כישמעאל נגד המדבר עתק על תלמיד חכם. ואע"פ שיש לדון שאותו האיש שדיבר נגד התלמיד חכם, בערה בלבו הקנאה לשם שמים, מ"מ גער בו בנזיפה רבה, כדי שידע להזהר שלא להכוות בגחלתן של חכמים. ואם באנו לעשות סיג לחומת הדת, הלא צריכים אנו לדעת שלא לגרום את ההרס היותר גדול שמהרס את כל בנינה של תורה שבא ע"י ביזוי תלמידי חכמים ח"ו.

ובוא וראה דברי הירושלמי בחלק בפיסקא ואפיקורס (פ"יא ה"?) ר' יוחנן ור"א חד אמר כהן דאמר אהן ספרא. חורנא אמר כהן דאמר אליו רבנן (והוא כדברי רב פפא בבבלי שם ק"ב (דף קב.) כגון דאמר הני רבנן). ומסיק שם בטעמא דמלתא של חומר של המבזה תלמיד חכם אפילו בדבור בעלמא, שהוא כבר בכלל אפיקורס: ר"א ורשב"נ ח"א לכיפה של אבנים כיון שנתרעעה אחת מהן נתרעעו כלן, וחרנא אמר לבית שהוא מלא תבן אע"פ דאת מעבר ליה מינה אהן מוצא דבגוה היא מרעע כתליא, ועיי"ש במפרשים. והעיקר הוא שהסבירו לנו חכז"ל שעיקר הדבר שמפקפק את כל בנין יסוד תוה"ק, הוא כשמפקירים את כבודה של תורה בזלזול של כבוד חכמיה ולומדיה. ופשוט הדבר שאין לשום אדם כח לבדות מלבו לומר שהוא עושה סיג לתורה בדבר שחכמים גזרו אומר והחליטו שהוא הירוס וחרבן של כל בניני התורה - משל לכיפה של אבנים שנתרועעה אחת מהן.

והנה אני מרחוק לא אוכל להכנס בעיקר הענין של פרוד העדה, שלא נשאלתי ע"ז משני הצדדים, וגם כל תהלוכות הענין הוא לי לפליאה עצומה, ולא אבין מה ראה הדר"ג לפטור עצמו מן הרבנות לעת כזאת, אשר המתנגדים החציפו כ"כ לדבר דברים שאסור לשומען גם על קטן שבישראל, וקל וחומר על גדול הדור, בתורה בחכמה ביראת שמים ובזכות אבות, ובמדות תרומיות כהדר"ג שליט"א. ואם כי רצה שבנו הרב שליט"א ימלא את מקומו, היה ראוי לדחות את הדבר עד שישתתקו המתלוננים ואיך כ"ג נתן להם יד לאחזוקי שקרייהו.

ויתר תמה אני איך היו הדברים שבנו הרב שליט"א דרש בגנותה של הציונות נגד שיטת כהד"ג, והדברים באו לידי כך עד שהעדה בכללה הכניעה את עצמה למתנגדים בעלי הריב, באמרה שהיא חוזרת בתשובה; כאילו האהבה לארץ הקודש והחפץ לעזור לבנין האומה ולהשיב את שבותה --שהיא המצוה הגדולה שבמצות התורה, הכוללת את מצות ישוב ארץ ישראל, וצפי' לישועה ששואלים לאדם ביום הדין-- נעשית לעבירה שצריכים לשוב ע"ז בתשובה.

והרי אמת הדבר, שיש בתכונתה של השיטה הציונית, ע"פ הביאור שמבארים אותם הרבה מנושאי דגלה, צדדים של שבח מרובים מאד, וגם תערובות של נטיות זרות שחייבים אנו להסיר אותם מתוך עצמה של התנועה, שהיא קדושה ביסודה, ושלא אנשי חול חדשו אותה באמת, אלא שהם נתנו לה פנים של חיים מדיניים. אבל את היסוד החיוני שבתנועה זו הניחו צדיקים גדולים כמו הגאון הקדוש ר' אלי' מגרידיץ וחבריו הגאונים הצדיקים ז"ל. ובודאי כל תלמיד חכם המחזיק בענין הציונות, איננו חשוד להחזיק בצד השלילי ובחלק שנתערב במהלך התנועה ע"י אנשים הרחוקים מדרך התורה שנהרו אליה, כי אם כונתו להרים על נס את סגולת ישראל הכללית באחדות האומה, ואת בנין ארץ הקודש וישובה. ובאיזה אופן יוכלו לדבר על צדיק עתק בגאוה ובוז, לשלוח יד בקדשי שמים.

והנני מקוה שכל רבני המדינה וגדוליה יקנאו את קנאת התורה, תורה דיליה של הגאון הישיש שליט"א, ויחוסו על כבוד שמים וכבוד קדושת זקנו מרן בעל החת"ס ז"ל ויזהירו את אלה אשר הרהיבו עז בנפשם לשלוח לשון בכבוד הדר"ג, שישובו בתשובה שלמה ויבקשו ממנו מחילה וסליחה ברבים. והדר"ג ברב טובו וענותנותו, יסלח להם כרב חסדיו ויתן יד לשלום גם לאלה אשר בנו להם במה בפ"ע, ובדרכי נועם ונתיבות שלום ישובו ויחסו תחת דגל תורתו, חכמתו ויראתו, ויזכרו מרחוק את ה', וירושלים תעלה על לבם, ואהבת ארצנו הקדושה וחבת בנינה וחבת קדושת עת דודים אשר הגיעה בע"ה (המופיעה באורה על כל קצוי ארץ, וגם גוים וממלכות מביטים עליה בהדרת קודש), תתגדל ותתאדר בלב כל אחינו בני ישראל, ובזה תבא מהרה עת גאולה וישועה אמתית, ומציון תצא תורה לכל עם ה' הגוי כלו, ולכל אפסי ארץ, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ויראו עינינו וישמח לבנו בישועתו באמת, באמור לציון מלך אלקיך.

ואני תמה מאד על הרבנים, שעזרו להיחידים הללו, שתלו את הנמוק של ענין הפרידה מהקהילה הכללית, מצד הנטיה להענין של הציונות שמצאו בהדר"ג שליט"א. איך לא העמיקו לדעת שעיקר יסוד דעת כתר"ה הלא היא רק מצד אהבת כלל ישראל, התקועה בלבו הטהור, שהיא המדה היותר עליונה שבה נשתבחו כל חסידי עליון וגדולי הדורות, רועי ישראל הגדולים אשר מעולם. וכל יסוד הרעיון של הוצאת פושעי ישראל מכלל האומה, הלא הוא רעיון פסול ודרך המינות ממש, כסתם משנה דמגילה (דף כה.) האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות, ופרש"י שם שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום. וחכמים למדו בכריתות (דף ו:) מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיות באגודה אחת. והתוס' שם ד"ה האומר פירשו שמוציא רשעים מן הכלל. ואעפ"י שפירשו עוד פירוש אחר וכן יש מהמפרשים האחרים שפירשו ג"כ משום שתי רשויות -- מכל מקום ודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ולא פליגי על עצם הדעה שאסור להוציא את הפושעים מכלל ישראל. והטורי אבן הקשה הרבה על הפירושים האחרים, והוכיח ברור מלשון המשנה וסדורה שהעיקר הוא כפירש"י ותוס' דהו"ל דרך המינות להוציא את הפושעים מן הכלל.

ואם כי ראו גדולי הדורות בדורות שלפנינו כשקמו רשעים לקעקע ביצתם של שונאי ישראל מן העולם ורצו להתדמות להאומות בכל מעשיהן ולהתקרב לשמד רח"ל ממש, והורו הגאונים גדולי ארץ ז"ל להבדל מהם -- הלא היתה עיקר כונתם מפני שהפושעים ההם התחילו לקצץ בנטיעות של האחדות אשר לכלל ישראל, ורצו להחריב ממש את האומה ביסודה במה שעשו להם צביון מיוחד בעניני הדת ובמחיקת שם ציון וירושלים מתוך התפילה, והתחזקות של דרכי הגוים בבנין בתי הכנסיות, ושליחות יד בהוראות איסור והיתר, וכיו"ב.    וא"כ הי' הרעיון של הפרוד של הגאונים ההם זצ"ל ממש כדי לחזק על ידו את אחדות האומה כולה, שממילא עי"ז גם הפושעים נכנסים אל הכלל. אבל לומר שיש דעה קבועה שפושעים שאומרים שישראל הם גוי אחד ושצריכים הם לשמור את הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית --אע"פ שהם טועים עדיין בהרבה דברים מפני חשכת הגלות-- להחליט שהם יוצאים מכלל ישראל ושאין האומה כוללת כי אם את הטובים והצדיקים לבדם - הרי היא דרך המינות כפשטא דמתניתין לפירש"י ותוס' ודעה פסולה ואסורה לבא בישראל היא אליבא דכו"ע. ובודאי לא יתכן לומר שמה שהוא אליבא דרש"י ותוס' והכרעת גדול גאוני בתראי הטו"א ז"ל דרך המינות ח"ו יהיה לדעות אחרות חלילה דרך הקדש ודרך צדיקים - רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ומפורש אני אומר שאין אני מדבר כלל ע"ד ההנהגה המעשית - איך להתנהג בפועל בסדרי הקהילות, שזהו דבר שצריך להמסר לחכמים הקרובים גדולי המדינה, ולכל גדול וגאון בעדתו שישקלו במשקל צדק באיזה אופן יכון יותר דרך ה' לטובת הכלל, ולטובת התורה והיהדות האמתית בישראל בקדושה ובטהרה. אבל להרים על נס ולומר שיש ח"ו שמץ שכל‏[2] דעה כוזבת במי שבא ואומר בטהרת לבבו ע"ד אחדותם של ישראל בכלל ושאי אפשר להוציא את הפושעים מן הכלל (מה שהוא דרך האמת ויסודה של תורה, והאומר היפך מזה צריך לחוש שלא יתפש ח"ו בדרך המינות) -- על זה כל אחד מישראל חייב למחות בכל כחו, ככל לבבו נפשו ומאודו.

וביחוד תמה אני על הרבנים הללו, איך העלימו את עיניהם מכל שיטתו הקדושה של גדול העולם רבינו מוהר"ל מפראג ז"ל, שכל ספריו הקדושים וביחוד ספרו נצח ישראל, סובב הוא על היסוד העיקרי הזה, שהוא ממש יסוד היחוד והאמונה, שאחדותם של ישראל בחירתם וקדושתם הכללית, הוא דבר שהוא למעלה מכל מעשה ומכל בחירה אנושית. ושום חטא ועון, ושום דעה ושום עבודה זרה, ושום כפירה בעולם, אינה יכולה לפגום בקדושת האחדות הכללית של עם ה' שבחירתם הקדושה היא מצד העילה השם יתברך, ולא מצדם, שהם עלולים להשתנות ח"ו. והמינות ביסודה היא היא שכפרה בעיקר הקדוש הזה, והוציאה בכח הטומאה של הכפירה הזאת לתרבות רעה את הנחשלים שבנו, וכדאחזי אותו רשע לריב"ח עמא דאהדרינהו מריה לאפי' מיניה (חגיגה ה' ב'). ובשביל כך נקראו המינים הרשעים הללו --הם, ותלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם, וההולכים בדרכיהם הרעים, וספריהם וגליונותיהם הפסולים-- בשם: המטילים איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, (שבת קט"ז א'). וברור לי הדבר שמיד שישימו על לבם חכמי דורנו הותיקים, המתאמצים לגדור את כרם ה' בית ישראל, לדברים היסודיים והקדושים הללו - מיד יגדרו את הפרצה של הדעה הרעה והמוטעת הזאת שבעונותינו הרבים התחיל ארס המינות שלה לצודד נפשות ולפעפע בלבבות של אנשים תמימים הקרואים והולכים לתומם, ויכריזו ברבים את הקריאה הגדולה והנצחית, הכתובה בתפילין דמרי עלמא: מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכ"ד הזוהר (ח"ג צג, ב) המוסיף ע"ז, "ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו".

ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל לפני הגאולה השלמה. והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו שהם עומדים ברומו של עולם - דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל. והם לא ידעו ולא יבינו כי היסוד של הסימן של הערב רב, הוא בנוי בדבר המדות הטהורות היסודיות של ישראל בכלל, וכמו שאמר דוד על הנתינים והגבעונים "לא מזרע ישראל המה" שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים, בישנים, גומלי חסדים, כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. ומכלל הן אתה שומע לאו, ביבמות ע"ט א. והמדות הקדושות הללו אינן בעיקרן תלויות בבחירה, כי הן בכלל המתנות היקרות והטובות שנתן הקב"ה לישראל בחסדו, וכלשון הירושלמי בקדושין פ"ד ה"א (פ"ד ה"א) על סוגיא דהרחקת הנתינים דהתם שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנין, ביישנין וגומלי חסדים. וכהא דביצה (דף לב:) בעובדא דשבתאי בר מרינוס דאמר הני מערב רב קאתי. וכל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא כמ"ש בבראשית כ"ה ב', בעניני הסוגיא דערב רב שם, שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל. אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מינייהו. ואית לן רשו לשיזבא לון ולא בעאון; ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה למיעבד טב עם עובדי כו"ם.    ועוד סימן לערב רב שהם מזלזלים בתלמידי חכמים שע"ש כך נקראו 'ענקים' לגריעותא, דמזלזלין לאלין דאתמר בהון "ענקים לגרגרותיך". ובודאי כך הוא המדה של כל אלה ששונאים את האומה בכלל, וכופרים בסגולותיה, שהם מבזים את התורה ותלמידי חכמים ביסוד דרכם הרעה.

מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה --אעפ"י שיהו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת-- מ"מ עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם עכ"פ לפי מושגם "בספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם ג"כ במדה ידועה את לומדיה. וכשמתנהגים עמהם בנחת. כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם ג"כ נכנעים מפני הדר קדושתה של התורה, מפני שסוף סוף אחדותן של ישראל מאירה בהם איזו הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד לעבוד דוקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דחקן -- איך אפשר לומר על עם ד' אלה שהם חלילה בכלל 'ערב רב'. ד' ישמרנו.

וברור אצלי שע"י הנהגה של התקרבות וידידות, יהיו כל אלה המתקשרים עם הכלל באים בקרוב לתשובה; בתחילה במדרגה קטנה ובדברים מעטים, ואח"כ ישובו ברוח ד' תמים ושלם, ובגדולת הכרה וידיעה פנימית באור ה' מקור חיים. ובודאי זאת היא כל כונתו של הדר"ג במה שנשא את הנס של ההתקרבות על היסוד הלאומי, שהם עכ"פ עלולים להבין אותו. ובטוח אני שלא עלתה על דעתו בשביל כך לתת יד ושם בהנהגה ובנאמנות של עניני הדת וכל התורה והמצוה לאלה האנשים שלא הוכשרו לזה ע"פ דין תוה"ק. ומה להם כי הרעישו עולם במדה זעומה כל כך? והנה אמת הדבר שאין ללמוד כלל מענין אחדות האומה בכלל, שע"ז נאמרו כל אלה הדברים הקדושים של חכמינו ז"ל בדבר זכות הכלל, שאין שום חטא ועון יכול ח"ו לעכב את כל ישראל מלהיות כולם באגודה אחת, לענין הנהגה מיוחדת של כל קהלה בפני עצמה, שבזה יוכל הקלקול לבא, אם יתגברו אנשים פושעים ומפירי תורה, שהרי הברית הכרותה לישראל שתמיד לא זזה קדושת השי"ת מהם, היא הולכת בעיקרה על הכלל כולו.

אבל מאחר שהדר"ג עשה את מעשיו לשם שמים, ורצה לקרב עי"ז את הנדחים והרחוקים, אף אם נאמר שישנן מניעות מלהוציא אל הפועל את מחשבתו בנוגע להנהגת הקהילה בפרטיות, אבל זה בודאי חיובא רמיא על כל הפוגעים בכבודו שיבקשו רחמים על עצמם ושיפייסו אותו ברבים כמוש"כ.

ויש בכל הענינים הללו להאריך הרבה, בין בגופי הלכות, בין בהדרכות מוסריות ודעות רוחניות של הנהגת הכלל, אבל אין הזמן גרמא לזה מפני הטרדות. ומפני שאיני תוקע א"ע להלכה למעשה בעצם גופא דעובדא של פרוד הקהלה מהטעם שכתבתי לעיל, על כן איני נכנס בפלפול עם הרבנים בעלי המכתבים בקונטרס "משפט צדק" הנ"ל, אעפ"י שיש הרבה מה לשאת ולתן בהוכחותיהם וראיותיהם ביסוד הדין. והנני חותם בברכת שלום למר ולתורתו, ולכל יראי ד' וחושבי שמו באמת ובתמים, המצפים לתשועת ד' על עמו ועל נחלתו, במהרה בימינו בקרוב. ?קונטרס ישוב משפט, קלוייזנבורג, תרפ"ב)


  1. ^ אולי צ"ל אופן - ויקיעורך
  2. ^ אולי צ"ל "שמץ של דעה" - ויקיעורך