לדלג לתוכן

מ"ג תהלים פה ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג תהלים · פה · ב · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רצית יהוה ארצך שבת שבות [שבית] יעקב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רָצִיתָ יְהוָה אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שבות [שְׁבִית] יַעֲקֹב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
רָצִ֣יתָ יְהֹוָ֣ה אַרְצֶ֑ךָ
  שַׁ֝֗בְתָּ שבות שְׁבִ֣ית יַעֲקֹֽב׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"רצית ה' ארצך וגו'" - אם שבת שבות יעקב ונשאת את עונם וכסית חטאתם ואספת עברתך מהם והשיבות עצמך מחרון אפך אז רצית ארצך ועולמך מתרצה וכל זמן שלא תעשה זאת אין ארצך ועולמך מתרצה

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

רצית ה' ארצך - בזמן בית שני. כאשר נשאת - כי בעבור עונם וחטאתם גלו והעד שנשאת עוני.

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת ציון

"רצית" - מלשון רצון 

מצודת דוד

"רצית" - כמו שרצית את ארצך מאז והשבת שבות יעקב מגלות בבל

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ב-ג) "רצית ה'", התרצה אל עמו בג' דברים,
  • א) שהתרצה אל ארצו החרבה, שעז"א "רצית ה' ארצך",
  • ב) אל עמו הגולים ששב שביתם, "שבת שבית יעקב",
  • ג) מה שמחל עונותיהם "נשאת עון עמך, סלה" סיום הענין, והנה המשורר הזכיר בכל א' מג' דברים אלה תנאי שנחשב בעיניו למגרעת, אשר לפיהו ראה שגאולה זו לא תהיה נצחיית, ומתפלל על כל א' שישנהו ה' לטוב, כי בדבר הא' שרצה את ארצו הזכיר שם הויה, ר"ל שרואה שמה שהתרצה לארצו לא היה בהסכמת מדת הדין רק מצד הרחמים לבד, שרחם על שוממתה וחורבנה. ומבואר שיש הבדל גדול בין התשועה שהיא רק לפי שעה מצד שלא יכול לראות בצרת הנדכא, ואחר סור הרחמים יצוייר שיקצוף שנית, משא"כ אם היתה התשועה במה"ד שהדין מחייב זה, שאז תהיה תשועה עולמית,
  • ב) במה שהשיב שבית עמו ראה ג"כ חסרון, במ"ש "שבית יעקב", דהיינו שהם עדיין בשביה, כי היו עדיין תחת רשות מלכי פרס, והגאולה האמתיית ראוי שתהיה גאולה שלימה, והקרי הוא שבות[1] יעקב בו', וכיון גם בזה חסרון שהיתה הגאולה ע"י השתדלותם וברשיון כורש. ששבת השבות שהם הכינו לעצמם ומיוחס אליהם, וזה לאות שאינה הגאולה המובטחת, שהיא תהיה ע"י ה' (לא ע"י השתדלות אדם) ובאותות ובמופתים,
  • ג) בענין מחילת העונות ראה ג"כ חסרון, שאמר שה' "נשא עונם וכסה חטאתם", שנשיאת עון מורה שהעון ישנו עדיין במציאות רק ה' סובל אותו, וכן החטא שהוא השוגג י"ל מציאות רק שה' כסהו לפי שעה, ובגאולה האחרונה יעביר ה' את העונות לגמרי שלא יהיו עוד במציאות כלל, וזה סימן שאינה הגאולה האמתיית, שעליה הבטחנו,
  • א) שיהיה הקיבוץ כללי וגאולה שלמה ובלי השתדלות אדם,
  • ב) שלא יהיה רק מהתפעלות הרחמים לפי שעה, אבל יהיה לעולם כמ"ש ובחסד עולם רחמתיך,
  • ג) שיבוטל מדת כעסו לגמרי ולא יהיה עון במציאות כלל, כמ"ש כי בושת עלומיך תשכחי כמו שפרשתי שם, וז"ש אחר כי.

ביאור המילות

"שבות". בחירי"ק מענין שביה, ובכ"מ כתוב שבות בוי"ו והוא מענין השבה כמ"ש בירמיה, והכתיב פה שבות בוי"ו:
 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א - ב) "למנצח לבני קרח כו' רצית כו'". הנה הסכימה דעת רוב המפרשים כי על גלות האחרון הלז המר והארוך ידבר. ולבא אל הענין נשית לב אל אומרו "רצית ה' ארצך" שאדרבה על רצון הארץ היה ראוי לבלתי השיבם מהר כי היצרו לה ותקיא אותם. ועוד אומרו "שבת" והראוי יאמר "השיבות כו'" (תהלים פא ד). ועוד אומרו "יעקב" ולא אמר "שבית ישראל". אמנם יאמרו בני קרח מנהמת לבם על אורך הגלות החיל הזה, הנה מר לנו מר מה נשתנה הגלות הלזה מלשוב את שיבת ציון מאשר היה בשיבתה מחורבן ראשון, וזה בשלשה דברים.
  1. כי אז מיהרת לחשב את הקץ כי לא הארכת כי אם עד "רצית ה' ארצך" בלבד עד הפיס דעתה ותרץ את שבתותיה אשר לא שבתה בשבתותיהם שהם שבעים שנה בלבד, מספר השנים שביטלו שמיטין ויובלות (עי' ויקרא כו לד - לה וברש"י שם), ומיד "שבת שבית יעקב".
  2. כי אז "שבת" וכו' והוא כי לא אמר "השיבות" כי אם "שבת", והוא מאמרנו במזמור "בשוב ה' כו'" (תהלים קכו א) כי טרם שוב ישראל שבה שכינה למקומה, וזהו אומרו "שבת" ולא אמר השיבות, שהוא כי "שבת" אתה תחלה ואחר כך "שבית יעקב", כי בשובך תחלה היה לך עת רצון ויהי זה לנו מעיר לעזור להשיבנו.
  3. כי לא הארכת עד נהיה ראויים ובשם ישראל נכונה, כי אם בעוד שהיינו מתוארים לתואר "יעקב" השיבותנו, וזהו "שבית יעקב":

<< · מ"ג תהלים · פה · ב · >>


  1. ^ נראה שהוא ט"ס וצ"ל שבית, (או שצ"ל 'והכתיב' במקום 'והקרי') כמו שכתב המלבי"ם עצמו בביאור המילים על פסוק זה.