"תחטאני", אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד') ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש "תחטאני באזוב ואטהר", שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה "הכיבוס" מן הכתם, כי "משלג אלבין" שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:
