"נפוגתי" מצייר א"ע כאלו הגיע עד שערי מות והוא גוסס ונפשו מוכנת לצאת, ודרך החי שברגע צאת נפשו אז יתאספו כל הכחות הגויה אל הלב שהוא המת באחרונה, ואז הלב מוקף מכל אנשי החיל וכחות הגויה, ודומה כנר אשר יתלהב שנית טרם ידעך, כן יתאמצו כל הכחות אז ויקיפו סחרחר סביב הלב שהוא מלך הגויה, ואז ינהום הלב הנהימה המרה האחרונה, ואז יעברו לפניו כבני מרון כל עניני חייו העבר עם העתיד, בהיותו עומד עתה בגבול האחרון שבין החיים החדשים העתידים אשר יכין א"ע אליהם ובין החיים העוברים אשר יסע מהם, וילך מחיים אל חיים מעולם אל עולם, והוא הציור המבהיל שיצייר המשורר פה, אומר הנה "נפוגותי ונדכתי", שנפוגו הכחות הפנימיות, ונדכאו איברי הגוף החיצונים, "עד מאד", ואז "שאגתי מנהמת לבי", היא הנהימה האחרונה שינהום הלב בעת סר מר המות, ובכ"ז תפס לשון "שאגתי" שהשאגה מובדל מן הנהימה שהוא מורה על שאגה של שמחה, כאלו ברגע זו התחדש לו איזה תקוה וייחול, והחל לסדר תפלתו ברגע הנוראה הלזו האחרונה:
ביאור המילות
"נפוגותי". רפיון הלב, כמו ויפג לבו:
"שאגתי, מנהמת". כבר בארתי (ישעיה ה') שנהימה אצל הארי הוא מחמת צער בשאין לו טרף, ושאגה היא מחמת שמחה בשיש לו טרף:
