מ"ג תהלים כא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות תהלים


<< · מ"ג תהלים כא · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
תַּאֲוַ֣ת לִ֭בּוֹ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ
  וַאֲרֶ֥שֶׁת שְׂ֝פָתָ֗יו בַּל־מָנַ֥עְתָּ סֶּֽלָה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וארשת" - לשון דבור ואין לו דמיון ומנחם הביא לו חבר כרשיון כורש מלך פרס (עזרא ג') ושניהם לשון מבטא שפתים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תאות", התשועה ע"י ב"ו לא תהיה כפי תאות לב האדם כי יבוש מלשאול כל אשר עם לבבו, אבל אתה "נתת לו כל תאות לבו", ומוסיף שגם "ארשת שפתיו בל מנעת", כל מה שפורש בשפתיו נעשה ממילא, כי הטבע נשמעת לו, כאלו א"צ כלל שתתן לו רק שבל תמנע את הטבע השומעת לקולו:


ביאור המילות

"ארשת". בודד. ומורה מה שפורט בשפתיו:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"וארשת" - וכל שכן שבל תמנע ממנו מה שישאל בפיו

"תאות לבו" - מה שיתאוה בלבו תתן לו עם כי לא שאל עליו ואמר בלשון עבר כדרך הנבואה בהרבה מן המקומות על כי במראה הנבואה נראה כאלו כבר היה הדבר

מצודת ציון

"וארשת" - ענין מבטא ואמירה ואין לו דומה במקרא ובפיוט של ר"ה ארשת שפתינו

<< · מ"ג תהלים · כא · ג · >>