מ"ג שמות לג ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות · לג · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְאַעְדּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקּוּן זֵינְהוֹן מִטּוּרָא דְּחוֹרֵב׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִתְרוֹקְנוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן תִּיקוּן זֵינֵיהוֹן דִּשְׁמָא רַבָּא מְפָרַשׁ כְּתִיב בְּהוֹן דְּאִתְיַהֲבוּ לְהוֹן לְמַתָּנָה מִן טַוָור חוֹרֵב:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"את עדים מהר חורב" - את העדי שהיה בידם מהר חורב

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב – אֶת הָעֲדִי שֶׁהָיָה בְּיָדָם מֵהַר חוֹרֵב.

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים" - כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה ואונקלוס שתרגם בעדי תקון זין דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז) חירות ממלאך המות והם שמותיו של הקב"ה והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויתנצלו". ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב, אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ"ל הוא כפשוטו כנ"ל,

וי"מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ' קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפילין, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בבכורות (דף ד') אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ"ש בפרשת בא (סימן קטז), ור' חננאל פי' שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז"ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (ש"א טז) ורוח ה' סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ"ש בפירושי שם עיי"ש, וכבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מ"ב ב'), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו באחרונה, וע"כ בעת שאמר ה' למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה:

<< · מ"ג שמות · לג · ו · >>