מלבי"ם על שמות לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) "וידבר ה'". הנה בארבעים יום שהיה בהר צוהו על מעשה המשכן, כמו שהסכימו רוב המדרשים והמפרשים שצווי מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים, וכשירד משה מן ההר היה מוכן לעשות את המשכן כ"ז שלא הגיעהו צווי אחר, והודיע לו ה' כי עתה אחר חטא העגל לא יתעכב בכאן לעשות את המשכן כי לא ישרה עוד שכינתו בתוכם מעתה, לכן אמר לו ה' שיעלה מזה תכף ולא יעשה עוד את המשכן, כי אין לוחות ואין ארון ואין שכינה, לכן יעלה תכף מזה, כי אינם ראוים להיות עוד במקום הזה ששרתה שם שכינה, וגם העליה לכבוש את הארץ לא תהיה בזכותם רק בזכותך, ועז"א אתה והעם ובשביל שבועת האבות שעז"א אל הארץ אשר נשבעתי:

(ב) "ושלחתי". אמנם שכינתי לא תעלה בקרבם, רק אשלח לפניך מלאך, וכבר בארנו בפרשת משפטים שיש הבדל בין מלאך זה ובין המלאך שא"ל בפרשת משפטים, שהראשון היה מלאך שאדוניו אתו, וה' הולך עמהם עם מלאכיו שעז"א שם כי שמי בקרבו, לא כן מלאך זה הוא מלאך שאין אדוניו אתו, ואמר לו שבכ"ז לא תחוש שלא יספיק לכבוש את הארץ, כי וגרשתי את הכנעני, וכן בל תחוש שעי"כ יהיה גרעון בטוב הארץ, עז"א:

(ג) "אל ארץ זבת חלב ודבש". שבכ"ז תתן הארץ פריה למעלה מן הטבע באמצעות המלאך, שיש כח בידו לשדד את המערכה, ובאר שהטעם מה שישלח מלאך שאין אדוניו אתו ושחוזר בו ממה שצוה תחלה שיתעכבו פה עד אחר מלאכת המשכן, כי א"צ עוד למשכן ולמלאך ששמי בקרבו כי לא תשרה שכינה ביניהם, ועז"א כי לא אעלה בקרבך, כי אם יהיה מלאך שאדוניו אתו וישרה שכינתו ביניהם לא ישא עון כמ"ש למעלה כי לא ישא לפשעכם, כי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ואחר שאתה עם קשה ערף ועלול לחטא, הוא לטובתכם שלא אלך עמכם, פן אכלך בדרך ולא אוכל לקיים שבועתי להאבות:

(ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו". כבר באר הכוזרי כי ישראל היו מצפים ומשתוקקים להשראת השכינה, וכשעלה משה להר והבטיחם שיביא לוחות הברית שביניהם ישכון ה' על כנפי הכרובים ויהיה להם דבר גשמי יקבילו נגדו תפלתם לה', עמדו מצפים ע"ז כל המ"ם יום ולא הסירו מעליהם עדי עדיים שלבשו בעת שעמדו על הר סיני, וכאשר שלמו המ"ם יום וחשבו שמשה לא ישוב אליהם, טעו לעשות צורה מורגשת שלפי סברתם ישכון ה' שם כמו על כנפי הכרובים, ועדיין היו מלובשים עדיים לכבוד ה' שחשבו שישכון ביניהם בכבוד חונה בגויה, וכאשר נודע להם כי על ידי העגל אבדו כל תקותם, הסירו עדיים שהיו מלובשים בו בצפיתם לאלהים, אמנם רק העם ההמונים הסירו עדיים לא בני ישראל שהם החשובים והגדולים שביניהם כי הם לא חטאו כלל בעגל ועשו משפט בעובדיו, והם זכו לנבואה בעלותם בהר עם משה, וחשבו שהגם שקצף ה' על כלל העם ויסיר שכינתו מהם, בכ"ז לא יסיר רוחו מהשרידים ויחידי סגולה, שגם בעת שהיו כל העולם עוע"א לא סרה שכינת ה' מיחידים שהיו עובדי ה':

(ה) "ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל". שהם זקני העדה והמעולים שבהם, אמור להם שגם אתם עם קשה ערף, גם אתם לא טובים מיתר העם, כי היה לכם להוכיח ולמסור נפשכם על זה, וא"כ אם רגע אחד אעלה בקרבך אף להשרות שכינתי על יחידי סגולה אכלה אותך כי חטא של יחידי סגולה גדול יותר לפי מעלתם, וגם שר"ל אחר שהכלל הם עם קשה עורף א"א להיות שכינתי על יחידים כי לא אוכל לבא כלל בקרב העם שאז אכלה החוטאים, ועתה הורד עדיך מעליך גם אתם. ואל תקוו שישכון ה' על היחידים שהם בני ישראל, ועליכם לנהוג אבלות כיתר העם ואדעה מה אעשה לך, שבשלא אהיה ביניכם יארך אפי למועד שמור כמ"ש וביום פקדי:

(ו) "ויתנצלו". ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב, אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ"ל הוא כפשוטו כנ"ל, וי"מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ' קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפילין, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בבכורות (דף ד') אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ"ש בפרשת בא (סימן קטז), ור' חננאל פי' שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז"ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (ש"א טז) ורוח ה' סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ"ש בפירושי שם עיי"ש, וכבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מ"ב ב'), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו באחרונה, וע"כ בעת שאמר ה' למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה:

(ז) "ומשה". אחר שראה משה שה' סלק שכינתו מקרב העם אף להראוים לנבואה כמו אהרן ובניו והזקנים, ידע שגם עליו לא תשרה שכינה כ"ז שיהיה בקרב המחנה, וכמ"ש חז"ל שכ"ז שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, על כן לקח את האהל, ששם היה יושב לשפוט את העם וללמד להם חוקי ה' [שהיה לו לזה אהל מיוחד נפרד מאהלו ששם ישבו ב"ב], ונטה לו מחוץ למחנה, כדי שיהיה הרחק מן המחנה, כי המחנה והמקום הקרוב אליה לא יבא ה' שמה, וקרא לו אהל מועד שהוא יהיה מיועד לשכינת ה', שעד עתה לא נקרא בשם זה כי היה ה' בקרב כל המחנה וכל המחנה היה מיועד לשכינת ה' כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' ועתה רק שם נתיעד ה' אליו, והיה כל מבקש ה' להשיג דבור ה' ורצון מאתו יצא אל אהל מועד, כי בקרב המחנה לא היה נמצא השראת ה':

(ח) "והיה". יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה' ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה' [אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה' ובינם] היה להם משה לקדוש ה' מכובד, כי הוא הקדוש והקרוב לאלהים, עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא ואיש הרוח שיחול עליו רוח קדושה, וגם בעברו מפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחרי משה עד בואו, כענין מ"ש הא דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר"מ מאחוריו, וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמדותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמ"ש חז"ל שהיו אומרים אשרי יולדתו וכו':

(ט - י) "והיה כבא". בעת שבא האהלה שאז נתכסה מאתם, היה מטוב ה' שעמוד הענן שבו השכינה לא נכנס לתוך האהל רק עמד פתח האהל, ועי"כ היה להם ענין אלהי שיקבילו נגדו תפלתם וההשתחויה לאלהים, שהשתחוו איש פתח אהלו, והיה להם זה תחת מה שקוו שיביא להם דבר שיכונו נגדו לה':

(יא) "ודבר ה'". כבר בארנו כי משה היה מוכן בטבע לנבואה ככל הנביאים, רק שבדרך נס היתה נבואתו באספקלריא המאירה שהיא נבואת פנים אל פנים בלא מסך בינותם, וזה לא היה לו רק בעת שהיו ישראל במעלתם, ועתה בחטא העגל שירדו ישראל ממעלתם היה ראוי שגם נבואת משה תהיה באספקלריא שאינה מאירה ושלא ידבר עמו פנים אל פנים, רק ע"י שישראל הראו תשוקתם אל ה' ואל משה בין בצאתו אל האהל בין בהשתחויה נגד הענן זה נחשב להם לזכות, וזה היה טענה על מעשה העגל כמ"ש הכוזרי כנ"ל, וע"כ לא נפל משה ממדרגתו בנבואה, א) שה' דבר עמו פנים אל פנים בלא אספקלריא ומסך, ב) שהיה הדבור כאשר ידבר איש אל רעהו שהיה עומד על רגליו ולא נתבטלו חושיו כמנהג יתר הנביאים, רק תכף אחר הדבור שב אל המחנה להתעסק בעניני העם, מה שביתר הנביאים אחרי הנבואה הם מתעלפים וסר כחם מלעסוק במדיניות, אבל משרתו יהושע בן נון לא הגיע למדרגה זאת, רק לא יכול למוש מתוך האהל, שאף שלא הגיעתהו הנבואה בעצם בכ"ז נפלה עליו חרדה מפחד ה' כענין (דניאל י) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, כן נפלה עליו חרדה בעת שחלה הנבואה על משה עד שלא יכול למוש מתוך האהל ולא יכול לשוב אל המחנה כי נתבטלו כחות גופו ולא יכול לזוז ממקומו:

(יב) "ויאמר משה". הנה התבאר אצלי שנבואת מרע"ה התעלה מנבואת כל הנביאים כי נבואתו היתה באספקלריא המאירה, דהיינו שדבר עמו הא"ס פנים אל פנים שלא באמצעות מלאך כמ"ש ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, משא"כ יתר נביאים שקבלו נבואתם באמצעות מלאך ונבאו באספקלריא שאינה מאירה. וכבר בארתי במראה הסנה שגם משה בתחלת נבואתו נבא באספקלריא שאינה מאירה ובאה לו הנבואה באמצעות מלאך כמ"ש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ושם בארתי שמשה היה מוכן בטבע לנבואה מלידה ומבטן ומהריון, ונבואה זו שהיה מוכן לה בטבע היתה באספקלריא שאינה מאירה ובמדרגה זו נתראה לו במראה הסנה וכמ"ש חז"ל שנגלה אליו בקולו של אביו וא"ל אנכי אלהי אביך, שהוא טבע הנבואה שירש מאבותיו, ואח"כ מצא חן בעיני ה' והעלה אותו למדרגה נעלה מטבעו לנבאות באספקלריא המאירה שהוא שיקבל הנבואה מהא"ס בעצמו שלא ע"י אמצעי, שעז"א וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בריש פרשת וארא באריכות. עוד התבאר אצלי כי מדרגה זו שינבא באספקלריא המאירה שהוא ענין נסיי ולמעלה מן הטבע לא זכה לזה רק על ידי ישראל, ורק בעת שהיו ישראל במעלת השלמות, ועז"א שכל זמן שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, ר"ל שבעת ההיא לא דבר עמו באספקלריא המאירה ובדבור פנים אל פנים, וכן מבואר פה בענין, שלא דבר ה' עם משה פנים אל פנים רק בעת שיצא אל האהל שהיה חוץ מן המחנה לא בעת שהיה נמצא במחנה, כי באשר ירדו ישראל ממעלתם ירד גם משה ממעלתו בעת שהיה בתוכם, ולא שרתה עליו שכינה באופן נעלה נסיי ופלאיי כמו מקודם, עד שיצא חוץ למחנה האהלה, וחז"ל אמרו בספרי כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ויקשה ע"ז שמצאנו גם במשה שנתנבא בכה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער במחנה, רק שזה היה בתחלת נבואתו טרם העלהו למדרגה שידבר עמו פנים אל פנים, וכן אחר חטא העגל בעודו במחנה שהיתה נבואתו במדרגה נמוכה, ונתנבא בכה, שהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה היה לו בטבע בלתי תלויה בזכות ושלמות ישראל, לא כן נבואת זה הדבר וראית פא"פ שינבא בלי אמצעי שהיה תלוי בזכות ישראל ובמעלתם. עפ"ז נבא אל הבאור, כאשר שמע משה שא"ל ה' לך עלה מזה אל הארץ שא"ל שלא יתעכבו במקום הזה לעשות את המשכן כי לא ישרה שכינתו ביניהם, וא"ל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני, שההבאה אל הארץ יהיה ע"י מלאך כי לא ישכון ה' בקרבם, הנה נסתפק עתה איך תהיה נבואתו מעתה אם תהיה נבואתו באספקלריא המאירה פא"פ שלא באמצעות מלאך, או שגם נבואתו תהיה באמצעות מלאך ובאספקלריא שאינה מאירה, וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ושלא לעשות משכן כי לא תשכון בתוכם רק שאעלה אותם באמצעות מלאך, ואתה לא הודעתי את אשר תשלח עמי, שלא הודעת את מי תשלח עמי לצרכי לנבואתי, אם גם נבואתי תהיה ע"י מלאך ובאספקלריא שאינה מאירה כיתר הנביאים, או לא, כי לא אמרת רק ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני, ולא בארת שהמלאך ילך גם עמי לצרכי בעניני הנבואה שתהיה נבואתי באמצעותו, ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ר"ל שאמרת שיש לי שתי מדרגות בעניני הנבואה: א) הנבואה שאני מוכן לה בטבע מתולדה שזה מצוין שידע אותו בשם מעת לדתו, כמ"ש ממעי אמי הזכיר שמי (ישעיה מח) שפי' על הנבואה שהוא לו בטבע מעת שנקרא בשם, וכן במ"ש לירמיה (א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, שהוא על הנבואה שהוא לו מתולדה כמ"ש בפירוש בשני המקומות האלה, ב) הנבואה באספקלריא המאירה שאינה נמצאת בטבע רק השגתי אותה מצד מציאת חן וחנינה, כי השגה זו הוא למעלה מטבע האדם ואינה תלויה במעשים ובפעולות כי הוא ענין נסיי ופלאיי שלא זכה לזה שום נביא וחוזה רק משה שמצא חן וחנינה לזה, ומציאת חן הוא דבר הבלתי מתמיד ויוכל עתה להשתנות אחר שאין לי על זה עזר מזכות ישראל וממעלתם:

(יג) "ועתה". לכן אבקש שתעשה לי דבר שעי"כ יהיה מציאת חן הזה מתמיד ולא יפסק והוא הודיעני נא את דרכך ואדעך, שתלמדני דרכי ההנהגה שלך ומדותיך למען אלך בדרכך והנהגתך, וכן תעזור לי שאדעך לידע האמתיות בעניני האלהות, בענין שאשיג כל חכמת האלהות וסודות חכמתו והנהגתו ואלהותו השגחתו וטובו ויכלתו, ועי"ז אמצא חן בעיניך לעתיד, שע"י שלמות המדע וההנהגה יתמיד מציאת החן שתהא נבואתי נבואת פה אל פה, ולא תאמר שחטא ישראל מעכב שא"א שתגלה לי דרכך בהיותי בתוך עם חוטא עוע"ז, עז"א וראה כי עמך הגוי הזה, הלא ממה שהם משתוקקים אל השראת השכינה, ועומדים איש פתח אהלו בצאת משה אל האהל ומשתחוים נגד עמוד הענן, שכ"ז מאשר חפצים שיהיה ה' בקרבם ושיהיה להם דבר קדוש יכוונו נכחו לאלהים בעבודתם, מבואר שלא עשו את העגל ע"י מרי רק ע"י טעות וכנזכר למעלה, ואין ראוי שארד ממדרגה בגלל חטאתם:

(יד) "ויאמר פני ילכו". השיב לו ה' שבמה שנוגע לענין נבואתו לא תהיה נבואתו גם עתה על ידי מלאך ואמצעי רק נבואת פה אל פה, וחלות רוח ה' על הנביא נקרא בשם מנוחה ונחה, כמו נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב'), ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מה), ויהי כנוח עליהם הרוח (במדבר יא) ועז"א פני ילכו והנחתי לך ר"ל לענין שאניח לך היינו שתנח עליך רוח הנבואה שאניחהו עליך, לענין זה פני ילכו בעצמי שלא על ידי מלאך ואמצעי, כי המלאך לא ילך רק לענין ירושת הארץ בלבד:

(טו) "ויאמר אליו". עפ"ז אמר משה שאם אין פניך הולכים עם כלל העם גם לענין ירושת הארץ והנהגת העם אל תעלנו מזה, כי הגם שאנכי מצאתי חן בעיניך בענין הנבואה, אני רוצה שגם העם ימצא חן בעיניך שתנהיג אותם בעצמך בלי אמצעי:

(טז) "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך". שנדע שמציאת חן כולל גם העם, לא יודע רק בלכתך עמנו, שעי"ז נפלינו מכל העמים שכל העמים מתנהגים ע"י שרים ומלאכים, ואנו מופלאים בזה שאין אנו תחת שום שר ומלאך, רק כי חלק ה' עמו ומתנהגים מהשגחתו לבדו, אבל אם גם עמנו ילך מלאך ושר הלא נדמה ככל העמים, ולמה תעלנו לארץ ישראל שהיא ארץ המיוחדת להשגחת ה' לבדו ואינה נתונה תחת ממשלת אחד משרי מעלה אשר חלק ה' אותם לכל העמים אשר על פני האדמה:

(יז) "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה וגו' אעשה". אז הבטיחו שבעתיד יעשה גם את זאת שתהיה שכינה מהלכת עמהם, ולא אעשה זאת בעבור העם רק בעבורך כי מצאת חן בעיני, ואני רוצה שאדעך בשם, ר"ל להעלותך בהשגה מדרגה אחר מדרגה שע"י מציאת חן תשיג יותר באלהות עד שתהיה ראוי מצד שמך ועצמותך שתקשר בך ידיעת ה', ועי"כ תוסיף תמיד למצוא חן וכן תלך מחיל אל חיל, ומובן שבזה הבטיח לו לגלות לו ידיעת דרכו וידיעת עניני האלהות שעי"ז ידעהו בשם ויוסיף למצוא חן וחסד:

(יח) "ויאמר הראני נא את כבודך". אז בקש שאלה חדשה, שיראהו את כבודו, וכבר כתב הרמב"ם שכבוד ה' לו ג' שתופים, שלפעמים יבא על האור הנברא, ולפעמים יבא על התהלה והשבח שמהללים את ה', ולפעמים יבא על ידיעת עצמותו, והנה הענין שבקש משה לראות, ע"כ הוא שבקש להשיג את עצמותו וכ"כ הרמב"ם, ויקשה מאד שאיך לא ידע מזה שעצמות האלהות הוא דבר נמנע ההשגה, ואני אומר שכבוד ה' יש לו עוד הוראה אחרת, שכל הבריאה כולה אשר עשה מראש ועד סוף הוא כבוד ה' כמ"ש (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכל העולמות שנאצלו ושנבראו שנוצרו ושנעשו הם כבוד ה' והם המעידים על מציאותו וחכמתו ויכלתו וטובו וגם עצמותו נכלל בזה לפעמים, ומשה רבינו עליו השלום בקש להשיג מכבוד ה' כל מה שאפשר בכחו להשיג:

(יט) "ויאמר". הנה השיב לו ע"ז שלש אמירות, כמ"ש ג' פעמים "ויאמר", הודיעו שיש בזה שלשה שערים, שער האחד בדברים שהם אפשרי ההשגה, השער השני בדבר שהוא נמנע ההשגה, השער השלישי במה שהוא בצד אחד נמנע ההשגה ובצד שני אפשרי ההשגה, תחלה הודיעהו השער שהוא אפשרי ההשגה, היינו שישיג כל הנבראים וצורתם והשתלשלותם וקשורם עם בוראם בכל פרטיהם שכ"ז אפשרי ההשגה, וע"ז הבטיח לו שבזה ימלא שאלתו, ועז"א אני אעביר כל טובי על פניך ר"ל כל הבריאה, שכל המציאות המציא ע"י מדת טובו, שתכלית כל הבריאה היה כדי שיגלה מדת טובו ושימצאו נבראים שייטיב עמהם, שע"ז נאמר בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, אני אעביר על פניך כל המציאות וכל הבריאה שבראתי ע"י מדת טובי, והיא עצמה הוא כל טובי המתגלה ע"י הבריאה, ויותר מזה שאגלה לך סתרי השמות שבהם תלוים חיות העולמות, שכל העולמות נבראו בשמותיו של השי"ת והם נשמה להם ומחיים ומקיימים את כולם ומשפיעים בם שפע וברכה, ועז"א וקראתי בשם ה' לפניך, ובזה הבטיחו שיודיעהו שמותיו ופעולתם וי"ג מדותיו שכ"ז ממדת טובו, וחנתי את אשר אחן, ור"ל ובעת ההיא יהיה עת רצון מאתי לחונן את כל אשר אוכל לחון ורחמתי את כל אשר אוכל לרחם, ר"ל שבקריאת השמות וי"ג מדות יפתחו שערי החנינה והרחמים בתכלית הטובה והרצון, וימלאו את כל המציאות חן וחסד ורחמים:

(כ) "ויאמר". עתה הודיעו השער שהוא נמנע ההשגה שהיא ידיעת מהות ועצמות הא"ס יתברך שזה נקרא פניו שהוא עצמותו, עז"א לא תוכל לראות את פני שעצמותי הוא נמנע ההשגה, כי לא יראני האדם ולא יראני כל חי, וכמ"ש בספרא ויקרא (פרשה א') שאפילו חיות הקדש הנושאות את המרכבה אין משיגים את הכבוד:

(כא) "ויאמר ה'". עתה הודיעו השער שהוא מצד אחד נמנע ההשגה ומצד השני אפשרי ההשגה שהוא להשיג איך יצא המציאות שהוא בעל תכלית מאת הא"ס שהוא בלתי בעל תכלית, ואיך יצא הרבוי מן האחדות, ואיך נתהוה המקום המכיל בתוכו כל העולמות ממי שנעלה מהמקום ומהזמן ומהגבול וכל שנוייהם, שבעיון הזה קבלו חכמי חרשים סוד הצמצום, וכתב בע"ח בתחלתו, תחלת הכל היה מציאת אור פשוט ונקרא אור א"ס ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברוא וכו' צמצם א"ע באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה, ופי' שלהוציא את העולמות שהם בעלי גבול ותכלית ומתקוממים במקום מאת הבלתי בע"ת והא"ס מוכרח ששער א"ע בדרך מוגבל ושער את כל העולמות שיהיו בעלי גבול ושיתקוממו במקום, כי בהיותו בלתי בע"ת ונמצאו בכחו כל האפשריות עד בלי תכלית ימצא בו ג"כ האפשריות להמציא עולמות שהם בעלי גבול ותכלית, ולהמציא מציאות זה עזב דרכו הבלתי בע"ת שזה ימליץ שצמצם א"ע וסלק אורו ממקום זה היינו שסלק את אורו הבלתי בע"ת ונעשה חלל ומקום שיתקוממו שם ברואים בעלי גבול שצריכים מקום המגביל אותם, ובכ"ז גם צמצום זה נמצא בכחו הבלתי בע"ת שעז"א הנה מקום אתי, שכפי מה שהוא א"ס ובלתי בע"ת בהכרח נמצא בכחו גם אפשריות הצמצום, ומקום הזה היה המרכז שבו יעמדו כל היצור, ועז"א ונצבת על הצור, שבהתגלות הצמצום הזה והחלל הפנוי נמדד ונגבל בתוכו כל היצור שרצה לבראות, וכבר כתב במו"נ ח"א ששם צור מורה על כלל המציאות שיצר שעל ידי זה נקרא צור עולמים, ר"ל שבהשגה זו תתיצב להשיג כל היצור שנעשה במקום הזה:

(כב) "והיה". עתה הודיעו כי בבואו להשיג ענין זה איך יצא היצור והמציאות מן הא"ס אל המציאות וההויה, הנה צד אחד שנקרא פני שהוא מהות הא"ס בעצמו הוא נמנע ההשגה, והצד שנקרא אחורי שהיא הבריאה כולה שנעשה בפקודתו זה דבר שיוכל להשיג, אמנם המעבר שעברה הבריאה מן הא"ס והבלתי בע"ת אל הגבול והסוף, שעז"א והיה בעבור כבודי ר"ל אם תרצה לעיין ולהשיג איך עבר הכבוד [שהיא הבריאה שבקש עליה הראני נא את כבודך] מן הבלתי תכלית אל הבריאה שהיא בע"ת, שבזה תעיין בענין הצמצום, איך צמצם א"ע ונעשה חלל פנוי ומקום שבו יעמדו כל העולמות וחלל זה קורא פה נקרת הצור, כי נקר הוא חלל עגול שנעשה באיזה דבר שעז"א (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר כי העין שוכב בחלל עגול סביב ואמר לבא בנקרות הצורים (ישעיה ב) שהוא החלל העגול שנעשה בצורים וסלעים כמ"ש בפי' שם, וע"ש זה קרא חלל זה שבו עומד כל היצור נקרת הצור, שצור הוא היצור כמ"ש הרמב"ם, באר לו שלהשיג את הצמצום הזה ונקרת הצור, הנה מצד שרשו שבא מן הא"ס הוא נמנע ההשגה כי הא"ס הוא נמנע ההשגה, ומצדו השני אחר שנעשו בו כל היצור הוא אפשרי ההשגה שכבר הבטיחו שישיג את כל טובו, אבל המעבר עצמו איך עבר מן הא"ס אל הסוף, ומן הבב"ת אל הצמצום וענין הצמצום ונקרת הצור עצמו שהוא החלל והמקום שנעשה לכל המציאות טרם שנתהווה המציאות, המעבר עצמו והנקר שהוא החלל והצמצום איך היה ענינו זה יכוסה בענן והעלם, שגם דבר זה הוא קשה ההשגה ומכוסה בענן וערפל, שעז"א ושכותי כפי עליך עד עברי, שענין ההעברה איך עברתי מן הא"ס אל עולמות בעלי גבול אסוכך עליך את כפי שהוא הענן המכסה ומעלים את הדבר, ובאר שבין נקרת הצור שהוא חלל הצמצום שאמר עליו ושמתיך בנקרת הצור ובין ענין העברה בעצמה עד עברי מקצה הא"ס אל קצה הבריאה שנעשה בנקרת הצור זה סכותי בענן לך ולא תוכל להשיגו עד עברי לגמרי שבאתי לקצה השני שהוא העולמות שנוצרו שאז עברתי את הקצה השני, אז,

(כג) "והסירותי את כפי". אסיר את הענן והערפל מעליך, שכל מה שנעשה מאז והלאה תראה באור בהיר, ובזה וראית את אחורי תשיג כל המציאות וכל העולמות שנוצרו ממני במקום הצמצום, אבל פני ועצמותי ואיך היה לפני ההעברה וההשתלשלות הזה, לא יראו כי זה נמנע ההשגה