"וישב משה את דברי העם וגו'" - ביום המחרת שהוא יום שלישי שהרי בהשכמה עלה וכי צריך היה משה להשיב אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני איני צריך להשיב
וישב משה את דברי העם אל ה': למחר, כמו שמפרש והולך ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' אז ויגד משה את דברי העם אל ה' זהו וישב משה וגו', כולל ואחר כך מפרש כך אמר לו משה להק' כבר מאתמול קיבלו עליהם לעשות מה שתצוום, וכמוהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה, ובתוך כך ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא וגו' ותצא אש מלפני ה', מצא נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל בהקריבם עליו אש זרה ושרפם ויצא לחוץ ואכל את העולה על מזבח הנחושת שבעזרה חוץ להיכל, וכן בספר שופטים בפ' מיכה וישב את אלף ומאה הכסף לאמו בתחילה אמר הפסוק וישב את הכסף לאמו ופירש אח"כ כיצד ותאמר אליו וגו' וישב את הכסף לאמו:
"וישב משה את דברי העם אל ה'" - ששב לפניו אל ההר עם מענה העם והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם הזה וכענין שכתוב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ובבאו לפניו אמר ה' יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ואז הגיד לפניו ואמר רבונו של עולם בניך מאמינים הם ומקבלין עליהם כל אשר תדבר וכן וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ (במדבר יג כו) שובם אליהם עם הדברים שראו כי אח"כ אמר ויספרו לו ויאמרו ואין צורך לדברי ר"א בזה
כל אשר דבר ה' נעשה. הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ועשו כן ברצונם. ומה שדרשו רז"ל כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם על התורה שבעל פה היה שיש בה אזהרות ועונשים וכמה סייגים וגדרים אבל התורה שבכתב הכל הודו מדעתם בחפץ גדול בשמחה ובטוב לבב ולא הוצרכו כפיה אלא בתורה שבעל פה.
וישב משה. יש שפירשו שהביא בידו התשובה ולא הספיק להגידה עד שנגלה עליו דבורו של מקום שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ואז הגידה וזהו ויגד משה. ואפשר לפרש כי וישב משה הוא שאמרו נעשה ויגד משה הוא שתבעו שהיו רוצים לשמוע מפיו יתברך, ויהיה באור יחדו שני דברים יחדו האחד נתפרש בכתוב והשני לא נתפרש, וישראל שתבעו כן מצאו פתח מדבריו של מקום שאמר אם שמוע תשמעו בקולי, ולפיכך כשהשיב משה נעשה אמר לו השי"ת בעבור ישמע העם, ואז ויגד משה שהשמיעה מפיו היו תובעין, וכן מצינו במדרש בתחלת שיר השירים רבה ויגד משה את דברי העם אל ה' שאמרו רוצים אנו לשמוע מפיו רצוננו לראות את מלכנו.
וירד ה' על הר סיני וגו' עד ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם. בהשפעה הזאת שנשפעה במעמד הנבחר בשמיעת הדברות ראוי שנבחר שלשה דרושים. הא' מי היה הפועל והמשפיע בה האם הסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי שכל נבדל אחר או אם הוא אחד מהנבדלים. הב' מי היה המקבל האם ישראל כלו או זקניהם ושוטריהם או אדון הנביאים בלבד ומפיו שמעו הדברים. הג' מה היה השפע הזה אם נבואה מוחלטת או דבר חושיי וכמו שהעירותי בשאלות. והתחלת החקירה הזאת אינם אלא פסוקי התורה ומאמרי חז"ל. ואומר שהפועל והמשפיע בהשפעה הזאת היה האלוה יתברך סבת הסבות כלם בעצמו ומאתו נתנה התורה לא מסדור השכל הפועל ולא אחד מהנבדלים כי כמו שהיתה היציאה ממצרים תשועה גופיית אליהם ממנו יתברך בלי אמצעי כמו שבא בקבלה האמתית כך רצה להושיעם תשועה נפשיית מבלי אמצעי וע"ז נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר ונאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשו אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' ומשה לפני מותו אמר (דברים ל"ג ב') ה' מסיני בא וגו' ואתא מרבבות קדש מימינו את דת למו רוצה לומר שבא ה' אלהים וכל קדושיו עמו אבל התורה לא נתנה אלא מימינו ומידו. ואמנם המקבל אותו השפע היה כל עם ישראל בכללו אנשים ונשים וטף וכמ"ש את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. וראוי אם כן שנחקור למה זה רצה הקדוש ברוך הוא לתת הדברות האלה מפיו בלי אמצעי ולישראל כלו שהיה עם רב בלתי מוכן כמ"ש (שם ה' כ"ו) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו' ולמה לא נאמרו עשרת הדברות כשאר דברי התורה והמצות למשה רבינו שהיה ציר נאמן לשולחיו. וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות. הא' הוא מה שכתב הראב"ע שהיו בישראל אנשים בלתי מאמינים במציאות הנבואה האלהית כאנשי הודו האומרים שא"א שידבר אלהים את האדם בהיותו חי ומה שהקשה עליו הרמב"ן שזרע אברהם לא יספקו בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם וכבר נאמר ויאמן העם ויאמינו בה' ובמשה עבדו. תשובתו גלויה שעם היות שהאמינו קצתם הנה להיותם עם רב ומלומדים בתועבת מצרים מי המונע שהיו מהם אנשים מסופקים בה והכתוב לא אמר ויאמן כל העם אלא ויאמן העם שהיא הקדמה סתמית שבה הכח החלקי ולמה יתפלא הרב מזה והן עוד היום הזה רבים מבני ישראל המתפלספים כיחשו בנבואה כי הם האמינוה באופן שטוב הכחשתה ממציאותה כ"ש שהכתוב מעיד על זה שאמר (שמות י"ט ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. התכלית השני הוא כדי להשריש בלבותם של ישראל שהתורה שנתנה להם תהיה נצחית לעד ולעולמי עולמים ולכן רצה שכלם ישמעוה מפי הגבורה בסיני וגם על זה אמר (שם כ' כ"ח) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם רוצה לומר שיכירו וידעו שאין זאת התורה כמו המצות שנתנו לאדם ולנח כי זאת ניתנה מפי הגבורה וכל העם מקטנם ועד גדולם שמעו אותה והם העדים בדבר. וכבר קדמני בזה הרב הגדול בספר המדע בפרק ז' מהלכות יסודי התורה והרמב"ן גם כן בפירוש בעבור ישמע העם. ואפשר שעל זה נאמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר שינסה אותם בנביאי השקר שיבקשו להדיחם מעל תורתו והם יכחישו אותם מפאת מה שבאו בזה המעמד. התכלית השלישי הוא שרצה הקדוש ברוך הוא להשרישם בשורש אחד תורני אמתי. והוא שהפלוסופים חשבו שהיתה הנבואה דבר טבעי ושתבא לאדם בהיותו מוכן ושלם במדות ובדעות העיוניות. והיה מהנמנעות אצלם שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא. והנה הי"ת רצה להראות שאין הדבר כן. אבל שכל אשר יחפוץ יעשה ושהנבואה באמת היא דבר נסיי נמצאת בפלא ושברצות השם ינבא הבלתי מוכן בעיוניות אף שיהיה בחכמות איש בער לא ידע או נוקד בנוקדים מתקוע. והנה הורה זה במה שהגיע את כל עם ישראל למדרגת נבואתו ושישמעו דבריו וקולו ומפני זה התמיה אדון הנביאים באמרו את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי לקהל הרב ההוא היה פלא עצום הגיעם לנבואה. ואמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי רוצה לומר שאעפ"י שיהיה עם גם ישמעו הדבור האלהי. ואמר (דברים ה' ל"ג) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלהים חיים מדבר וגו' שהיה הפלא הגדול ההוא היות העם הגס והחומרי ובלתי מוכן זוכה לזה והוא התכלית הג'. והתכלית הד' הוא שהאל יתברך רצה לתת בעם ישראל הכנה נפלאת וסגולה עליונה להמצא בהם ובזרעם מעלת הנבואה ולחול השפע האלהי הנבואיי באנשים על דרך הפלא. וכדי שיהיו מוכנים למעלה ההיא ראה לדבר עמהם בפעם הזאת באופן נפלא כדי שההפעלות הגדול אשר יקבלו שם יכינם מאד לשהם וכל זרעם יהיו ראויים לקבל אותו השפע. כי כמו שבישיב' מרע"ה בהר מ' יום ומ' לילה נשאר תמיד מוכן ומדובק והיה מפני זה מנבא בכל שעה שירצה כמו שהוכיחו ז"ל מאמרו עמדו ואשמעה ככה מפני ההפעלות הנפלא שקבלו ישראל באותו מעמד נשארו הם ובניהם עד אלף דור מוכנים לקבל השפע הנבואיי. ולזה כיון ג"כ באמרו וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל (רש"י שמות ח' ט') וגם בך גם לנביאים שיבואו אחריך. ואולי שלזה גם כן אמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר להרגיל אתכם בקבול הנבואה כדי שתהיו מוכנים אליה תמיד וכבר זכרתי למעלה מה שאמרו חז"ל במכילתא מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם נביאים. ובאלה שמות רבה (פ' כ"ח) כל מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו אותו בהר סיני וכו'. התכלית החמישי הוא שכיון הקדוש ברוך הוא לדבר עם עמו הדבורים האלה כדי שיקנו משמיעת קולו מדת היראה ותעלה עליהם אימתה ופחד מגדולת השם יתברך ויכולתו ועוצם גבורותיו. וכמו שאמרו (דברים ה' כ"ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו והשיב יתברך היטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. ואמר משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. רוצה לומר ששתי תועלות היו להם במעמד ההוא הא' לבעבור נסות אותם רוצה לומר להגדילם ולרומם מעלתם בין האומות ששמעו קול אלהים חיים. והב' כדי שמשם יקנו מדת היראה לא יראת העונש אלא שייראו מגדולת מעלתו ובזה לא יחטאו לפניו. וכן אמרו במכילתא לבעבור נסות אתכם בא האלהים לגדל אתכם בין האומות ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו היא בושה שמביאה ליראת חטא. הנה נתתי בזה חמש סבות תכליתיות להיות המשפיע הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו והמקבל כל עם ישראל. הא' לשיאמינו במציאות הנבואה בכלל. הב' כדי שיאמינו גודל נבואת משה ונצחיות התורה ולבטל ממנה כל ספק. הג' שיאמינו שהיתה הנבואה מכלל הנפלאות כפי הרצון האלהי ואינה ממה שבטבע. הד' להכין אותם לקבל הנבואה המה וזרעם בהעתיד. והה' להקנותם מדת היראה מגדולת הש"י ומעלתו. ואמנם מהות השפע ההוא שנשפע לישראל באותו מעמד הנה התבאר אחר פירוש הפסוקים:
ספר הכתוב שירד ה' על הר סיני רוצה לומר ששרתה שכינתו על ראש ההר כי שם נגלה הכבוד הנראה לעיני כל העם. ולפי שמשה היה עומד בהתבודדותו בהר לראות מה ידבר בו קרא אליו השם אל ראש ההר ועלה משה שמה למקום הכבוד. ואז אמר לו רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות כלומר אין ראוי בשעה הזאת שתשב אתה בהר מרוחק ונבדל מן העם לפי שאם ישב בעת שמיעת הדברות העם בלתך הם מאותו מקום שישבו שמה אולי יהרסו אל ה' לראות רוצה לומר שיביטו ויסתכלו מאד בכבוד הנראה בהר. ואולי אחד מהם ידמה לו שרואה שם צורה מה או תמונה ורושם גשמי כמו שיקרה למביטים את הדבר מרחוק או מתוך הפחד שידמו לו תמונות ודברים שאינם שמה ולפי שהיותם מדמים שהיה שם שום תמונה ותבנית היה הריסה רבה ועצומה ביחסם גשמיות לו יתברך חלילה לכן אמר פן יהרסו אל ה' לראות. ובזה יפול מהם רב כלומר שיפלו ההורסים במהמורות בל יקומו כי אמונת הגשמיות וכל תואר וכל תמונה בו יתברך היא לעם ישראל נפילה רבה מהאמונה האמתית באלהותו וכמו שאמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה'. אמנם בהיו' משה רבינו עמהם במחנה ידריכם במעגלי צדק ויסיר מתוכם מוטה כי ידברו עמו דמיוניהם. והוא ישיבם טוב טעם ודעת ויסיר מלבם כל דמיון כוזב ורעיון רוח ולפי שאמר זה כנגד העם ודמיוניו. אמר לו עוד וגם הכהנים והם אם בני אהרן שקראם כן על שם העתיד או הבכורו' משרתי ה' יתקדשו ברעיוניהם ודבריהם פן יפרוץ בהם ה' על כל אמונה משובשת ודעת נפסד שיעלה בלבם. הנה אם כן לא היתה אזהרת על העליה להר כי כבר הזהרו עליה ולא גם כן שלא יראו האש אשר בראש ההר ושאר הנפלאות. אלא שלא יהרסו במחשבתם ודמיונם לחשוב שהיתה שם צורה גשמית פועלת ומדברת. והותרה בזה השאלה הי' ולא אמר ונפל ממנו רב על הסקילה שיסקל העולה בהר כי אם על הנפילה וההריס' הגדולה ביחסם מה שיראו בצורה מן הצורות חלילה ואמנם אומרו פן יפרוץ בהם ה' היא מיתה בידי שמים ואינה הסקילה והותרה בזה השאלה הי"א:
"ויענו כל העם יחדו". אמנם העם שהם ההמון לא רצו בזה שיהיו ביניהם מדרגות חלוקות, כי רצו שיהיה כמו לעת"ל שכולם יהיו במדרגה גדולה, אם בענין הנבואה כמ"ש
ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו, אם בענין הלמוד כמ"ש ולא ילמדו עוד איש את אחיו לדעת את ה', אם בענין שיקראו כהני ה' וגוי קדוש כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם
כהני ה' תקראו (ישעי' סא), וכן רצו שיהיה עתה שכלם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש ויהיו כולם שוים, וז"ש ויענו כל העם יחדו, שכבר בארתי בכ"מ ההבדל בין יחד ובין יחדו,
שמלת יחדו מורה על השווי שחשבו א"ע כולם שוים, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ר"ל גם מה שדבר אל הגדולים שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש נעשה כולנו, באין הבדל, כמ"ש
ועמך כלם צדיקים (שם ס), ומבואר ממילא שלפי תשובתם לא רצו שמשה ואהרן וכ"ש הזקנים יהיו אמצעיים בינם ובין ה' ולא רצו שיקבלו התורה ע"י משה, רק שכלם יתעלו
למדרגת הנבואה ויקבלו התורה מה' בעצמו בלי אמצעי כמ"ש חז"ל שאמרו רצוננו לראות את מלכנו, וזה היה טעות קרח שאמר כי כל העדה כלם קדושים: וישב משה את דברי
העם אל ה', יש הבדל בין וישב משה ובין מ"ש אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ה', כי השבה הוא תשובה ומענה על מה שנשלח, והגדה הוא אם מגיד דבר חדש מוסף על מה
שנשלח, כי במ"ש העם כל אשר דבר ה' נעשה יש תשובה על דברי ה' שיעשה כמו שמבקש מאתם שישמעו בקולו וישמרו בריתו, שזה קבלו ג"כ עליהם, כי יש בכלל מאתים מנה,
אולם יש בזה גם הגדת דבר חדש שרוצים שיהיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש נביאים וחוזים ולמודי ה' שע"ז לא נשלח משה אל העם ההמון, ותחלה השיב משה תשובה על מה
שנשלח לאמר שהעם מקבלים את דברי ה', ולא הזכיר מן הדבר החדש שבקשו, ועז"א אמר וישב משה:
וישב משה. פירוש לשון חזרה כי מלבד מה שקדמה הידיעה לבורא מתשובת ישראל כי הוא יודע נסתרות בכליות האדם ומכל שכן הנגלות עוד החזיר הדברים פעם ב', והטעם הוא לשבח התשובה כאשר אבאר בסמוך. או ירצה על דרך אומרם ז"ל (מכילתא) שאמר ה' למשה החזר לי תשובה, לזה אמר וישב פירוש כי לצד התשובה שאמר לו ה' השיבני וכו' הוא שעשה, כי זולת זה מי יגיד לפני יודע כל ברוך הוא:
את דברי העם וגו'. אין הכוונה שהשיב שקבלו לעשות אלא השיב לה' אופן סדר התשובה שענו כולם יחדיו על דרך שפירשתי, ולא להודעה אלא נתכוין בזה לפאר לרומם עם בני ישראל על כמה בחינות טובות אשר תגיד אופן התשובה, ולזה החזיר משה הדברים לפני ה' על דרך אומרו (ד"ה א', יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד:
