[טו] למופת המטה שנהפך לנחש וגם לזה של דם. ומה שכתוב בקרא כאן דווקא "גם לזאת" מה שלא כתב הכתוב זה בכל המכות האחרים, היינו מפני שהפך נחש היה מופת (פסוק ט), וזה היה מכה, ויאמר הכתוב כי גם זה שהיה מכה לא היה משגיח, אבל מכות האחרות, מפני שכלם הם מין אחד, לא יאמר הכתוב "ולא שת לבו גם לזאת":
גם לזאת: שכבר ויחזק לב פרעה, מעצמו, וגם עתה נחזק מאליו, אבל בצפרדע שכתוב והכבד את לבו שהוא עצמו נתכוין להכביד את לבו, לכן כתב בפרשת ערוב ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת, שהרי כבר הכביד את לבו פעם אחרת:
"ולא שת לבו גם לזאת" להבין ההבדל אשר היה גם בזאת בין הפעל האלהי לפעל המכשפים, שפעולת האל יתברך היתה שנוי בטבע היאור, אשר הוא כלו בלתי נפסד, והפך אותו לטבע דם אמתי, עד שמתו בו הדגים, ופעולת החרטומים היה שינוי כדבר נפסד ואולי באחיזת עינים:
ויפן וגו' ולא שת לבו וגו'. לא שהשיב שאינו חפץ לשלח, וכוונת הרשע כדי שלא יתחייב עונש על המיאון ויביא עליו עוד מכה אחרת. וטעם שלא שת לבו ולא שאל ממשה שיבקש עליו רחמים נבאר בסמוך (לקמן ח' ד') בעז"ה: