"וידבר ה' אל משה ואל אהרן" - לפי שאמר משה ואני ערל שפתים צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ
"ויצום אל בני ישראל" - (ש"ר) צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם
"ואל פרעה מלך מצרים" - צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם זהו מדרשו ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה ודבר הצווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתיחסו
[כח] צוה להנהיגם בנחת. מפני שאין לפרש כמשמעו שצוה אותם שיוציאו בני ישראל, שאם כן היה לכתוב איך יוציאו כמו שנזכר בפרשה שאחר זאת, ולפיכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ז, ג) הפסוק שהיה מצוה אותם על אודותם, היינו להנהיג אותם בנחת, וכן אצל פרעה. ולא הוצרך לפרש, שכן הוא במשמעות הכתוב "ויצום אל בני ישראל", כאדם שאמר לחבירו מצוה אני אותך על פלוני בני. וכן יתפרש אצל פרעה. ומה שכתוב "להוציא את בני ישראל", כלומר בעת שיוציאו, ויהיו מדברים עם ישראל ועם פרעה - בזה הענין אני מצוה לך עליהם, שתנהיגם בנחת:
[כט] ופשוטו של מקרא צוה אותם על דברי ישראל. ואף על גב שלא נזכר בפרשה הזאת דבר הציווי, ואיך היה השליחות לפרעה:
"ויצום אל בני ישראל" - פירש רש"י ודבר הצווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (להלן ו' כ"ט) הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו ויאמר משה לפני ה' היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין וכך היא השטה כאדם שאומר נחזור על הראשונות וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט) ואין כן דעתי אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו) ועשה כן ולא שמעו אליו וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה ודי שידבר האחד כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש ונתפייס בזה וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט) הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כי לך יהיו הדברות כלם לא לאהרן עמך ואותך עשיתי שליח אל פרעה אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א) כי אתה תבוא לפניו עם אהרן ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך כאשר האלהים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו וכן אמר (להלן יא ג) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם מדה כנגד מדה שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם ורש"י כתב (להלן ז ב) אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה ואין זה נכון כלל.
ויצום אל בני ישראל. שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם, ואל פרעה מלך מצרים, שיהיו נוהגים כבוד במלך, וכמו שדרשו רז"ל פן יפגעך לא נאמר אלא (שם ה) פן יפגענו חלקו כבוד למלכות, וכן משה רבינו ע"ה נהג עמו כבוד שנאמר (שם יא) וירדו כל עבדיך אלה אלי ולא אמר וירדת.
ובמדרש ויצום אל בני ישראל הזהירם על ע"ג שהיו ישראל עובדים במצרים, וכן דרשו באדם הראשון ויצו זו ע"ג שנאמר (הושע ה') כי הואיל הלך אחרי צו, וכן מפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדים ע"ג במצרים שנאמר (יחזקאל כ) ביום בחרי בישראל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.
"ויצום" מנה אותם לשרים, כמו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וצוך לנגיד וזולתם:
" אל בני ישראל" על בני ישראל, כמו אל ההרים לא אכל:
" ואל פרעה מלך מצרים להוציא" ועל פרעה מלך מצרים מנה אותם לשרים בענין הוצאת ישראל ממצרים, באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כרחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו יתברך:
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן". לכן מאז חדש ה' שגם בשליחות אל פרעה יצרף עמו את אהרן, ומעתה ויצום, צוה ה' את שניהם שיהיו שותפים בשתי השליחות, בין אל
ב"י שע"ז כבר היה אהרן שותף בדבר מכבר, ובין אל פרעה מלך מצרים, שגם בשליחות אל פרעה יהיה בו שותף מעתה, עד ששניהם יהיו שותפים בכל השליחות שתכליתו הוא
להוציא את ב"י מארץ מצרים, ופה קצר בדבר, כי יפרש דבר זה בפרטות לקמן [מן פסוק כ"ו עד סי' ז' פסוק ח'], כי הפסיק הענין בספור היחוס של משה ואהרן וחזר אל הענין
הקודם ויפרש מ"ש ויצום אל ב"י ואל פרעה, מה היה הצווי בפרטות כמו שיתבאר:
וידבר ה' וגו'. צריך לדעת מה דבר ה' להם. עוד צריך לדעת כוונת אומרו ויצוום אל וגו'. ורז"ל (שמו"ר פ"ז) דרשו שינהג ישראל בנחת וגם שינהגו כבוד במלכות, וזה דרך דרש. עוד קשה היכן תשובת אל עליון לדברי שלוחו, ומה גם שטען טענה הנשמעת, ולו יהיה שטעה וק"ו אינו ק"ו, היה לו לסתור דבריו, והגם שנוכל לומר כי העדר התשובה היא ההכחשה בק"ו כי איננו נכון, עם כל זה במה שלפנינו אין אנו יכולין לומר כן, בהעיר הערה אחת בכתוב שאחר זה וידבר ה' וגו' אם נאמר שמה שאמר משה הן בני ישראל לא חש להשיבו אל עליון אם כן למה לא רצה ה' לדבר הדברים הנאמרים בפסוק וידבר וגו' גם הצוואה הלז שאמר ויצוום עד אחר דבר משה לפניו הן בני ישראל.
אכן הנכון בעיני כי בא להשיבו על טענתו שלא החשיבוהו ישראל לשמוע דבריו ועוד לו כי לצד פרעה כי משה ידבר יש לו גרעון ופחיתות לצד היותו ערל שפתים כמו שפירשתי, ובאה התשובה על זה וידבר ה' אל משה ואל אהרן פי' השוה אותם בשליחות ובזה ידבר אהרן גם לפרעה כי שניהם שוים בדבר, ולצד שלא יהיו נחשבים לשמוע להם אמר ויצום פי' המליכם על בני ישראל ועל פרעה על דרך (ש"א, יג) ויצוהו ה' לנגיד ומעתה הנה מוראם על ישראל ועל פרעה ואמר להוציא וגו' פי' לסיבת פרט זה הקנה להם ה' בחינת המלכות על ישראל לבל ימאנו לצאת ועל פרעה לבל יעכב על ידם. ומכאן אתה למד שיש רשות למשה ולאהרן לרדות באיש ישראל הממאן לצאת. ואולי כי לזה נתכוון משה באומרו בני ישראל לא שמעו אלי פי' לא רצו לצאת כי אמרו ינוח לנו בן עמרם במקומנו לזה המליך ה' את האחים למלכים עליהם כנזכר, ומעתה פרחה לה טענת הן בני ישראל וגו' כי מעתה והלאה מורא מלכות עליהם ועל פרעה וידבר משה אליו כדבר אל עבדו וכמו שכן היה, ובזה נתישבו הדברים על נכון:
