עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃
"שוא ודבר כזב הרחק ממני". בהשגותי שוא ודבר כזב שלא אשתבש ואתבלבל בעיוני ושלא יהיה עיוני בדב' הבל שאין לו מציאות כאילו תאמר שיהי' העיון במציאות הרחוק וידמ' שרמז בשוא אל מה שהוא שקר ודבר כזב אל מה שהוא הבל או הפך זה והנה תקרה לאדם החקירה והעיון במה שאינו נמצ' לחשבו שהוא נמצא אם מפני שבוש המדמ' אם מפני ספו' כוזב קרה לו אם מפני דעות ירשו בזה מזולתו והשאלה הב' היא שלא תתן לי עוני ודלו' בדעו' לקצר בדעות מה שאפש' לאדם השגתו ולא תתן לי ג"כ עושר לפנות להתחכ' במה שאין לאדם השגתו אך השפיע לי בדעות המזון הראוי לשכלם לא פחות ולא יותר וזאת באמת היא שאלה גדולה לא יתכן שימצ' איש יגיע אליה באלפי' מן הב' אבל הוא ראוי שישתדל כל אחד מהאנשי' המעייני' בזה כחזק' היד:
"שוא ודבר כזב הרחק ממני", ר"ל בל אהיה עני בדעת לבל אבין מאומה עד שאבא להאמין אמונת שוא, ר"ל דברים שא"ל ממש כלל, כמו העכו"ם שהאמינו בכל דרכי סכלות ופתיות שזה אמונת שוא, ולא שאהיה עשיר בשכלי לפרוץ בחקירה יותר מדאי עד שאוציא דברי כזב, כמו שהרבו החוקרים דברי כזבים להכחיש חידוש העולם מאין, ואמרו שהעולם קדמון כקדמות ה' ועמד ממנו בהכרח כצל מהשמש וכמשכיל עם המושכל, וכן כחשו והמציאו כזבים בכל פנות האמונה, ונתן ע"ז משל "ראש ועושר אל תתן לי", כי הראשון רש בשכלו, והשני עשיר יותר מדאי, ושניהם יוצאים מן האמונה, רק "הטריפני לחם חקי". ובנמשל שיתחכם ע"פ חכמת התורה שהיא לחם הנפש המיועד לשלמותה ולחיותה:
