מ"ג משלי כו כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות משלי


<< · מ"ג משלי כו · כא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
פחם לגחלים ועצים לאש ואיש מדונים [מדינים] לחרחר ריב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ מדונים [מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
פֶּחָ֣ם לְ֭גֶחָלִים וְעֵצִ֣ים לְאֵ֑שׁ
  וְאִ֥ישׁ מדונים מִ֝דְיָנִ֗ים לְחַרְחַר־רִֽיב׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פחם לגחלים ועצים לאש" - פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות ועצים עשוין להסיק אש ואיש מדון לחרחר ריב

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פחם לגחלים". הנה כמו שהפחם מוכן להיות ממנו גחלים שמשחיתים ושורפים כל אשר ידבקו בו וכן העצים מוכנים להיות אש להשחית אשר סביבם כן מוכן איש מדינים לחרחר ריב בין האנשים להשחיתם:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא-כב) "פחם לגחלים ועצים לאש", כמו שלהבעיר "גחלים" די "בפחם", שהם ניצוצות אש, אבל להבעיר "אש" צריך "עצים" ואין די בפחם, כן "לחרחר ריב" די "באיש מדנים", שמעורר דינים, וזה כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר הריב, אבל להבעיר אש גדול הם "דברי נרגן" שהם "כמתלהמים" כאילו הולמים אותו במכות גדולות, ובאמת אינם מכות מבחוץ רק שירדו בחדרי בטנו, שנדמה לו כך, ובא במשל על המתרעם על מדותיו של השי"ת, שיש איש מדנים וגדולה מזה איש נרגן שחושב שה' ברא את האדם לרע ושהרעות רבות מן הטובות וכמ"ש למעלה (י"ח ג'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"פחם" - כמו הפחמים מוכנים המה להבעיר האש, כן איש מדון מוכן הוא לחרחר ריב.

מצודת ציון

"פחם" - הם גחלים כבוים, כמו (ישעיהו נד): "נופח באש פחם".

"לחרחר" - להבעיר אש המריבה והחרון, והוא מלשון (יחזקאל כז): "והעצמות יחרו".

<< · מ"ג משלי · כו · כא · >>