"וחוטאי חומס נפשו". ואשר חוטא לי שלא ילך במוסרי להתישר להשגתי הוא עושק השלימות מנפשו וכל מי שישנא אותי וירחיקני הוא אוהב המות וההפסד המוחלט כי אליו דרכו לפי שמי שישנא התבונה ישנא גם כן החכמה וזה בלתי צריך אל באור:
"וחוטאי", אבל החוטא נגד חקי החכמה, "חומס נפשו" עושה חמס אל החלק הנפשי שלו, שכל חיותה היא מלחם החכמה ושקויה, "וכל משנאי", ומי ששונא את החכמה ומשניאה, "אהבו מות". אחר שהחכמה היא החיים כמ"ש כי מוצאי מצא חיים א"כ השונא אותה שונא את החיים ואוהב את המות:
