"בני לחכמתי הקשיבה", שהם חקי החכמה, שכבר התבאר שאין על חקי החכמה מופת רק הם מקובלים בקבלה וצריך שתקשיב אותם ותקבלם, "לתבונתי הט אזנך", והתבונה הוא מה שהאדם מבין אותם מדעתו ומוציא דבר מתוך דבר ע"י בינתו, הט אזנך לשקול אותם בפלס בינתך:
ביאור המילות
(א-ב) "חכמה, תבונתי, ודעת". עי' גדרם למעלה (סי' א'), ומזימות מורה על מחשבות עמוקות של חכמה (כנ"ל ב' י"א), והשפה ירמוז תמיד על הדעת כמו שיתבאר (לקמן י' כ'):
בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך — עניין הפרשה הזאת לראות את הנולד, כי יש דברים בתחילתם מתוקים מדבש ונופת צופים ואחריתם מרים כלענה, והמינות המכונה באשה זרה אחת מהם, אסור ליהנות ממנה אפילו בדברי תורה, והלא אותו חכם הנתפש למינות כמו שאמרו במסכת ע״ז (דף יז:). ולפי שטבע האדם לרדוף אחר מתיקות היום ולא יחוש ממרירות מחר, על כן הוצרך שלמה בזאת הפרשה להזכיר החכמה והתבונה, ואמר: בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך:
