מ"ג ישעיהו מט ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ט. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם

מנוקד: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם.

עם טעמים: לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לאמר לאסורים צאו" - לעת אשר אומר לאסורי גולה צאו

"שפיים" - תרגם יונתן נגדין נחלי מים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאמר", מבואר במ"ש למעלה (מ"ב ז') כי שבט יהודה ובנימין הם נתפזרו וגלו תחת יד עכו"ם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל, כמ"ש שם "להוציא ממסגר אסיר", ועשרת השבטים שהגלו לחלח וחבור אינם תחת עכו"ם ואין עליהם עול שעבוד, אבל הם נסגרים במקומות מסוגרים שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחשך שלא יראם אדם כמש"ש "מבית כלא ישבי חשך", ועל שבט יהודה אומר לאמר "לאסירים צאו", ועל עשרת השבטים אמר, לאמר "לאשר בחשך הגלו", כי אז יגלו מקומם, ולהם אצ"ל צאו כי אינם אסירים "על דרכים ירעו" מדמה אותם בשובם למנוחתם, כצאן אשר ה' ירעה אותם כמ"ש (למעלה מ"ם) כרועה עדרו ירעה, ולפעמים צריך להנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקם מן השוללים, לעומת זה אמר "על דרכים ירעו" כי כל עוברי דרך לא יגעו בם, ולפעמים צריך להנהיגם אחר המדבר מפני שאינו מוצא מרעה, לעומת זה אמר "ובכל שפיים מרעיתם", שבכל הר גבוה ימצא מרעיתם, ור"ל שישובו מן הגולה בפרהסיא:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"הגלו" - היו מגולים ונראים לאור היום

"על דרכים ירעו" - עם כי אין המרעה מצוים בדרכים ובגובה ההרים ורצה לומר עם כי ישובו דרך המדבר לא יחסרו דבר

"לאשר בחושך" - למי שהסתיר עצמו בחושך מפחד האויב

"לאמר וגו'" - מוסב על ואצרך שבמקרא שלפניו לומר אצרך מן הכליה עד יבוא העת לאמר להאסורים בגולה צאו משם

מצודת ציון

"הגלו" - מלשון גלוי

"שפיים" - כן נקראו המקומות הגבוהים וכן רוח צח שפיים (ירמיהו ד)