מ"ג ישעיהו לו יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


יב. וַיֹּאמֶר רַב שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חראיהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם [מֵימֵי] [רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ויאמר רב שקה האל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים הישבים על החומה לאכל את חראיהם [צואתם] ולשתות את שיניהם [מימי] [רגליהם] עמכם

מנוקד: וַיֹּאמֶר רַב שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חראיהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם [מֵימֵי] [רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם.

עם טעמים: וַיֹּ֣אמֶר רַב־שָׁקֵ֗ה הַאֶ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חוֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־חראיהם [צוֹאָתָ֗ם] וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־שיניהם [מֵימֵ֥י] [רַגְלֵיהֶ֖ם] עִמָּכֶֽם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"האל אדוניך" - תמיהה הוא לכך נקוד חטף פתח וכי אל שניכם לבדכם שלחני אדני הלוא אל כולם שלחני ולכך באתי שכל העם ישמעו ויראו ואל יסיתם חזקיהו למרוד

"לאכול את צואתם" - אף הם ברעב המצור יאכלו

"את חריהם" - רעי היוצא דרך הנקב שלהם ול' נאה תקנו סופרים לקרותו צאתם כך שנו רבותינו מקראות הכתובים לגנאי קורין אותו לשבח כמו (דברים כח) בעפולים בטחורים (שם) ישגלנה ישכבנה חוריהם צאתם

"שיניהם" - מימי רגליהם

"שיניהם" - צואה לחה שיני דכרכשתא היא החלחולת שקורין (טבחי"א בלע"ז) עומדת ע"י שלש שינים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר רבשקה", אז גלה להם רבשקה, כי לא נשלחו אל חזקיהו כלל, כי אחר שחזקיה כבר נתן מס ומרד באדוניו, אין לו תקנה, ובהכרח ענוש יענש ויעבירהו ממלכותו, ואת העם יעביר לגולה, כמו שהיה מנהגו עם העמים שמרדו בו אחרי שהיו תחת ממשלתו, שנענשו בגלות. ובזה דבר אין לו עם חזקיהו רק עם העם, להם שלח השלוחים שלא ישמעו אל חזקיהו, רק יצאו אליו וימסרו שיעשה עמהם כחפץ לבבו, וז"ש "האל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה" התחשוב כי לך היה אדוני שולח שלוחים, כאילו אין ידו חזקה להכריחך בחרב עד שבא להכניעך בדברים, לא כן הוא, כי עקר שליחותי הוא "אל האנשים האלה הישבים על החומה", ר"ל אחר שהעם הזה יושבים על החומה לבא מפני מלך אשור במצור "ולאכל עמכם את צאתם" מפני הרעב, עליהם חס מלך אשור בל ימותו ברעב, ולהם נשלחתי שימרדו בחזקיהו, ויצאו אל מלך אשור:


ביאור המילות

"על". כמו אל:

"חריהם שיניהם", הקרי צואתם ומימי רגליהם:

הערות

יב הלשון מורה שלא נשלח רק אל העם, והוא על כל פנים גם אל המלך נשלח, ולא יגרע מן העם? ומ"ש לאכל א חוריהם לא נודע קשורו?

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"לאכול" - להזהירם כי יבואו במצור ומעקת רעבון וצמאון יוכרחו לאכול צואה ולשתות מי רגלים

"עמכם" - ר"ל גם הם גם אתם

"על האנשים" - אל האנשים

"האל אדוניך" - וכי רק אל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר דברי

מצודת ציון

"חראיהם" - מלשון חור ונקב ור"ל צואה היוצאת מנקב פי הטבעת

"שיניהם" - הוא מי רגלים והוא קרוב מלשון שתן