"הנה אנכי והילדים וגו' לאותות" - לשני אותות פורענות פקח כמו שנקרא הילד מהר שלל חש בז ותשועת בית דוד כמו שנקרא הילד עמנו אל זהו הישוב בענין לפי פשוטו ומדרש אגדה בבראשית רבה על אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה אמר אם אין גדיים אין תיישים אם אין צאן אין רועה אגרום לו לסלק שכינתו אמר לו הנביא כל מה שאתה קושר התעודה וחותם התורה לסותמה שלא תמצא בישראל לא יועיל לך
"הנה אנכי והילדים וגו'" - הם תלמידים שחביבין עלי כבנים יהיו לאותות ולמופתים שתתקיים תורה בישראל על ידם
"הנה אנכי" - רצה לומר הנה המעשה שעשיתי אנכי והוא כתיבת הגליון ושמות הילדים אשר נתן לי ה' והם שאר ישוב ומהר שלל חש בז שהמה לאותות ולמופתים בישראל רצה לומר לרמז על הקורות אותם דעו שהכל נאמר מעם ה' וגו' ולא מלבי נעשו הדברים
"הנה אנכי", המעשים שעשיתי אנכי שהוא ציור התעודה על הגליון מהר שלל חש בז וחתימת התורה בעדים אוריה וזכריה.
"וגם הילדים אשר נתן לי ה'", שהם קריאת שמות הילדים עמנו אל ומהר שלל, הם עומדים "לאותות ומופתים", והאותות האלה הלא הם "מעם ה' צבאות", ובודאי לא ישיב ה' את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל:
ביאור המילות
"לאתות ולמופתים". כבר בארתי בפי' התורה, ההבדל בין אות ומופת, כי האות רק לסימן בלבד בין שהוא טבעי או נשגב מן הטבע, והמופת מציין רק דבר הבלתי נתון תחת חקי הטבע, או לפחות דבר זר בעיני אנשים, מפליא רואים, עד שלא בא לסימן אל דבר אחר חוץ ממנו, כי הוא דבר נרצה לעצמו מצד עצמו, ופה קריאת שמות הילדים עמנו אל, ומהר שלל, היה אות. וציור המגלה בחרט אנוש, וכל העתיד לבא לא היה סימן רק הגדת העתיד כהוייתו, וזה היה המופת:
