מ"ג ישעיהו א ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ז. אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים

מנוקד: אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים.

עם טעמים: אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לנגדכם זרים אוכלים אותה" - לעיניכם יאכלוה אויביכם

"ושממה" - מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארצכם" עתה התחיל לבאר הנמשל, מ"ש במשל כל ראש לחלי, היינו "שארצכם שממה", שכמו שהראש הוא כלל הגוף כן המדינה היא כלל האומה, וכל איש ואיש מכללות האומה ירגיש בשממון אשר יקרה בכלל המדינה וראש הממלכה, ונגד מ"ש במשל כל לבב דוי, אומר "עריכם שרופות אש", שבכל עיר ועיר נגע בה שרפת אש, כי כמו שהלב עם היותו במדרגה למטה מן הראש, מ"מ האיברים מרגישים צערו ביותר פרטות מאשר ירגישו כאב הראש, כי במדוה הלב יקרה עילוף וחלישות לכל האיברים, כן שרפת הערים הפרטיים הגדיל השממון וההתעלפות לאישי המדינה, ונגד מ"ש במשל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אומר "אדמתכם", היינו אדמת כל אחד ואחד "זרים אוכלים פריה לנגד עיניכם", עד שנגע החורבן והאבדון אל כל איש בפ"ע. ולעומת מ"ש במשל לא זורו ולא חובשו, אומר "ושממה כמהפכת זרים" כמהפכה הנעשית ע"י זרם מים כבירים שוטפים, שמשחיתים כ"כ עד שלא נשאר אחריהם שום תקוה ותוחלת כן אין שארית ותרופה למכתם, (ומה נכונה מליצתו זאת, שתפס שני דברים מתנגדים להגדיל הכאב מאד, כי מאד יצר אל האדם עת יראה יגיע כפו ביד אויביו, משא"כ אם נשחת עד לכלה וגם לו וגם להם לא יהיה לא יצטער כ"כ, לעומת זה אמר זרים אוכלים אותה. אולם מצד אחר יתנחם העם המנוצח מני צר עת יראה כי עוד נשאר שארית בארץ ועוד יש תקוה לבעליו בעתיד, לעומת זה אמר. כי יהיה "שממה כמהפכת זרם" שוטף שלא נשאר תקוה לבעליו, ויפה מליצתו במלת זרים הסובל שני הביאורים) והנה צייר בזה סדר החורבן והשממון שקרה לארץ יהודה מיום בוא מלך אשור לכבשה, כי בפעם הראשונה שבא שם בימי אחז (מ"ב י"ז) ואז הגלה עשרת השבטים, לא נגע השממון רק לכלל המדינה, ועדיין היו ערים שישבו בשלוה, ועל עת הזאת אמר ארצכם שממה. ובפעם הב' שבא בימי חזקיהו ותפס את ערי יהודה הבצורות (שם י"ח) כבר נגע החורבן בכל עיר ועיר ועז"א עריכם שרופות אש, ועדין היו נמצאים יחידים שישבו בטח, אבל בפעם הג' כשהחל לצור על ירושלים, כבר נגע האבדון לכל איש ואיש בפ"ע, ועל זה אמר אדמתכם וכו':

ביאור המילות

"זרים". כמו זרם מים, מהפכה של גשם זורם ושוטף, וזרם וזרים הם שני משקלים כמו קדם וקדים, או יהיה תואר כמו שכיר, כן פי' ר"מ גאון הביאו ראב"ע בס' שפת יתר, והצילו מטרף ר' אדונים, וכ"פ בן מלך. ואף שלדעתם מלה זאת בודדת, מצאתי לה אחים ורעים, שאון זרים תכניע (לקמן כה ה'), מים זרים (מב כד. ירמיה יח). ועיין דוגמא לזה מש"ל (ה' טז):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ושממה" - ותהיה שוממה כארץ אשר יבואו עליה אויבים זרים ורחוקים כי המה מהפכים ומחריבים הכל ועושים שממה על כי המה לא יעמדו בה משא"כ כשהאויב הוא מבני הארץ ההיא וסמוך אליה

"לנגדכם" - בעיניכם תראו ואין לאל ידכם לעמוד כנגדה

"אדמתכם" - פרי אדמתכם

"ארצכם" - לכן תהיה ארצכם שממה