מ"ג ויקרא כ ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא כ · ב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְּבַר גְּבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא דְּיִיתְגַּיְּרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דְּיִתֵּין מִזַּרְעֵיהּ לְמֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יִרְגְּמוּנֵּיהּ בְּאַבְנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִן גְנִיסַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְיַעֲבֵיר מִזַרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ לְמִיתוֹקְדָא בְּנוּרָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יְחַיְיבוּן יָתֵיהּ בְּמַטְלוּת אַבְנִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל בני ישראל תאמר" - עונשין על האזהרות

"מות יומת" - (ת"כ) בב"ד ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן

"עם הארץ" - (ת"כ) עם שבגינו נבראת הארץ ד"א עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר – עֳנָשִׁין עַל הָאַזְהָרוֹת.
מוֹת יוּמָת – בְּבֵית דִּין, וְאִם אֵין כֹּחַ לְבֵית דִּין, עַם הָאָרֶץ מְסַיְּעִין אוֹתָן.
עַם הָאָרֶץ – עַם שֶׁבְּגִינוֹ נִבְרֵאת הָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר: עַם שֶׁעֲתִידִין לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ עַל יְדֵי מִצְוֹת הַלָּלוּ.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו, מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור. ובאורו פטור מסקילה, כי כשנתן מקצת זרעו הוא חייב סקילה ויש לו כפרה באותה מיתה כיון שקבל דינו בעוה"ז, שהרי כל מי שמתחייב מיתה מארבעת מיתות בית דין הרי הוא מתודה ומתכפר והוא זוכה לחיי העוה"ב, וכן דרך כל המומתין שמתודין, וכמו שמצינו בעכן שנתחייב מיתת בית דין והתודה ואמר לו יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו בו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. אבל זה שהרשיע כל כך והעמיק שחת לתת כל זרעו למולך פטור הוא ממיתת בית דין ואינו מתודה ואינו מתכפר לו לעולם, אבל ענשו צרור ומונח לקשה מזה בידי שמים במשפטי גיהנם ויסוריו באחד ממדוריו, כי העון רשום בנפשו וקבוע בה כענין (במדבר טו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה האמור במגדף, שגופו נכרת ונפשו נכרתת מן העוה"ב.
וטעם מות יומת בבית דין, עם הארץ ירגמוהו באבן אם אין כח ביד בית דין, וכל זה בעדים והתראה, ואם אין שם עדים, ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אם עשה כן בינו לבין עצמו ואין עדים בדבר, ואם יש עדים בדבר והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו מפני פחד בני המשפחה לבלתי המית אותו, הנה הקב"ה יכרית אותו ואת כל המסכימים עמו והמחפים עליו, ולכך הזכיר משפחתו בכלל העונש, הוא שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו.

והרב ז"ל כתב בספר המורה בטעם המולך, כי עובדי האש בזמנים ההם היו עושין תחבולות לחזק אמונתם והיו מפרסמים שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק כי כל אחד ואחד היה משתדל לעשות כן לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט היזק הבן (ולקותו) [וקלותו] בכך שלא היה אלא להעבירו על האש, וכל שכן שהיו משתדלים בזה יותר בהיות ענין הבנים הקטנים מסור לנשים והיות הנשים דעתן קלה עליהן ושכלן חלוש להאמין כל דבר, ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד ועשתה בה מן החזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה, וזהו שאמר למען טמא את מקדשי, והגיד לך הכתוב במי שעושה כן שהקב"ה יכרית זרעו, זהו שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו, כי כנגד מה שחשב במעשה הזה שיחיו בניו ויתקיים זרעו הודיענו שיאבד ויכרת זרעו, מדה כנגד מדה, עד כאן. וכבר כתבתי מזה בפסוק (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן, כי דעת קצת המפרשים שהיה הבן נשרף בהעביר אותו באש הרבה פעמים עד שימות, ולא כן דעת הרב בכאן כי לא היה נשרף אלא העברה בעלמא, ולדבריו מה שכתוב (דברים יג) כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, איננה מולך כי אם ע"ז אחרת.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אשר יתן מזרעו למולך" אחר שבאר הכונה האלהית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת האל יתעלה והזהיר בהפכה דבר בעונש המתטמאים בא' מג' מיני טומאות המנגדות לקדושה הנזכרת. האחת היא הטומאה בדעות כענין המולך שאמר בו למען טמא את מקדשי וכענין האובות והידעונים שאמר עליהם למעלה אל תבקשו לטמאה בהם. והשנית היא הטומאה בזרע וזה בעריות שאמר עליהם למעלה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותטמא הארץ. והשלישית הטומאה במאכלות האסורות שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה אשר הבדלתי לכם לטמא. אמנם בפרשת אמור דיבר על הטומאה במת וחלול הזרע והמומין והמעילה אשר אין להם ענין זולתי בקדשים בלבד והתחיל לדבר במולך ואמר עם הארץ ירגמוהו באבן. וזה יעשה ההמון בקנאם לכבוד קונם וזה כשיש עדים והתראה:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל בני ישראל וגו'. טעם אומרו ואל בני ישראל נתכוון להזהיר כללות ישראל להרוג הנותן מזרעו למולך, ואמר בתוספת וא"ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] "ואל בני ישראל תאמר", "ואל בני ישראל תדבר", "אמור אל בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", "ואתה תצוה אל בני ישראל"-- ר' יוסי אומר דברה תורה כלשון בני אדם בלשונות הרבה וכולם צריכים להדרש.

"גר"-- אלו הגרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בישראל"-- לרבות נשים ועבדים.  [ב] אם כן למה נאמר (ויקרא יח, ו) [עיין במלבי"ם] "איש איש"? להביא את העכו"ם שבאו על עריות העכו"ם (ס"א האומות) שידונו בדיני העכו"ם (ס"א האומות) ושבאו על עריות ישראל שידונו בדיני ישראל.

[ג] "אשר יתן מזרעו למלך"-- לא שיתן מזרעו מיכך כך (ס"א וכך).

"אשר יתן מזרעו למלך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ומזרעך לא תתן" (ויקרא יח, כא), יכול אפילו העביר ולא מסר יהא חייב? תלמוד לומר "אשר יתן מזרעו". יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר "ומזרעך לא תתן להעביר למלך". יכול אפילו מסר להעביר למולך שלא באש יהא חייב? תלמוד לומר (דברים יח, י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים"-- "העברה" "העברה" לגזירה שוה. מה "העברה" האמורה כאן למולך אף "העברה" האמורה להלן למולך, ומה "העברה" האמורה להלן באש אף "העברה" האמורה כאן באש. נמצאת אתה אומר שימסור ויעביר באש למולך.

[ד] "מות יומת"-- בבית דין. מנין אם אין בבית דין כח יפה שעם הארץ מסייעים אותו? תלמוד לומר "עם הארץ ירגמוהו".   דבר אחר: "עם הארץ"-- עם שבגינו נבראת הארץ. רבן גמליאל אומר, עם שהם עתידים לירש את הארץ על ידי הדברים הללו.

"ירגמוהו"-- ולא בכסותו.

"באבן"-- מלמד שאם מת באבן אחת, יצא.

<< · מ"ג ויקרא · כ · ב · >>