רבינו בחיי על ויקרא כ
<< · רבינו בחיי על ויקרא · כ · >>
<< · רבינו בחיי על ויקרא · כ · >>
אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו, מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור. ובאורו פטור מסקילה, כי כשנתן מקצת זרעו הוא חייב סקילה ויש לו כפרה באותה מיתה כיון שקבל דינו בעוה"ז, שהרי כל מי שמתחייב מיתה מארבעת מיתות בית דין הרי הוא מתודה ומתכפר והוא זוכה לחיי העוה"ב, וכן דרך כל המומתין שמתודין, וכמו שמצינו בעכן שנתחייב מיתת בית דין והתודה ואמר לו יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו בו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. אבל זה שהרשיע כל כך והעמיק שחת לתת כל זרעו למולך פטור הוא ממיתת בית דין ואינו מתודה ואינו מתכפר לו לעולם, אבל ענשו צרור ומונח לקשה מזה בידי שמים במשפטי גיהנם ויסוריו באחד ממדוריו, כי העון רשום בנפשו וקבוע בה כענין (במדבר טו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה האמור במגדף, שגופו נכרת ונפשו נכרתת מן העוה"ב.
וטעם מות יומת בבית דין, עם הארץ ירגמוהו באבן אם אין כח ביד בית דין, וכל זה בעדים והתראה, ואם אין שם עדים, ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אם עשה כן בינו לבין עצמו ואין עדים בדבר, ואם יש עדים בדבר והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו מפני פחד בני המשפחה לבלתי המית אותו, הנה הקב"ה יכרית אותו ואת כל המסכימים עמו והמחפים עליו, ולכך הזכיר משפחתו בכלל העונש, הוא שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו.
והרב ז"ל כתב בספר המורה בטעם המולך, כי עובדי האש בזמנים ההם היו עושין תחבולות לחזק אמונתם והיו מפרסמים שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק כי כל אחד ואחד היה משתדל לעשות כן לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט היזק הבן (ולקותו) [וקלותו] בכך שלא היה אלא להעבירו על האש, וכל שכן שהיו משתדלים בזה יותר בהיות ענין הבנים הקטנים מסור לנשים והיות הנשים דעתן קלה עליהן ושכלן חלוש להאמין כל דבר, ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד ועשתה בה מן החזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה, וזהו שאמר למען טמא את מקדשי, והגיד לך הכתוב במי שעושה כן שהקב"ה יכרית זרעו, זהו שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו, כי כנגד מה שחשב במעשה הזה שיחיו בניו ויתקיים זרעו הודיענו שיאבד ויכרת זרעו, מדה כנגד מדה, עד כאן. וכבר כתבתי מזה בפסוק (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן, כי דעת קצת המפרשים שהיה הבן נשרף בהעביר אותו באש הרבה פעמים עד שימות, ולא כן דעת הרב בכאן כי לא היה נשרף אלא העברה בעלמא, ולדבריו מה שכתוב (דברים יג) כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, איננה מולך כי אם ע"ז אחרת.
ואני אתן את פני באיש ההוא. כתב הרמב"ן ז"ל ולא תמצא בכל התורה כולה בשום כרת שיזכיר מלת אני רק בכרת המולך שאמר ואני אתן את פני, ושמתי אני את פני, והכונה בזה כי שמו הגדול יכרית אותו כי הוא מחלל את שם קדשו ומטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו, וכבר אמרו זה רז"ל במדרש כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, וזהו (ישעיה נ) ובפשעיכם שלחה אמכם. חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. על אחת כמה וכמה המקריב למולך פרי בטנו שהוא גורם שתסתלק שכינה מישראל. ואמר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, כי הוא מטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו והוא מחלל שמו הגדול, עד כאן לשון הרב. ובאר לנו מתוך דבריו כי מלת אני ברוב מקומות התורה הוא מדת הדין, ובמקום הזה הוא מדת רחמים לפי שהזכיר פני, ובענין המבול גם כן (בראשית ו) ואני הנני מביא את המבול, ובתחלת וארא (שמות ו) וגם אני שמעתי, וכל אחד מבואר ולמד מענינו.
ואיש אשר ינאף את אשת איש. דרשו רז"ל אשת איש פרט לקטן, אשת רעהו פרט לעו"ג, מכאן שאין קדושין לעו"ג.
ואת הבהמה תהרגו. פירש רש"י ז"ל אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמרה תורה תסקל, קל וחומר למי שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם תקלה לחברו לעבור עברה על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב) אבד תאבדון את כל המקומות, קל וחומר ומה האילנות שאינן רואין ולא שומעין על שבאה תקלה על ידן אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המתעה חברו על אחת כמה וכמה.
ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא. ע"ד הפשט יכנה השכיבה בלשון קיחה, כי האיש הלוקח את האשה על דעת שישכב עמה יקחנה, וכן הזכיר למעלה ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, וכן איש אשר יקח את אשת אחיו, כולם כנוי לשכיבה. ואמר חסד הוא מלשון (משלי כה) יחסדך שומע, ותרגום חרפה (בראשית לד) חסודא כלומר דבר מכוער.
והרמב"ן ז"ל פירש חסד הוא שאין להוציאו מפשוטו כי הוא מורה על הפלגת דבר בין לשבח בין לגנאי, כי העושה המעשה הטוב והראוי ביותר יקרא חסד דרך הפלגה להפליג על הטוב, גם העושה המעשה הרע והמגונה מאד יקרא גם כן חסד להפליג על הרע, וזהו שאמר חסד הוא, כי השחית והתעיב עלילה והפליג בכעור.
וע"ד המדרש ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא, זה קין שנשא אחותו, חסד הוא חסד ממש, שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. מכאן אמרו ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתן לו בתו. וזהו שאמר חסד הוא, שאלמלא כן לא היה העולם מתישב.
ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אין הכונה נדה ממש בשפע דם, אלא כלשון שאמר זמה היא, וכן חסד הוא, לומר ששכיבה זאת של אשת אח נדה היא, כלומר מאוסה היא כנדה. ודרשו רז"ל נדה היא לאסור בה העראה כזבה שהעראה מפורשת בה, שנאמר (ויקרא כ) את מקורה הערה.
ובמדרש נדה היא, מה נדה יש לה התר אף אשת אח יש לה התר. והנה כל העריות שהוזכרו בפרשה זו כבר הזכירם למעלה בסדר אחרי מות אבל שם הזכירם בלאו ולא הזכיר העונש כלל וכאן חזר ושנה בהן כדי להזכיר העונש, והזכיר את כלן חוץ משתי אחיות לכבוד יעקב.
ומה שאמר ערירים יהיו, והכתוב שלמעלה אמר ערירים ימותו, באור זה אם יש לו בנים קוברן זהו ערירים ימותו, ואם אין לו בנים מת בלא בנים זהו ערירים יהיו.
ואני אתננה לכם. בשלש מלות אלו יבאר הכתוב כי השם המיוחד יבטיח לתת הארץ המיוחדת לישראל שהם עם מיוחד, זהו שאמר ואני אתננה לכם, כי הארץ ההיא ארצי ואתם עמי ביחוד, לא השלטתי עליכם שום כוכב ומזל גם לא מלאך ושרף כי אתם לחלקי לא לחלקם, ואני לאלהים לכם לא לעו"ג, רק אני להם אלהי האלהים. כך פירש הרמב"ן ז"ל, ואע"פ שאין זה לשונו זאת היא כוונתו.
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושינו, ומתוך שאנו מסוגלין במצות התורה הם מקנאים בנו ומתוך קנאתם ישנאו אותנו, וכענין שדרשו רז"ל הר חורב שמו ולמה נקרא שמו סיני שמשם יצאה שנאה לעובדי גלולים.
ובמדרש ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העו"ג הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, רבי אלעזר בן עזריה אמר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש כלאים ואי אפשר לבא על הערוה אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמים ונמצא פורש מן העברה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
ומה שהזכיר לשון העמים כאלו אמר חשכים, תרגום כהה (ויקרא יג) עמיא, כי האומות כהו עיניהם מראות אור התורה לפי שאין להם תורה והולכים בדרכי החשך, וכענין שכתוב (ישעיה כט) והיה במחשך מעשיהם ומזומנים הם לגיהנם שנקרא חשך, שנאמר (איוב כ) כל חשך טמון לצפוניו, וכתיב (שמואל א) ורשעים בחשך ידמו. אבל ישראל זוכים הם לאור הגנוז וצפון לצדיקים לעתיד לבא בזכות שקבלו התורה הנקראת אור, שנאמר (תהלים קיט) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.