מ"ג ויקרא כה לו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא כה · לו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
לָא תִסַּב מִנֵּיהּ חִיבוּלְיָא וְרִבִּיתָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וְיֵיחֵי אֲחוּךְ עִמָּךְ׃
ירושלמי (יונתן):
עַמִי בֵּית יִשְרָאֵל לָא תִיסְבוּן מִנֵיהּ לָא שַׁעֲרִין וְלָא רִיבְיַין וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וְיִתְפַּרְנֵס אָחוּךְ עִמָךְ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נשך ותרבית" - חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין

"ויראת מאלהיך" - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו הוצרך לומר ויראת מאלהיך (ב"מ סב) או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית – חַד שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין (בבא מציעא ס' ע"ב).
וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ – לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם נִמְשֶׁכֶת אַחַר הָרִבִּית, וְקָשֶׁה לִפְרוֹשׁ הֵימֶנּוּ, וּמוֹרֶה לְעַצְמוֹ הֶתֵּר בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלוֹ, הָצְרַךְ לוֹמַר "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ". אוֹ הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּנָכְרִי כְּדֵי לְהַלְווֹתָם לְיִשְֹרָאֵל בְּרִבִּית, הֲרֵי זֶה דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְכָךְ הָצְרַךְ לוֹמַר: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (בבא מציעא נ"ח ע"ב; ס"א ע"ב).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על ויקרא כה לה

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל תקח מאתו" כי זה דרך נאות להקימו כשתלוהו בלי נשך ותרבית:

" וחי אחיך עמך" וזה תעשה כשיש לאל ידך די לחיות אתה ולהלותו כאמרם ז"ל (מציעא פרק אלו מציאות) חייך קודמים לחיי חברך:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תקח מאתו נשך ותרבית. מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפר' משפטים (שמות כב, כד) נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה (דברים כג, כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מ"מ דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח וע"כ תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד"א שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה קמ"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. וע"כ נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.

והזכיר לשון נשך, ומרבית, כי אצל הלוה נקרא נשך כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבו הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו ומתחילה אינו ניכר עד עלות חמתו לאין מרפא, ואצל המלוה נקרא תרבית שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין ונראה שמטעם זה לא הזכיר בכל הפרשה זו לשון ומטה ידו, כי אם בזו הפרשה כי בא להזהיר את המלוה שלא ימוט כדרך שמטה ידו של זה פן תשוה לו גם אתה בהתמוטטות, כי דווקא מי שכספו לא נתן בנשך לא ימוט אבל אם תתן אז תשוה לו גם אתה כי נכסיך מתמוטטין ואינן עולין אם תחשוב להרבות הונך בנשך ותרבית, ומטעם הזה נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. לא הזכיר לשון לו אצל המרבית כמו שהזכיר אצל הנשך לפי שהנשך לבד לו ללוה אבל המרבית אינו לו ללוה אלא למלוה, וע"כ הזכיר אצל התרבית אכלך ולא אצל הנשך לפי שהמלוה חושב להרבות הונו ומאכלו כי לשון אכלך אינו שייך כי אם על המלוה החושב לאכול מן הריבית, ולשון נשך שייך יותר בכסף כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה אבל בכסף המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע והוא דבר שאינו מרגיש בו. ואמר וחי אחיך עמך. כי גם אתה חיה תחיה לפי שנאמר ביחזקאל (יחזקאל יח, יג) בנשך נתן וגו' וחי לא יחיה. לפי שקפח פרנסתו של זה דומה כאילו המיתו על כן גם הוא חיה לא יחיה, אבל המסייע למחייתו דין הוא שחיה יחיה גם הוא לכך נאמר וחי אחיך עמך.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[ב] "אל תקח מאתו נשך ותרבית"-- ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב.

איזהו נשך ואיזהו תרבית?

  • איזהו נשך?  המלוה סלע בחמשה דינרים; סאתים חטים בשלשה -- מפני שהוא נושך.
  • איזהו תרבית?  המרבה בפירות.   כיצד? לקח הימנו חטים, מדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשה דינרים. אומר לו "תן לי חיטיי שאני מוכרם ולוקח אני לי בהן יין". אומר לו "הרי חיטיך עשויות עלי בשלשה דינרים, והרי לך אצלי בהם יין", ויין אין לו. אם יש לו-- חייב ליתן לו.
[ג] "וחי אחיך עמך"-- זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים. אם שותהו אחד, מגיע ליישוב; ואם שותים אותו שנים, שניהם מתים. דרש בן פטורי, ישתו שתיהם וימותו שנאמר "וחי אחיך עמך".   אמר לו רבי עקיבא "וחי אחיך עמך"-- חייך קודמים לחיי חברך.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וחי אחיך עמך. וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית רמז שכל המלוה ברבית אינו חי וכה"א בנשך נתן חיה לא יחיה:

נשך. בגי' זה נחש. לעתיד לבא אין הנחש מתרפא דכתיב ונחש עפר לחמו כן הלוקח רבית לא יחיה. ד"א שדומה רבית לנחש שנושך כנחש. רבית עולה תרי"ב ששקול כנגד תרי"ב מצות:

<< · מ"ג ויקרא · כה · לו · >>