מ"ג ויקרא יז יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ויקרא


<< · מ"ג ויקרא יז · יד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כׇּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כׇּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כׇּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כׇּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּשְׂרָא דְּמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמַרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בִּשְׂרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּשְׂרָא דְּמֵיהּ הִיא כָּל דְּיֵיכְלִנֵּיהּ יִשְׁתֵּיצֵי׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל אֲדַם כָּל בִּישְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ הוּא כָּל מַן דְיֵכְלִינֵיהּ יִשְׁתֵּיצֵי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דמו בנפשו הוא" - דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו

"כי נפש כל בשר דמו הוא" - הנפש היא הדם דם ובשר ל' זכר נפש לשון נקבה

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דמו בנפשו הוא" - דמו לו במקום נפש כי הנפש תלויה בו לשון רש"י ואיננו נכון אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא וכן ברזל באה נפשו (תהלים קה יח) שבעים נפש (שמות א ה) על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו) הגוף כי גוף בעל נפש יקרא נפש ועל דעתי הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד אמר תחילה (פסוק יא) כי נפש הבשר בדם היא אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד ויהיה זה כענין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחבירו ואח"כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר ורבותינו דרשו (כריתות ד) שלשה כריתות בדם אחת לדם הנפש ואחת לדם שחיטה ואחת לדם כסוי וזה טעמם לכריתות אבל הטעם בשינוי הלשון בנפש ובדם כאשר פירשתי

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יב] "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא"-- להגיד מה גרם.

"ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו"-- להזהיר גדולים על הגדולים [כ"ג המלבי"ם, עיי"ש]. יכול יהיו נכרתים על ידיהם? תלמוד לומר "כל אוכליו יכרת"-- הא אין נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.

<< · מ"ג ויקרא · יז · יד · >>