מ"ג בראשית יג טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית יג · טז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא כְּמָא דְּלֵית אִפְשָׁר לִגְבַר לְמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְּאַרְעָא אַף בְּנָךְ לָא יִתְמְנוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וְאֵשַׁוֵי יַת בְּנָךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא דְהֵיכְמָא דְאִית אֶפְשַר לִגְבַר לְמִימְנֵי יַת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף כֵּן בְּנָךְ אֶפְשַׁר דְיִתְמְנוּן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אשר אם יוכל איש" - כשם שא"א לעפר להמנות כך זרעך לא ימנה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "ושמתי". ובל תשאל, הלא אני יחיד וגם אם אלד בן, איך יירש איש אחד ארץ גדולה כזאת, א"ל שזרעו יהיו רבים כעפר הארץ, וע"כ,


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושמתי את זרעך כעפר הארץ. מה הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר הארץ אין מתברך אלא במים, כך בניך אין מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים. ומה עפר הארץ מכלה כלי מתכות, כך ישראל, העכו"ם בטלים והם קיימים. ומה עפר הארץ עשוי דייש, כך בניך עשויין דייש למלכיות, הדא הוא דכתיב: "ושמתיה ביד מוגיך", אלין דממיגין לך. ואפילו כן, לטובתך, מקשקשין לך מן חוביך, כמה דאת אמר: "ברביבים תמוגגנה צמחה תברך". "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה", מה היו עושים? מרביצין אותן בפלטראות ומעבירין ורדין עליהן והא סימן טב, מה פלטיא זו מכלה את העוברים ואת השבים והיא קיימת, כך בניך מכלים את העכו"ם והן קיימין:

כשבא בלעם וראה את המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר: מי יוכל לעמוד בזכות דם ברית מילה? זאת היא מכוסה בעפר, שנאמר: "מי מנה עפר יעקב". מכאן התקינו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ, שנמשלו לעפר שנאמר: ושמתי את זרעך כעפר הארץ. וכך היו ישראל מלין, עד שנחלקו לשתי ממלכות, אפרים מנעו מהם ברית מילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, "ויאמר קנא קנאתי". א"ל הקב"ה: לעולם אתה מקנא! קנאת בשטים על גלוי עריות, וקנאת כאן. חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית שנאמר: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים":