מ"ג בראשית יא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית יא · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ הַבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנִשְׂרוֹפִנּוּן בְּנוּרָא וַהֲוָת לְהוֹן לְבֵינְתָא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לִשְׁיָע׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמָרוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ הָבוּ נִרְמֵי לִיבְנִין וְנִשְׁוֵי יַתְהוֹן בְּאַתּוּנָא וַהֲוָה לְהוֹן לְבִינְתָּא לְאַבְנָא וְטִינָא הֲוַות לְהוֹם לְשִׁיעַ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"איש אל רעהו" — אומה לאומה: מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען.

"הבה" — הזמינו עצמכם. כל הבה – לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא. הבה — הזמינו; אפריקליי"ר בלע"ז.

"לבנים" — שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה.

"ונשרפה לשרפה" — כך עושין הלבנים שקורין טיוול"ש בלע"ז; שורפים אותן בכבשן.

"לחמר" — לטוח הקיר.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

נלבנה — מגזרת "לבנים". ואף על פי שהחיבור עם מ"ם, לשון נקבות הן, כמו "נשים" ו"פילגשים". והנה שרפו הלבנים עד שעמדו, וזהו הבניין התקיף, שלא ימס במים ולא באש:

ותהי להם הלבנה לאבן — תחת אבן, והחמר תחת טיט. ופירושו כמשמעו בלשון ישמעאל.

ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים, שיחשבו לעלות אל השמים. גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם השם – שם היו, וכולם היו סרים אל משמעתם, כי בניהם היו. והנה הכתוב גילה חפצם וסוף דעתם, לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהילה, לדעת מקום העיר להולכים חוצה, כרועי המקנה. גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל, וזהו שאמר הכתוב ונעשה לנו שם:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג)" ויאמרו". תחלה התחילו החדשות בבנות להם בתי חומה, תחת שעד עתה היו יושבי אהלים, ונזדמן להם אדמה ראויה ללבנים וגם לחומר אל הבנין, שבזה יעלו אצלם הבנינים בקל ובמעט עמל, וכבר היה זה נגד הרצון האלהי שרצה שבני אדם ימלאו את הארץ, וכמ"ש במ"ש קנים תעשה את התבה:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו איש אל רעהו. מי אמר למי? מצרים אמר לכוש. ונשרפה לשרפה, עתידין אלין עממיא מן גו עלמא למשתרפא. ותהי להם הלבנה לאבן, מצלחא בידיהון; אתי למיבני חדא, והוא בני תרתי; אתי למישע חדא, והוא שייע ד'.

<< · מ"ג בראשית · יא · ג · >>