מ"ג בראשית ג כב
<< · מ"ג בראשית · ג · כב · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַאי בְּעָלְמָא מִנֵּיהּ לְמִדַּע טָב וּבִישׁ וּכְעַן דִּלְמָא יוֹשֵׁיט יְדֵיהּ וְיִסַּב אַף מֵאִילָן חַיַּיָּא וְיֵיכוֹל וְיֵיחֵי לְעָלַם׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעָלְמָא מִנֵּיהּ לְמֵידַע טַב וּבִישׁ וּכְעַן דִּלְמָא יוֹשִׁיט יְדֵיהּ וְיִסַּב אַף מֵאִילַן חַיַּיָּא וְיֵיכוֹל וְיֵחֵי לְעָלָם׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ אֱלהִים לְמַלְאָכַיָא דִי מְשַׁמְשִׁין קֳדָמוֹי הָא אָדָם הֲוָה יְחִידִי בְּאַרְעָא הֵיכְמָא דַאֲנָא יְחִידִי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וַעֲתִידִין לְמֵיקוּם מִינֵהּ דְיַדְעוּן לְמַפְרְשָׁא בֵּין טַב לְבִישׁ אִלוּ נָטַר מִצְוָותָא דִפְקִידְתֵּיהּ אִית הוּא חַי וְקַיָים בְּאִילָן חַיָיא עַד לְעַלְמִין וּכְדוֹן עַד דְלָא נְטַר מַה דְפַקִידְתֵּיהּ נִגְזוֹר עֲלוֹהִי וְנִטְרְדֵיהּ מִן גִנְתָא דְעֵדֶן קֳדָם עַד לָא יִפְשׁוֹט יְדֵיהּ וְיִסַב מִן פֵּירֵי אִילַן חַיָיא דְהָא אִין אָכִיל הוּא מִנֵיהּ הֲוֵי חַי וְקַיָם עַד לְעַלְמִין: |
| ירושלמי (קטעים): | וַאֲמַר מֵימְרָא דַיְיָ אֱלהִים הָא אָדָם דְבָרִית יָתֵיהּ יְחִידִי בְּגוֹי עַלְמֵי הֵיךְ מַה דְאֲנָא יְחִידִי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עֲתִידִין אוּמִין סַגִיאִין לְמֵיקַם מִינֵיהּ מִינֵיהּ תְקוּם אוּמָה דְיַדְעָה לְמִפְרְשָׁא בֵּין טַב לְבִישׁ וּכְדוּן טַב דְנִטְרוֹד יָתֵיהּ מִן גִינְתָא דְעֵדֶן מִן קֳדָם עַד לָא יִפְשׁוֹט יְדֵיהּ וְיִסַב לְחוֹד מִן פֵּירֵי אִילָנָא חַיָיא וְיֵכוֹל וְיֶחִי לַעֲלָם: |
רש"י
"ועתה פן ישלח ידו וגו'" - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה ויש מדרשי אגדה אבל אין מיושבין על פשוטו
[לז] ומה הוא יחידתו כו'. הקשה הרא"ם דאם "טוב ורע" האמור כאן היא דרכי הצניעות, כמו שפירש למעלה (ב, כה) יודעי טוב ורע - אין למעלה שייך זה, דאין צריכין למעלה דרכי צניעות, ואם פירשו יודעים טוב ורע הוא השכל והמדע, מכל מקום לא שייך, דהרי אין השם יתברך יחיד בעליונים, דגם המלאכים יש להם מדע ושכל, ואין לומר כמו שאני יחיד באלהותי למעלה כך הוא יחיד בשכל בתחתונים, דמה דמיון יש בין זה לזה, כך הם דברי הרא"ם. והכל לא קשיא, דבין יהיה פירוש יודעי טוב ורע על דרכי הצניעות לא יקשה, דהשם יתברך יודע דרכי הצניעות, אף על גב דאין אצלו צורך ולא שייך בו זה, מכל מקום הוא יודע הכל, והרי פשוט הוא דהוא יודע שהוא מגונה מי שעומד ערום, אבל האדם לא היה משיג זה - שיש בושה בעומד ערום, אם לא שנכנס בו היצר הרע. כי דבר זה הוא נקרא תוספות השגה, כי מי שאין לו יצר הרע רחוק הוא ממנו להשיג דבר הצניעות, ודבר פשוט הוא, ולכך קאמר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". ומה שכתב גם כן ואם נפרש לדעת טוב ורע הוא על השכל והמדע אין בזה יחידות להשם יתברך, כי הוא אינו יחיד בעליונים, דגם לעליונים יש להם שכל, אין זה קשיא, דשפיר יש לפרש כמו שאני יחיד באלהותי בעליונים במה שאני בורא הכל - כן הוא יחיד בתחתונים בחכמה ושכל, ומה שהקשה הרא"ם דאין זה דמיון, למה אין זה דמיון, דסוף סוף משתוה לו ביחידות. וכן אמרו גבי אברהם (פסחים דף קיח.) בשעה שהשליכו לכבשן, אמר גבריאל לפני הקב"ה ארד ואציל את הצדיק מתוך הכבשן האש, אמר הקב"ה אני יחיד בעולמי ואברהם יחיד בעולם 'נאה ליחיד להציל את היחיד', אין זה שווי בענין האדנות והאלהות, רק כי הקב"ה יחיד בעולמו באלהותו ואברהם יחיד בעולמו שהוא ראש לגרים (חגיגה דף ג.), והוא יחיד שנכנס תחת כנפי השכינה (ב"ר מב, ג). ועוד הרי גם כן נוכל לפרש השווי 'מה אני יחיד בחכמתי', שאין חכמת ומדע המלאכים משתוים אל מדע השם יתברך, כך האדם יחיד בחכמתו בתחתונים:
[לח] ולומר אלקים. אף על גב דכל הבריות יחיו לעולם, יהיו טועים אחר האדם, מפני כי הנולדים אחריו לא ידעו מתי נברא האדם, והוא קודם לכלם, אבל אותן הנבראים לא יחשבו עצמם אלקים כאשר יהיו נבראים, ולא יוכל לומר קין לאדם 'אני אלקים' שהרי אדם הולידו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ – וּמִשֶׁיִּחְיֶה לְעוֹלָם הֲרֵי הוּא קָרוֹב לְהַטְעוֹת הַבְּרִיּוֹת אַחֲרָיו וְלוֹמַר אַף הוּא אֱלוֹהַּ. וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אֲבָל אֵין מְיֻשָּׁבִין עַל פְּשׁוּטוֹ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ופירוש "ממנו" — לשון רבים, כמו (בראשית כג ו): "איש ממנו". וכבר ביארתי בספר היסוד למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח, הקוראים אותו בלא דגשות, יטעו.
וטעם הפסוק, כמו (בראשית ג ה): "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". או פירושו על מחשבתו.
ואל תתמה על מילת "ממנו", כי כמוהו (בראשית א כו): "נעשה אדם בצלמנו", (בראשית יא ז): "הבה נרדה"; וזה דיבור ה' עם המלאכים.
["וחי לעולם" — ראה אבן עזרא על בראשית ג ז.]רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועתה פן ישלח ידו. כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזרתי.
ועל דרך המדרש הן האדם היה אדם הראשון כבן עשרים שנה וזהו הן האדם היה. מכאן שאין ב"ד של מעלה מענישין עד עשרים שנה. ועל זה נגזר על דור המדבר מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו שדרשו רז"ל עשרים לרדוף שרודפים אותו מן השמים להענישו על חטאו.
וטעם כאחד ממנו דרשו בו רבותינו ז"ל ר' יהודה ור' שמעון אומרים כיחידו של עולם שנאמר (דברים ו) שמע ישראל וגו', רבנן אמרי כגבריאל שנאמר (יחזקאל ט) ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים. כהדין קמצא דלבושיה מניה. ידוע כי יש הפרש בין אחד בסגו"ל לאחד בפת"ח, כי אחד בסגו"ל הוא עומד בעצמו אינו מתאחד עם זולתו שיהיה דומה לו, אבל אחד בפת"ח הוא המתאחד עם זולתו ואינו דומה לו, והיא מלה סמוכה לכיוצא בו כמו (דניאל י) אחד השרים הראשונים. שהוא מתאחד עם שאר ענפי החסד. וכן (בראשית לב) אחד עשר ילדיו. (שם לז) ואחד עשר כוכבים. והפרש זה ידוע היה אצל החכמים האלה. ומה שהבין מזה רבי יהודה כיחידו של עולם נראה לי שדעתו היה לומר כי בספר תורה שאינו נקוד יוכל אדם לקרות כאחד ממנו בסגו"ל. אבל רבנן שאמרו בגבריאל, אמרו כן מפני שלא אמר הכתוב כאחד בסגו"ל ולכך הבינו כאחד כאותו המתאחד עם שאר ענפי הדין כיוצא בו והוא גבריאל. ומה שכתוב בו ואיש אחד בתוכם, אין זה נאמר אלא על דרך העברה, ובאור כהדין קמצא בא לרמוז על כח הרחמים שבו שהמשילו לבדים שהוא בגד לבן, וזהו לשון לבוש הבדים מעוטף בטלית הרחמים, ולומר לך כי אע"פ שהוא שר הגבורה כח הרחמים יש בו לזכות הזכאי ואין כח הרחמים נפרד ממנו כלבוש החגב הזה שהוא מעצמו ואינו זז ממנו לעולם.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ויאמר ה' אלהים הן האדם וגו'. עד לשמור את דרך עץ החיי' הרב המורה פרק פ"ב מספרו כתב שהוקשה לו בענין אדם שהיה נראה משפט הכתובים שקודם שחטא לא היה בו שכל ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע וכאשר מרה הביא לו מריו השלמות הגדול המיוחד לאדם שהוא ידיעת הטוב והרע הנכבדים שבענינים הנמצאים בנו ובו נתעצ' ולהתיר הקושיא עשה הרב הבדל עצום בין ידיעת הטוב והרע ובין ידיעת האמת והשקר. ואמר שידיעת האמת והשקר ממושגי השכל העיוני תלוים בדברים ההכרחיים ושזו היא השכל' השכלים הנבדלים שישיגו טבעי הנמצאות כפי אמתתן בהשיגם עצמם וזו היתה ידיעת אדם הראשון קודם חטאו ר"ל האמ' והשק' שבדברים העיוניים אבל הטוב והרע אינם כי אם הנאה וההגונה התלויים בדברים האפשריים המפורסמים שהידיעה בהם תלקח ממנהגי בני אדם כפי הפרסום לפי שאין להם התחלה קיימת ולא טבע עומד עד שכבר יהיה דבר אחד נאה לקצתם ומגוגה אצל אחרים וזאת היתה ידיעת אדם אחר שחטא בטוב וברע. ובדרך הזה נמשכו שאר החכמים האחרונים ההולכים בדרכיו לאמר שידיעת הטוב והרע היתה חסרון בחק אדם הראשון ושהיא לא תפול בחק הנבדלים כי היא נמנעת בטבעם וכאשר הוקשה על זה מאמרו יתברך הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע הוכרחו לעוו' הכתוב הזה בפירושים מתחלפים כי הנה הרב בספר המדע קבל בפירושו מה שתרגם בו אנקלוס האדם הוא יחידי בעלמא מיניה למדע טב וביש ר"ל הן האדם היה כאחד המיוחד בידיעתו והשכלתו ועתה ממנו ומעצמו לדעת טוב ורע. והתימה אם לזה כיון אנקלוס למה זה תרגם והיית' כאלהים יודעי טוב ורע כרברביא שפי' הרב מנהיגי המדינות. ויותר נכון היה לדעתו כפי זה הדעת לפרש הכתוב באופן אחר והוא שהקב"ה אמר למלאכיו הרוחניים כמלעיג על דברת אדם הן האדם היה כאחד ממנו ר"ל הלא ראיתם שנעשה האדם כאחד ממנו בעבור שידע טוב ורע באכילת העץ כמו שחשב ושאמרו אחר זה ועתה פן ישלח ידו היה כ"כ בדרך הלעג כאומר ועתה ירא אני אולי ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואז יהיה נצחי וידמה לאחד ממנו בידיעתו ונצחייתו. ולכן יהיה מן הראוי שישולח מן הגן לעבוד את האדמה כי החק הזה ראוי שיהיה אליו שיהיה עובד אדמה לא שידמה לעליון. ואמר כי ממנה לוקח להגיד שלא נולד בתוך הגן כי חוץ ממנו נולד והובא שמה וזהו טבעו ואעיקריה קאי לא שיהיה כאחד ממנו. ולא יחשוב שילך לעבוד את האדמה וישיב לגן כי מגורה יהיה בהחלק משם והוא אמרו עוד ויגר' את האדם וישכן מקד' לג"ע את הכרובי'. כלומר שגרשו משם ושם שומרים בדרך לבלתי יוכל לשוב בגן וכל זה כדי לשמור את דרך עץ החיים שאחרי שאכל מעץ הדעת לא היה אפשר שיאכל ג"כ מעץ החיים כי הם דברים בלתי מתחברים יחד והוא אצלי פירוש נאה בפסוקים אלו נמשך לדעת הרב ויותרו בו השאלות הל"ט והמ' והמ"א ע"פ דרכו. וגם אפשר לפרש בפסוקים האלה פי' אחר נמשך לדעת הרב והוא שאמר ית' ע"ד התימה הן האדם היה כאחד ממנו. ר"ל האם היה אדם כאחד ממנו כשבראנו אותו בצלמנו כדמותנו כדי להגיע לתכלית הפחות הזה שהוא לדעת טוב ורע בודאי לא היתה הכוונה מתחלה בבריאתו לתכלית הזה ועתה כיון שנטה אל הידיעה הפחותה הזאת ראוי שישולח מג"ע כדי שלא ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם כי כיון שאכל האסור עליו יהיה מעונשו שימנעו ממנו המותר לו מדה כנגד מדה. גם אפשר לפרש הפסוק הזה באופן ב' והוא שמלת פן הוא לשון אולי ושהיה רצונו ית' שישוב האדם בתשובה ויעזוב אכילת עץ הדעת ויאכל מעץ החיים ר"ל שישוב מדרכו הרעה אשר בחר להשתקע במפורסמות ויחזור לעיין במושכלות העיוניות שהוא נרמז לעץ החיים לדעת הרב ובזה יחיה האדם בהשארות מתמיד לנפשו ושעל כן צוהו שילך לעבוד את האדמה ר"ל שיתן חלק לחמרו וגופו בשגם הוא בשר. ויגרש את האדם כלומר שגרשו מהעיון התמידי הפשוט אבל צוהו שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו וכדי להביאו לשלמות השכין מקדם לג"ע שהוא שם מורה על ההשכלה את הכרובים והם הכח המחשבי והשכלי שבאדם עם היות ?הנצתם בלתי עומד בהם לסבת להט החרב המתהפכת והוא הדבקות אשר יש לו עם החומר וזה כלו לשמור את דרך עץ החיים שישמור אותם האדם באופן שיקנה מעץ החיים וחי לעולם ותהיה מלת לשמור מלשון ואביו שמר את הדבר שהוא ענין התקוה והתוחלת הנכסף ואולי לזה אמרו בב"ר (פרשה כ"א) א"ר אבא בר כהנא ועתה פן ישלח ידו מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. אין ועתה אלא תשובה כמא דתימא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכבר העיר הרב המורה לפירוש הזה בהקדמת ספרו באמרו ז"ל ואפי' האור ההוא הקטן אשר יזרח עליו אינו תדיר אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת וכתב עליו הנרבוני בפירושו לאותו מקום כי במחשב והשכל יקח מעץ החיים פן ישלח ידו אם יזכה אלא שההצצה אינה עומדת תמיד לסבת ההיולי המתהפך ללהט ע"כ רצה שהמכונים לקנין עץ החיים אינו הלהט אלא הכרובים שהם העוזרים אליו כי במחשב השכל יקח מעץ החיים. ופי' פן ישלח ידו שלא היה כמתירא מזה אלא כאומר אולי יזכה לזה ושלהט הוא החמרי המונע. וגם הרלב"ג בפירושו לתורה נמשך לדעת הזה המשך מה. הלא כתבתי לך דרכי הפירושים אשר ראיתי בפסוק הזה לישב דעת הרב המורה כפי שרשיו:
האמנם כשנעיין בדעתו זה מבלי הסברא נמצאהו בלי ספק בלי מתישב מטענות ראשונה שעם היות הנאה והמגונה מיוחד למפורסמות כדברי הרב אין הדבר כן בטוב וברע כי אין טוב ורע שמות נרדפים למגונה ולנאה כמו שאמר אבל טוב ורע הם סוגים כוללים לאמת ולשקר ולנאה ולמגונה יען כי הטוב הוא האמת בלי ספק והשקר הוא הרע. וכבר כתב הפלוסוף שהטוב והמציאות יתהפכו במשא ולכן היה הטוב בהחלט הוא האמ' המצוייר בנפש כמו שהוא במציאות חוץ לנפש. והרע בהחלט הוא השקר. והכזב בציור שאין המציאות מסכים עמו. והנה הרב לא הביא ראיה כלל מכתבי הקודש שטוב ורע יאמרו על המפורסמות אבל הניח מבלי ראיה שנאה ומגונה הם שמות נרדפים לטוב ולרע והתעצם להוכיח שלא יאמר נאה ומגונה בדברי העיון אלא במפורסמות ואנחנו נאמר כי אין הנאה והמגונה שמות נרדפים לטוב ולרע ולכן טוב ורע אינם מיוחדים כמפורסמות. ובספר המדות כתב ארוסט"ו שהטוב והרע ממנו בשכל המעשי וממנו בעיוני שהוא האמת והשקר וכן הוא האמת ולכן נקרא הש"י טוב והחכמה טובה והדבקו' האלהי טוב ומצוות התורה הם הטוב והישר בעיני אלהים וידיעת הטוב והרע תיוחס למלאכי אלהים כמ"ש (שמואל ב' יד ז') כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. וכמה מהראיות אוכל להביא על זה אם לא מיראת האריכות אלא שהטוב והרע יש ממנו ציורי מדעי בלבד וממנו מעשי שמושיי והראשון ייוחס לשם ית'. והשני ייוחס לבני אדם ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת יקל עליך להתיר מה שהוקשה אל הרב המורה באמרך שאדם הראשון קודם חטאו היה יודע הטוב והרע והאמת והשקר כי שלם היה בשכלו העיוני והמעשי אבל היתה ידיעתו בהם בהכרח שכלית ולא בידיע' שמושית חמרית ובזה היה מתדמ' לעליונים וידיעתו לידיעת' וכאשר חטא באכילת העץ עזב שמוש שכלו המדעי ובחר בשמוש חושיו החמריי' ורדף אחרי תאות המשגל שבה טוב מצד מה ורע מצד מה כמו שביארתי ולכן אחר חטאו קנה ידיעה חושיית חמרית ואבד ידיעה שכלית רוחניית וכדי בזיון וקצף זו היא התשוב' הנאות' לקושי' ההיא כפי פשוטי הכתובים והאמת בעצמו ועל זה אמר כאן ית' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ר"ל לא היה אדם חסר בתחלת בריאתו ולא בלתי יודע הטוב והרע כי הוא קודם חטאו היה כאחד ממנו הרוחניי בידיעת הטוב והרע לפי שהיה יודע אותם בידיעה שכלית כמונו לא חמרית וחושיית נמשל כבהמות נדמו ולזה כיון רש"י במה שכתב הרי הוא יחידי בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים ומה הוא יחידותו לדעת טוב ורע. וגם הרמב"ן הודה בידיעת הטוב והרע היא מדה אלהית וכו' כי רוח ה' נוצצה בם לכפול באמת הזה. ובב"ר (פרשה כ"א) דרש ר' פפוס הן האדם היה כאחד ממנו כאחד ממלאכי השרת אמר לו ר' עקיבא דייך פפוס אמר לו אלא מה אני מקיים הן האדם היה כאחד ממנו אמר לו שנתן לו הקב"ה לפניו שני דרכים דרך החיים ודרך המות ובחר לו דרך אחרת. הנך רואה שר' פפוס הבין הכתוב הזה כפשוטו שאדם הראשון קודם החטא היה כאחד המלאכי' לדעת טוב ורע. ור' עקיבא דחפו שאין ראוי להחליט ההדמות והשוויי בין הבורא והנברא בא' מן הדברים לפני ההמון ולכן תקן הדברים שהן האדם היה כאחד מהעליונים בידיעת הטוב והרע לפי שהיה יודע אותם במדע שכלי ולא היה בוחר כי אם בטוב כדרך העליונים ושהאל נתן לפניו שני דרכים הא' של חיים וידיעה שכלית כמו החיים הרוחניים. ואחת של מות שידיעה חושיית חמריית כבהמות. והוא בחר דרך אחרת ר"ל ממה שהיה לו בראשונ' שהיא ההשתמשות החמרי ובזה נטה מדרך העליונים לזה אמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם שהיה זה קודם החטא. אכן כאדם תמותון אחרי שחטא. ואמנם אנקלוס כשיעויינו דבריו לא נמצאם רחוקים מזאת הכוונה. כי כאשר תרגם והיתם כאלהים כרברביא לא כיון על השופטים מנהיגי המדינות כמו שפירש עליו הרב המור' שאם היה כן היה לו לתרגם כדייניא כמו שתרגם אלהים לא תקלל. והגישו אדוניו אל האלהים שתמיד תרגם דייניא לא רברביא. אבל רברביא אצלו הוא שם לעליונים הרוחניי' כי כן תרגם כראות פני אלהים כחיזו אפי רברביא שאין ספק שאמרו על המלאכים שזכר שראה כמ"ש ויפגעו בו מלאכי אלהים וכאשר בא לתרגם הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע הוקשה לו שישוה וידמה הכתוב ידיעת האדם הטוב והרע לידיעתו ית' בהיות מדרגותיהם בידיעה ההיא מתחלפות תכלית החלוף ולכן תרגם שהיה האדם יחיד בעולמו מפני שכלו ושממנו רוצה לומר מהיותו יחיד בידיעתו והשכלתו היה לו לדעת טוב ורע באותו אופן שלם שהיה יודע אותו בראשונה לא שתהיה כוונתו באמרו מיני' לידע טב וביש אחר החטא כי אם קודם אליו והותר' בזה השאלה הל"ט. כי הנה לא אמר הכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לאכול מעץ הדעת טוב ורע לפי שלא נדמה לעליונים לאכיל' החושיית כי אם בידיע' השכלי. ואמר שעתה שלא נסתפק בידיעת הטוב והרע כי אם באכילת העץ ובשמושו החמרי כבר יצא מן השווי והשלמות שהיה מחייב לו חיים ארוכים או תמידיי ולכן אין ראוי שיאכל עוד מעץ החיים כי אינו מתיחס למי שירדוף אחרי התאוו' ולכן וישלחהו ה' מג"ע לפי שלא היה עוד צריך לשווי המקום ההוא אחרי אכלו המאכל אשר אכל אבל שילך לעבוד את האדמה ושאינו עוות הדין להוציאו מהגן שהרי לא נולד בתוכו אלא חוץ ממנו ומחוץ בא אליו ולכן היה מן הראוי שיגורש ושילך לעבוד את האדמ' שלוקח ממנה. יספר הכתוב שלא אמר הקב"ה לאדם בהיותו בגן שהיה מגרש אותו משם אבל שלחהו לעבוד את האדמ' וכאשר יצא מהגן לעבוד עבודתו נשאר מגורש משם כי השכין השם קודם הגן מכל צדדיו את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת באופן שלא יוכל לשוב שמה והיה זה כמו שיקרה לאדם שבהיות איש זר בביתו וירצה להוציאו משם ישלחהו מהבית בדבר מה ובצאתו יסגור הדלת בעדו ויאמר לו לך מעמנו. ככה עשה השם ית' לאדם שלחו לעבוד את האדמ' ובהיותו חוץ לגן גרשו מבא עוד שמה והותרה השאלה המ'. ופי' דרך הראב"ע ויגרש את האדם. יהיה דבק עם וישכן רוצה לומר וכאשר גרש את האדם השכין את הכרובים וגו'. ואמנם מה המה הכרובים האל' ומהו להט החרב המתהפכת. כתבו קצת המפרשים שלהיות מקום ג"ע תחת קו השוה היה שם חום מופלג מן השמש עד אשר לא יוכל אדם לשבת שמה ולא יעבור בו ואותו חום מופלג כנה כלהט וחרב הוא רומז על היות באותו מקום חום ממית הנכנסים בו מפני חום ההתהפכות שיעש' שם ניצוץ השמש ואמרו שהכרובים הוא רמז לגרמו' השמימיים אותו חום מופלג בתנועתם. אבל הדעת הזה הכחיש אנ"ס ואמר שיהי' ראוי שיהי' תחת קו השו' ישוב יותר טוב משאר המקומות ושאין נכחיות השמש שם שורף כמו שישרוף בהתמדת הנכחיות והקורבה לנו וצדקו דבריו באמת כי הנה היום הזה הולכים אניות רבות ממלכות פורטוגאל אשר בקצה המערב לארץ כוש ועוברים תחת קו השוה ומצאו שם ישוב בני אדם וארץ זבת חלב ודבש כמו שהוא מבואר אצלם. ויש מחכמי האומות שאמרו שהיה ג"ע תחת ראש סרטן ושלהט החרב המתהפכת הוא פי הארץ הפתוחה בהר אשר שם שיוצא תמיד ממנו אש נראה כלהט ושכרובים הם הגרמים השמימיים כמו שזכרתי. אבל כפי פשט הכתוב נרא' לי שלא אמר כרובים על הגרמים השמימיים ולא להט החרב על התהפכות ניצוץ השמש ואור ולא על האש היוצא מן ההר. כי כרובים הם כפי המתרגם כרוביא. וכבר ביאר הרב המורה שהכרובים הם הצעירי' לימים מבני אדם כי כן היו הכרובים שבמקדש כדמות נערים עד שהקשו חז"ל על פסוק פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם. ואמרו אדם וכרוב אחד הוא ותרצו אפי רברבי ואפי זוטרי. וכפי זה יאמר הכתוב שכאשר גרש הקב"ה את האדם מג"ע השכין מקדם הגן ר"ל במקום מושבו את הכרובים כלומר שטרדו בבנים שנולדו לו קין והבל כי הם הכרובים אשר השכין במושבו קדם הגן והצרות שראה בחייו מהבנים והמות והנדוד בבניו והוא אמרו ואת להט החרב המתהפכת כי הנה צער גדול בניו שקפץ עליו ולהט החרב שבאה ביניהם המתהפכת מפה אל פה. כאן הרגו את הבל וכאן הרגו את קין זה כלו בא עליו לשמור את דרך עץ החיים כלומר להרחיקו מארץ החיים ולהביאו אל המות. והותרה בזה השאלה המ"א. ובב"ר אמרו שאדם הראשון עשה תשובה וכיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתעניות ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זריזין של תאנה על בשרו ק"ל שנה ורצו באלה מיני התשובה שהיה התענית מיוחד אל השכל אשר לא יתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו שבעבור' יצא לאפיקו'. והרחק' מהאשה היו יסורין על ששמע לה וזריזין על בשרו היה לקבל מלקות ממה שמשך בערלתו ונמשך אחרי המשגל והנה נשאר עתה להשיב על השאלה המ"ב האחרונה והוא למה בששת ימי בראשית נזכר תמיד אלהים בלבד וכאן נזכר תמיד ה' אלהים אם לא בדברי הנחש ודברי האשה שתמיד זכר שם אלהים בלבד ולא בשם הנכבד ומה ענין מאמרם ז"ל נזכר שם מלא על עולם מלא והוא מאמר שגור בפי הראב"ע בכמה מקומות ולא בארו באחד מהם. וראיתי באחד מהמפרשי' שמבראשי' עד ויכלו הזכיר שם אלהים לבד לפי שבנתינת הצורות לא היה צריך לנפרד אבל היה די בפועל הגרמים השמימיים הנקראים אלהים וכן הטבע ומשם ואילך בבריאת אדם היה צריך פועל הגרמים השמימיים והשכל נפרד לתת צורת אדם ולכן הזכיר שני השמות יחד ה' אלהים. ואחר שהיה לו בן ימינו שמור לא הזכיר אלא השם המיוחד כי כבר היה משם ואילך החומ' מוכן לעולם ואין צריך שם אלא נתינת הצור' ולכן די בזה השם האחד שהוא כנגד השכל הנפרד. וההתחכמו' הזה כלו מדעתי שלא לצורך כי לא יורה שם אלהים על הגרמים השמימיים ולא שם המיוחד על השכל הפועל נותן הצורות גם שבהויה הטבעית גם היום צריך פועל הגלגל בהכנת החומר ופועל הנבדל בנתינת הצור' אבל הנ"ל בזה הוא שכל פועל ואומן יש לו בהכרת ציור ונימוס כולל בשכלו בעבור אותו ציור ופעל פעולתו והנימוס והציו' ההוא הוא יותר משובח מסדור חלקיו הגשמיים בפועל. הנה השם יתברך הוא משכיל ומשיג צורות כל הנמצאות כי הוא נימוס וצורה משובחת לכלם ומזאת הבחינה היה שם בן ד' אותיות שם העצם כי זהו עצמותו וידיעתו והוא אמרם נקרא שם מלא על עולם מלא כי שם בן ארבעה אותיות הוא שם מלא להיותו ציור כללי לכל הנמצאים. והנה לא נזכר בששת ימי בראשית לפי שעדין לא נברא אדם ולא היה בעבור זה העול' מלא שמבלתי אדם לא היו הנבראים עדין בשלמות' אבל הזכיר שם אלהים והוא רמז למשפיע כמו שביארתי. אמנם בזאת הפרשה אחרי בריאת אדם שכבר העולם מלא מכל הנמצאים העתידי' להיות עד שנולדו הבנים נזכר עם שם אלהים המשפיע שם בן ד' אותיות הרומז לציור והנימוס הכולל האלהי. אך חוה להיות דעתה קלה וכן הנחש לחסרונו ולחסרון טענותיו שעשתה האשה בעדו לא הגיעו להבין ענין הציור והנימוס הכולל שמורה עליו שם בן ארבע וזכרו שם אלהים בלבד המשפיע. האמנם למה זה בפרשת בני אדם נזכר השם המיוחד לבדו הנה יתבאר שמה. וזהו התר השאלה המ"ב. והחבר אמר למלך הכוזר מאמר ב' מספרו ששם אלהים ושם ידו"ד יתחלפו מפאת המקבלים כי ידו"ד הוא כמו האור המכה בפנינים ובשוהם שהוא אור נוקב כן שם ידו"ד המיוחד להנהגת ישראל. ושם אלהים הוא אור סתם בלתי מיוחד למקבל שלם זהו מה שנראה לי בפי' הפרשה החמורה הזאת כפי עדות פשוטי הכתובים מבלי הכחשתם ולא הכזבת המושכל ואמונת נמנעות עם התר המ"ב שאלות הכוללות שהעירותי בעניניה והוא אצלי פירוש נאה ואמתי דבר דבור על אפניו והיה התועלת בספור הזה כלו להודיע ולדעת כי רע ומר לעבור על מצוות ה' ולהתרחק האדם מן הדברים שהם שלמותו לתור אחרי לב חורש מחשבות און כי זה הביא מות לעולם וחטא אבינו הראשון אדם. והוא גם כן בכל דור ודור יביא את האדם ההולך בדרכיו למות הגופנית קודם זמנו ולנפשיות אחרי מותו. וראויה באמת היתה ההקדמה הזאת להיותה בתחלת תורת אלהים וראשית למצותיו:
אך אמנם מהו הרמז אשר ירמוז עליו הספור הזה. מלבד אמתות פשוטו. כבר התעסקו בו חכמי ישראל ויודעיו חדשים גם ישנים. אם הראשונים שהלכו בו בדרך דרש אמרו בבראשית רבה (פרשה י"ט) ר' יוסי ברבי חנינא דרש כאדם הראשון מה אדם הראשון הכנסתיו לג"ע שנאמר ויקח ה' אלהים את האדם וצויתיו שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם ועבר על צווי שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ודנתי אותו בשלוחין שנאמר וישלחהו ה' מג"ע. ודנתי אותו בגרושין שנאמר ויגרש את האדם. וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב כן בניו הכנסתים לארץ שנאמר (ירמיה ב') ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. צויתים שנאמר (שמות כ"ז) ואתה תצוה את בני ישראל. עברו על צוויי שנאמר (דניאל ט') וכל ישראל עברו תורתיך. דנתי אותם בשלוחים שנאמר (ירמיה ט"ו) שלת מפני וילכו ודנתי אותם בגרושין שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם. וקוננתי עליהם איכה שנאמר (איכה א') איכה ישבה בדד ע"כ. וענין זה המאמר שכל מה שקרה לאדם אבינו הראשון היה סימן לבנים ובעבור שר' יוסי ברבי חנינא קצר ברמז הזה ומתקו לי דבריו הייתי ראוי להרחיב משלי ולהשלימו. ואומר שעם היות כלל האנשים בני אדם המה הנה האומה בפרט היו עיקר המין והמובחר שבו עד שמפני זה נקראת אדם שנאמר (יחזקאל ל"א) ואתנה צאני צאן מרעיתי כו' ועתה ראה איך נדמה ענין האומה לענין אדם אביהם. אדם יצרו אלהים עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כן בהיות ישראל במצרים נבזים ושפלים הקים השם מעפר דל ונתן להם התורה שהיא נשמת חיים. ונטע הקב"ה גן בעדן מקדם. כן בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם בחר בארץ הקדושה ובפרט בירושלם הבנויה שהיתה כגן ה' וכנה אשר נטעה ימינו. אדם לקחו האלהים וינחהו בג"ע כן לקח את ישראל מכור הברזל ממצרים וינחם בגבול קדשו הארץ הקדושה והיא ירושלם עיר הקדש שתמיד עיני ה' אלהיך בה. בגן הצמיח השם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כן הצמיח בארץ הקדושה חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש כל עץ טוב למאכל. הצמיח בתוך הגן עץ החיים המותר לאדם והמביאו לחיים נצחיים ועץ הדעת טוב ורע. שנאסר עליו. כן בארץ ישראל היה עץ החיים והוא בית המקדש התורה והנבואה והיה גם כן שמה בקרב הכנעני העבודות זרות שהיו עובדים תחת כל עץ רענן להוריד מהכחות העליונים טובות מדומות ומרה באחרונה. נהר היה יוצא מעדן להשקות את הגן. כן נהר השפע היה יוצא מהשגחת השם להשקות את הגן שהוא ארץ ישראל בכל הטובות וההצלחות. אבל אמרו משם יפרד והיה לארבע' ראשים דרשו רז"ל על ארבעה מלכיות. פישון בבל. גיחון מדי. חדקל יון. פרת ארץ רבה. ויהיה רומז שכמו שנהר השפע וההשגחה לטוב היה יוצא מעדן החכמ' האלהית להשקות את גנו ואת אדמתו הקדוש' כן בהשפע ישראל משם יפרד המשפט ההשגחיי והיה לארבע' ראשים הממלכות שבאו עליה לכבשה ולהחריבה. וכמו שלקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמר'. כן לקח את ישראל ויניחם בא"י לעבדה ולשמרה במצות עשה ומצות לא תעשה כפי משפט אלהי הארץ. וכמו שצוה ה' אלהים מכל עץ הגן אכול תאכל וגו' כן צוה הש"י שיאכלו מטוב הארץ אבל שלא יעבדו אלהים אחרים שהוא עץ הדעת טוב ורע כי מות ימותו בגלות הזה בעה"ז ובעונש גהינם לעולם הבא. וכמו שנתן לאדם אשה עזר להיות לו לאשה ולעזר והיא הית' לו לפוקה ולמכשול. כן נשי בני ישראל שהיו עצמם ובשרם מאותו זרע קדש הם הסיתו את ישראל לעבוד ע"ג וכמ"ש (ירמיה ז' ו') והנשים עושים כוונים למלכת השמים. וגם לשלמה בחכמתו נשיו הטו את לבבו, וכמו שנאמר (שם מ"ד ט') ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעי' כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות וגו'. הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך וגו'. הנה א"כ היה ענין חוה אצל אדם סימן לבנותיה אצל בעליהן וכמו שהנחש הסית את האש' והיא הסית' את בעלה כן הכנענים יושבי הארץ אשר לא גרשום בני ישראל הביאום לעבוד ע"ג. וכמו ששמעו אדם וחוה קול ה' אלהים מתהלך בגן ונתחבאו והוכיחם על חטאם ככה ישראל שמעו קול ה' על ידי נביאיו בהיותם בגן בארץ הקדוש' והיו מתחבאים ומכחישים אותם והוכיחם האל על חטאם פעמים רבות. וכמו שהנחש קולל ראשונה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך ועל האיבה. כן הכנעני גורש ראשונה מן הארץ והיה ארור ומקולל משאר האומות והלכו על גחונם חוץ מארצם ומפני עניותם אכלו עפר ונשארה האיב' בינם ובין בני ישראל תמיד. וכמו שנתקללה האש' בעצבון כן נתקללו בנות ישראל בעצבון ובדאגה בגלות כמו שנבא עליהם ישעיה ועמוס ושאר הנביאים. וכמו שנתקלל אדם ארור' האדמ' בעבורך כן בקללת ישראל נתקללה ארצם וקוץ ודרדר תצמיח. וכמו שבסוף קללת אדם נאמר עד שובך אל האדמ' אשר ממנו לוקחת. כן בסוף הקללות נאמר והשיבך ה' מצרים כי שבו לגלותם אשר לוקחו ממנו. וכמו ששלח השם את האדם מג"ע בחטאו וגרשו מפניו כן שלח וגרש את ישראל מארצם וכמ"ש ר' יוסי בר חנינא. וכמו שהשכין לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים שענינו כמו שפירשתי לשמור ולקוות שישוב אדם ויאכל ממנו כבראשונ'. ככה בזמן חורבן ירושלם נסעה משם שכינה ונגנזו הארון והכרובים לשמור את דרך עץ החיים רוצה לומר לקוות שעוד ישובו בני ישראל ויבקשו את ה' אלהיהם וישובו הכרובים למקומם ולהט השכינה למעמדה כבתחלה. זה דרך הנאות כפי הדרש להיות ספור מה שקרה לאדם סימן לישראל בניו. ומהם שיחזיק עוד אצלי הרמז הזה הוא מה שאומר לך פה. הנה מקום ג"ע אמרו הראשונים שהי' תחת קו משו' היום כמו שביארתי. והחוש מכחיש זה מאד לפי שהיום הזה הן רבים עתה עם הארץ הולכים לאותו מחוז אשר תחת קו משו' היום ולא מצאו רמז לענין הגן ההוא וכבר ראיתי דעת חכם אחד מחכמי דורנו זה שחשב שהגן נחרב ויבש וכי לא נברא אלא לשבת אדם בו וכאשר גורש משם נעתק ממקימו והביא על זה ראיות מחכמ' התכונ'. ואני חושב שלא היה הגן תחת קו משוה היום אבל שעדן הית' הארץ אשר נקראת אח"כ ארץ ישראל וששם נעש' הגן ואחרי שחטא אדם וגורש משם סבב הקב"ה לקדושת המקום ההוא ומעלתו שיבנה עליו המקדש וירושלם עיר הקדש. ולכן היו תמיד עיני ה' בה והיה שם חוזק השגחתו והשפעתו ויורה על זה אמרם ז"ל במקומות רבים אדם ממקום כפרתו נברא כד"א (שמות כ' כ"א) מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב"ה הריני בוראו ממקום המזבח מקום כפרתו הלואי יעמוד בו. ובפרקי רבי אליעזר אמר ויגרש את האדם יצא אדם וישב לו חוץ מג"ע בהר המוריה ששערי ג"ע סמוכים אל הר המוריה משם לקחו ושם החזירו שנאמר לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם ע"כ. וידוע כי בהר המורי' נבנה בית המקדש כמו שכתוב בדברי הימים. ויסכים עם זה קבלתם ז"ל שאדם הראשון וחוה אשתו נקברו במערת המכפלה אשר בחברון אשר הוא סמוך לירושלים שהוא מקום הגן ולכך השתדל אברהם לקנות' למקום קבורתו והשתדל יעקב להקבר בה לפי שהי' מקובל אצלם ששם נקברו אדם וחוה. וזה באמר ענין גדול הוא לתת לב עליו ולהשגיח בו מאד. כי גם בירושלים מצאנו זכר רוב הנהרות פרת וחדקל וגיחון כמו שנזכר למעל' הנה הרמז שעש' הדרש הוא ראוי והגון ובריא אולם. ואמנם המקובלים עשו רמזים בספור הזה כלו עם אמונת פשט הכתובים כי הם אמרו למטה גן עדן ולמעל' גן עדן למטה ד' נהרו' ולמעל' ד' נהרות שהם הארבע אצילו' מארבע מחנות ואין כוונתי להאריך בדבריהם כי לא למדתי חכמת הקבל' ודעת הקדושים לא אדע:
אבל בדרך חכמה מחקרית הנה בקשו אחרוני חכמינו רמזי' בספור הזה והראשונים שהתחילו בו היה הרב המור' בספרו והרא"בע בפירושו לתור אבל באו דבריהם באופן כל כך מהקצור כאלו התהלכו על הגחלים ביראה ורעד נוגעים ובלתי נוגעים ובא הר"לבג רכיל מגלה סוד וביאר הסודות כלם כפי מחשבותיו. האמנם יתחלפו ברמזי הספור חלוף רב כי הנה הרב המורה קבל הגן והנהרות כפי פשוטי הכתובים ולא עשה בהם רמז וצורה כלל אם מפני שהכתוב אומר בעדן גן אלהים היית בגן אלהים ברושים לא דמו אל סעפותיו כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיו שכל זה מעיד על אמתת מציאות הגן וגם הנהרות להיותם מפורסמות ידיעות בפי בני אדם נשאו נהרות קולם. אבל ביצירת אדם השניה וביצירת האשה מן הצלע ועץ החיים ועץ הדעת והנחש ודבריו לאשה ודברי האשה עמו ואכילת העץ ושלוחו מהגן ולהט החרב כל זה יחשוב הרב שאין הדבר כפי פשוטו אבל נכתב ללמדנו דברים מדעיים מהחכמה. והרבי לוי בן גרשום לקת לו דרך אחרת שהגן ועדן ועציו ונהרותיו ושאר הדברים כלם הם כפי הצור' והרמז. אבל יצירת אדם מעפר האדמה ובנין האשה מצלעו וכן וישמעו את קול ה' הכל היה כפי פשוטו ואין בו רמז כלל. והנה הראב"ע עם היותו פושט טלפיו בענין הנה דעתו באמת כפי רמיזותיו כולל שני הדרכים דרך הרב ודרך הרלב"ג כי הכל צוריי ואין בו דבר כפי פשוטו. ואין ספק שלדעת הרב יתחייבו ספקות כי איך יהיה האדם שנזכר בזאת הפרשה רומז לשכל והאשה לחומר או לכחותיו כדרכו והיה הכל המשל וצור' וג"ע ונהרות שהונח שם אדם יהיה כפשוטו. ואיך יהיה כל שם אדם שנזכר בפרשה הזאת ואדם אין ויהי האדם לנפש חיה והשאר נאמרים על המורכב. וגם הוא שם המין לפי דעת הרב בשתוף שם אדם. וכן אמר הראב"ע שה"א האדם יש לו סוד. אמנם האדם שחטא הוא השכל והאשה שהסיתתו הוא החומר. ואם היה שם האדם הזה מורה על השכל איך יאמר הוא על החומר עצם מעצמי ובשר מבשרי ואין החומר מעצמות השכל אף כי יצירת חומר אדם ונפשו כבר נזכר בפסוק (בראשית ב') וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים שהם שני חלקיו חומר וצורה ומה היה אם כן צורך משל אחר מהאדם והאשה לא יהיה מקום למאמר לא טוב היות האדם לבדו כי איך יאמר שאין טוב היות השכל לבדו מבלי החומר שאם לא יהיה כן לא יהיה שכל אדם כל שכן לדעת הרב המורה שחשב שנפש האדם היא כח והכנה בגוף ואיך תמצא ההכנה מבלי נושאה. ועוד כי מה יהיה ענין שמות הב"ח האם להודיע שאין חמרם וחיותם נאות לצורה האנושית כן הוא ענין כל שאר המינים שכל חומר מתיחד לצורתו ואינו נאות לצורה אחרת. ומה יהיה ענין התרדמה והצלע ומאמר זאת הפשט כי אין ספק שלא יפול דבר מכל זה על השכל עם החומר ולא ג"כ מאמר על כן יעזוב איש. ואולי מפני זה ברח הרלב"ג מלעשות רמז וצורה באדם וחוה עם היות שלא זכר הטענות האלה. ועוד שאם היה חטא אדם בדרך צורה לא כפי פשוטו איך יהיה פי' ויתחבא האדם ואשתו ותוכחת השם עליהם הכל כפי הפשט. כי הנה לא עשה רמז בזה הרב כלל כמו שעשה בשאר הדברים אם היה הגן ונהרותיו וכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כפי הפשט איך יהיה עץ החיים ועץ הדעת אשר בתוך הגן המשל וצורה לא פשט. והדברים כלם נקשרים מדובקים ואיך יתן הרב דבריו לשעורים זה פשט וזה צורה בדלוג. גם דרך הרלב"ג ילכד בפח הזה כי הוא יאמר כי יצירת חוה הוא כפי פשוטו והנחש הדובר בה אינו כפי פשוטו. ישיבת האדם ואשתו בגן יאמר שהוא פשט אמת שלוחם משם יאמר שאינו כפי פשוטו. ואם היה הנחש המחטיא רמז לכח המתעורר או הדמיוני למה זה לא הסית לאדם כמו שהסית לחוה. גם רמיזות הד' נהרות לשכל הפועל ולשכל ההיולאני ולשאר הכחות הם דברים בלתי מתישבים כי הכתוב קרא לארבעתם ראשית ואין הכחות שזכרו כלם ראשים באופן שוה ואיך יסתפק השכל הישר בדרכים האלה. גם כן שבפרטי הספור יפלו ספקות כי אינם מענין הרמז שחשבו בהם והוצרכו בעליהם להשיב על זה שאינם רומזים כלל אבל שבאו ליפות המשל ובאמת תואנת דברים הם מבקשים כי הנה בדברי תורת משה שלא היו לא במראה ולא בחידות לא יתכן שנאמר שבאו הדברים ללא ענין כ"ש שהפטורים ההם אינם מיפים המשל והם אינם צריכים לענינו. אבל האנשים האלה כאשר לא מצאו מענה לישבם כפי רמזיהם יאמרו שבאו ליפות המשל. סוף דבר שאני תמה מאד מהאנשים שלמים הם אתנו איך הוקשה עליהם לפרש הפרש' הזאת כפי פשוטה ובחרו ברמזים והצורות האלה שהם בעיני יותר קשים וזרים כפלי כפליים מהפשט אשר ברחו ממנו:
ולכן היותר נראה לי בזה נכון ומתישב בדרך הספור הזה כפי המחקר העיוני אגיד לך פה בקצתו ארוץ אחרי דעת הרב ובקצתו אחרי שאר הדעות ושאריתו כלו כאשר עם לבבי מסכים לשרשים אשר יקבלו כלם ואשתדל לישב הפסוקים ההם בפרטיהם ברמז הזה כפי מה שאפשר וכל זה אחרי ההודאה שהיו ושקרו הדברים כפי פשט הכתוב וכפי מה שפירשתי כי הוא באמת היותר נכון כפי הסברא המיושרת. ואומר שהספור הזה בכללו ירמז לטבע האדם הכולל בזה העולם השפל כי הנה הגן ירמוז לעולם השפל שבו מינים רבים מתחלפים הצורות כמו הצמחים בגן. ועדן הוא רומז לכדור הכולל ואמר שהי' הגן בעדן לפי שהעול' השפל הוא בתוך הכדור ובאמצעיתו והוא המרכז שעליו תסבוב כל העגולה. ואמר מקדם לרמוז על התנועה היומיות שיעשה הכדור העליון עדן שהיא מקדם רוצה לומר ממזרח למערב והיא סבת כל התנועות וההויות בעולם השפל. ואמרו וישם שם את האדם אשר יצר לרמוז אל מין האדם ואין השימה והנחה הזאת מקומות בלבד אלא שנתן בו כח שיתבונן בטבעי הנמצאים וצורך בריאתו ותכליתו ושכל שאר ההווים השפלים נבראו בעדו ולכן נברא הוא באחרונה ושהיה ראוי שיקח מהם די ספוקו ויותר יחרים. ואמר ויצמח ה' אלהים בגן כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל להודיע שברא הקב"ה בעולם השפל כל הדברים הצריכים להנאתו ולמזון גופו ולהיותם דברים חמריים לצורך הגוף אמר שהצמיח אותם מן האדמה ואחרי שזכר איך הספיק השם לגופו כל מה שהיה צריך לו זכר מה שהכין לשלמות נפשו השכלית ג"כ והוא אמרו ועץ החיים בתוך הגן כי עץ החיים הוא הכח על קניית המושכלות העיוניות והדעות האלהיות שבהם ידובק האדם עם החיים הרוחניים והנצחיים. וכן אמרו בויקרא רבה לשמור את דרך עץ החיים כ"ו דורות קדם דרך ארץ לתורה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים. דרך זה דרך ארץ ואח"כ עץ החיים שהוא תורה הנה ביארו שעץ החיים רומז לידיעות האלהיות וכמ"ש שלמה (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ח') כי מוצאי מצא חיים ובעבור שהשכל יחלק אל עיוני ואל מעשי לכן אמר שהיה סמוך לעץ החיים עץ הדעת טוב ורע כי עץ החיים הוא הכח על קנין המושכלות לכן אמר שהיה בתוך הגן להודיע שהות תכלית הגן שעליו יסובב ובעבורו נברא. ועץ הדעת טוב ורע היה לצורך ההנהגה המדינית ומה טוב תארו שניהם בעצים מלשון עצה כמו שפירש הרב המורה (איוב א') איש היה בארץ עוץ כי העיון הוא עצה שכלית ומהעצה ג"כ ההבדלה בין הטוב ובין הרע גם שבהיות הידיעה הזאת כפי ההכרחי מבלי מותרות הוא עץ הדעת טוב. ובהיותה בהפלגה כפי המותר והגבול הראוי הוא עץ הדעת רע. ולהיות שתי הידיעות האלה עיונית ומעשית מפעל השכל לא אמר הכתוב שהצמיחם מן האדמה כמ"ש על השאר אך אמר שהיו שני העצים מחוברי' יחד בתוך הגן גם שכן היה ראוי כדי שעץ החיים שהוא השכל העיוני יישיר לעץ הדעת המעשי למה שראוי שישתמש ממנו כדי להגיע אל החיים הנצחיים שהוא הטוב ולא ישתקע בו ויחשוב שהוא תכליתו שזהו הרע כמו שיתבאר. וכתב הרב המורה בענין עץ החיים שלזה כוונו חז"ל באמרם שעץ החיים מהלך ת"ק שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו וכו' שהוא רמז לכל הנמצאות שבעולם השפל כי כן הוא שגור בדבריהם ז"ל שמן הארץ ועד גלגל הירח מהלך ת"ק שנה וכן הסכימו בעלי חכמי התכונה כי מן כדור הארץ עד קבוע גלגל הלבנה מהלך ת"ק שנה. ואמרו שכל מימי בראשית היו עוברים תחת עץ החיים ר"ל הנמצאות כלם שעץ החיים בהשכלתו ישיגם. ואמרו שזה מהלך ת"ק שנה של עץ החיים אינו סוף נופו ר"ל ענפיו ולא קורתו ר"ל שלא יוכלל בהשגת עץ החיים שמהלכו ת"ק שנה ענפיו היוצאים ממנו שהם רמז לגרמים השמימיים ולשכלים הנבדלים שהם השגות אלהיות יוצאות מהתחל' הדברים השפלים אבל כלל בת"ק שנה השגות קורתו של עץ החיים בלבד ר"ל ידיעת הדברים השפלים והשכלת מהויותיהם שהוא חכמת הטבע. וכן כתב הרב זה הדעת שלזה כוונו רז"ל באמרם שלא גלהו הקב"ה ואינו עתיד לגלותו לשום אדם. וכפי דרך הרב יפורש המאמר אם שהקב"ה לא גלה לאדם הרע הנמשך מעץ הדעת בנטיה המופלגת אחר המפורסמות כדי שלא יחרב העולם ולא יפרדו בני אדם מהגשמיות בהחלט וכמ"ש שלמה (קהלת ג') גם את העולם נתן בלבם. ואם שהשכל העיוני לא יגלה ולא ילמד לשום אדם עץ הדעת לפי שהיא ידיעה מפורסמת ואינה מטבעו. אמנם אמרו ומשם יפרד והיה לארבע' ראשים ירמוז שמנהר השממיי יוצא השפע והאצילות להשקות את הגן לפעול ההוויה וההפסד בעולם השפל ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שהם הד' יסודות אש ואויר ומים וארץ וגם מיני ארבע הצורות ההיולאניות דומם וצומח חי ומדבר וקרא את הדומם פישון לפי שהוא החלק הרב מן המורכבים החמרים מלשון רבוי כמו ופשו פרשיו. והודיע שבצורה הזאת עם כל שפלותה ימצאו דברים נכבדים אשר שם הזהב שהוא הנכבד שבמתכות שם הבדולח ואבן השוהם שהם הנכבדים מהדוממים. והצורה הצומחת קרא גיחון מלשון הוצאה כמו (תהלי' כ"ב) כי אתה גוחי מבטן כי כן הצמחים יוצאים מבטן הארץ ומוציאים ענפיהם מגזעם. והצורה החיונית קרא חדקל כי החי הוא היותר חד וקל בתנועתו משאר המורכבי' והוא ההולך קדמת אשור ר"ל שהוא קודם המיושר במעשיו. והצורה המשכלת האחרונה קרא פרת להיות פרי הרכבתו והשלמה שבהם. וזכר שהניח השם את האדם בג"ע לעבד' ולשמר' ר"ל לעבוד את הנשמה שזכר למעל' בקנין המושכלו' להשיג החיים הנצחיים ולשמרה מפחיתות המדות שהוא עץ הדעת טוב ואמרו ויצו ה' אלהים על האדם. ירמוז שגזר עליו כפי מה שיאות לטבעו ולשלמות נפשו כן והוא מלשון כי הוא צוה ונבראו ועל העבים אצוה. שכונה בצואה ששם בטבעם כל זה וכבר יורה עליו ויצו ה' אלהים על האדם ולא אמר אל האדם. והיתה הגזרה והצואה בבריאתו מכל עץ הגן אכול תאכל כלומר איני אוסר עליך הדברים ההכרחיי' לפרנסתך למזון גופך ונפשך מעצי הגן ומעץ החיים אבל מעץ הדעת טוב ורע שהוא ההתעסקות והידיעות בדברים המפורסמים מהו הטוב לרדוף אחריו ומהו הרע להתרחק ממנו. הנה מזה העץ והעצה הזאת עם היות שתראה אותו ותגע בו שהיא הנאה מועטת כפי ההכרחי לא תאכל ממנו כי האכילה תורה על ההשתקעות והזנת הגוף מהמאכל ההוא ושישוב אותו המזון לעצם הנזון כי הנה ימשך מזה המות הנפשיית כי בהיותך טרוד בעץ הדעת תתרחק מעץ החיים והוא המות ועל זה הדרך נאמר (דברים ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. והמשורר אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וגו'. נצור לשונך. סור מרע ועשה טוב. ואמנם מהו שכתוב בח"ז מיצירת האשה מהצלע ומה היא האשה הנזכרת בפרשה אומר אני שהאדם הנזכר הוא האדם המורכב והאשה היא נקבתו באמת כמו שפירשו הרלב"ג אבל מה יהיה הצורך והלמוד בזה הספור הוא כפי מה שאומר. שכאשר הגיד הכתוב שהצמיח הקב"ה בג"ע עץ החיים ועץ הדעת רמז למה שביארתי הוצרך לבאר מדוע נברא עץ הדעת ר"ל למה זה שם הטבע בשכל האדם כח על השכלת המפורסם בהיותו מכשול לחטא והיה מן הראוי שכמו שגוף האדם בכל חלקיו הוא חמריי וניתן לגשמיות בכח נפשו ושכלו יטה כלו למושכלות העיונות ולא דבר מהמפורסם כלל ולכן ביאר הכתוב שלא היה אפשר באדם כפי שלמותו שיהיה יחיד בעולם מבלי חברה מדינית כי לא יוכל לבדו לבקש מזונותיו ולתקנם וכ"ש בהתעסקו במושכלות וזהו לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו שלא נאמר זה בלבד על הכרח האשה בענין התולדה אלא גם כן על היותו מדיני בטבע מתחבר לזולת. וביאר שלא היה אפשר שיתחבר האדם עם הבהמה החיה והעוף המשתתפים עמו בסוג החיות אלא עם פרטי מינו האנושי האשה והבנים והזולת. וכדי לבאר זה זכר שהעביר לפניו הבהמה החיה והעוף לראות מה יקרא לו ר"ל מהו מן החיים שירצה האדם בחברתו ויקראהו אליו להיות אצלו בחברה מדינית ואם לא יחפוץ בשום מין מהם אבל יקראהו נפש חיה בהמית יורה שהוא שמו וטבעו אשר לכן לא יחפוץ בחברתו ושקרא אדם שמות לב"ח ההם ועיין בטבעיהם ובצלם לא מצא עזר כנגדו ר"ל ב"ח שיהיו בעזרתו בהתחברו עמהם במדינה והוצרך מפני זה לעשות חברתו מאנשי מינו והוא אמרו בדרך המשל והרמז הזה שהפיל השם תרדמה על האדם שהוא רומז לימי הילדות והשחרות שעדיין שכלו וכחותיו נרדמים או להמשך האדם אל תאות המשגל כי אז בלי ספק נרדם הכח השכלי והחמרי. ולקיחת הצלע הוא רמז להוצאת הזרע לענין ההולדה שממנו נמשך חברת האשה והבנים שהם הראשונות מההנהגות המדותיות והוא אמרו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. עד שיעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו לצורך החברה וכמה מן האנשים בעבור חברת בני עירם או אנשי ביתם עזבו את אביהם שבשמים ואת התורה שהיא אמם וכ"ש שיעזובו האב והאם הגשמיים להמשך אחר חברתם ויצא מזה שבהיותם בחברה הוצרכ' ההנהגה כפי השכל המעשי בנאה ובמגונה במפורסמות וזהו שהביא לעולם עץ הדעת טוב ורע ר"ל מפני חברת האשה והבנים ואנשי המדינה כלם ועל זה אמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. ר"ל שאלו היה האדם יחידי ונבדל מכל חברה לא היה צריך שיתבונן בטוב וברע שבמפורסמות אבל בהיותו בחברה היתכן שיהיו שניהם האדם ואשתו וכ"ש אנשים אחרים ערומים ולא יתבוששו בלשון תמיהה. וזה באמת בלתי אפשר כי החברה תביאם אל הבושה ולכן יצטרכו לדעת טוב ורע בדברים המעשיים. ואמרו והנחש היה ערום הוא להודיע איך נמשך לאדם חטאו וחסרונו להפסיק השגתו השכלית ולהשתמש בדברי' החמריים המפורסמים. ואמר שהיה סבת זה הנחש שהוא רומז אל הכח הדמיוני שאלו היה אדם יחידי לא היה צריך לתגבורת הדמיונות בנאה ובמגונה. אבל מפני חברתו עם הזולת והתעסקו בהנהג' תפסק השגתו והוא אמרו והנחש היה ערום מכל חית השדה ר"ל שהכח הדמיוני שבאדם היה ערום מכל הכחו' הדמיונית שבחית השד' לפי שהדמיון האנושי ישתמש בעשות הקשים וטענות דומות לאמתיות מה שלא יעש' המדמה שבשאר ב"ח ולזה כוונו חז"ל באמרם בב"ר (פרשה ג') שהיה הנחש מורכב ושעורו כגמל והיה סמאל רוכב עליו כי הנה הנחש היה אצלם הכח המדמה כי הוא המיוחד למנחשים והמביא אל ההשחתה והיה גדול כגמל ר"ל מרכיב הרכבות גדולות ופחותות בצורת הגמל וסמאל הרוכב עליו הוא הכח המתעורר כי הוא נשוא ורכוב על המדמה מתנועע מדמיוניו להתקרב אל הדבר הנדמה שיאות אליו או להתרחק מהנדמ' שהוא מזיקו וקראו סמאל לפי שהוא מסמ' את האדם ומעוותו מהדרך הנכונה ושני הכחות האלה דמיוני ומתעורר הם הסבו' הגדולות להשתמש האדם במפורסמות. ואמרו דרך משל שהיה הקב"ה צוחק על גמל ורוכבו לפי שהקב"ה לא יחפוץ בדברים הגשמיים המפורסמים באדם אלא בהיותו משלים נפשו. ומסכים לזה אמרו על צד המשל בפרקי רבי אליעזר והאדם ידע את חוה אשתו בא עליה רוכב הנחש ועברה את קין. רצה בזה לסמאל שהיה רוכב הנחש והוא הכח המתעורר והמתאוה שהוא סבת המשגל ולהיותו לתכלית הניאוף יצא משם קין שהרשיע במעשיו. ואמרו ויאמר אל האשה ירמוז שבהיות האדם בחברת הזולת הנה האשה שוכבת בחיקו והוא הדין למי שדעתו קלה כמוה יעורר הכח הדמיוני ויאמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר האם אמר אלהים וגזרה חכמתו ביצירה הטבעית שבני אדם לא יאכלו ולא יקבלו הנאה מכל עץ הגן שהם עניני העולם הזה כאלו אמר אם כך גזר יפרד הקשור ולא יתקיים האדם והיא משיבתו שלא נאסר לאדם השתמשות הדברים הצריכים להתמדת חיותו כי הם הכנה לשישתמש השכל במושכליו. אבל מעץ הדעת טוב ורע שהוא המפורסמות לא היתה ראויה האכילה שהוא ההשתקעות פן יקרה ממנו המות שהוא ההפסק מעץ החיים ההשכלה האמיתית. עוד יוסיף הכח המתעורר הדמיוני לטעון ולומר לא מות תמותון והוא דרך עצה כלומר עניי הדעת אל תמיתו עצמכם אל תבקשו להתקרב אל המות כי הנה האלהים ויצר האדם יודע כי ביום אכלכם מאותו עץ הדעת ישתלמו כחותיכם הגשמיות ויפקחו עיניכם כי אתם היום מעומק עיונכם כמתים בלתי משיגים המוחשים וגם בשכליות תהיו כאלהים שופטים ומנהיגי המדינות יודעי טוב ורע ר"ל הטוב לעשותו והרע להרחיקו ולא תוכלו להגיע בזה כי אם בשמוש השכל בחלק המעשי וזכר שהאש' והוא הדין לאנשים תלושי הדעת כמוה יראו במחשבותיהם ההתעסקות במפורסם ובדברים החמריים הוא נאות לכח הזן הצומח וזהו כי טוב העץ למאכל והוא נאות ג"כ לכח המעשי המרגיש וזהו וכי תאוה הוא לעינים והוא נאות ג"כ לשכל המעשי ונחמד העץ להשכיל כלומר בהנהגת אדם ביתו ומדינתו בטוב וברע. ולפי שההדיוט קופץ בראש האש' קלת הדעת אכלה מן העץ ראשונה ונמשך זה לאדם עם כל חכמתו ושלמותו שבהסתת האש' לרוע חברת' הביאתו לחטא כלומר להפסיק עיונו ולהתעם בדברים המפורסמים ולכן נפקחו עיני שניהם האדם החכם עם הכסיל לעיין בדברים המעשיים הפרטיים וכאשר נשתקעו בו אז ידעו כי ערומים המה כלומר שנשארו משוללים מההשג' העיונית האמתית כי בהשתקעם בזו נפרדו מזו ומזה השיגו גנות גלוי הערו' ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות כלומר שעשו יסוד עניניהם בדברים מדומים חלושי המציאות בעלי התאווה והם גם כן תואנות וסבות לרעתם. וכאשר ירד עליהם השפע העליון שרצו להתעסק במושכלות האמתיות לא יוכלו לעשותו מפני השתקעם במפורסמות והוא אמרו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו ר"ל שכאשר חזרו לשמוע את קול ה' אלהים מושכליו ואמתיותיו שאותו עיון והשכל היה מתהלך בגן וענינו העולם השפל הזה ומושגיו לא יכלו עליו ומצאו עצמם נסתרים ומתחבאים בתוך עץ הגן ר"ל בסבת עץ הגן שהוא עץ הדעת טוב ורע. ואפשר לומר ג"כ שמתוך שהרחיקו עצמם מהעיוניות האמתיות באו לכלל טעות כי חשבו ושערו היותו יתברך מתהלך בגן ר"ל משגיח בעולם השפל. אבל לא בהשגחה פרטית כי אם לרוח היום ר"ל באמצעות התנוע' היומית לא באופן אחר והיה זה הטעות לפי שהתחבאו האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן ר"ל שנתחבאו וצללו כעופרת בתוך עצות המפורסמות וידיעתם ולכן ויקרא אליו ה' ויאמר לו איכה ר"ל שהם ראו ערות' וחסרונ' בעיוניות כאלו השם קורא את האדם ואומר לו איכה איך נפלת משמים מהשכלתך ועיונך ועתה איכה אתה דר ובאיז' מקום אתה מושקע בנאה ובמגונ' המפורסם. והנה לא קרא את האשה לפי שלא עשאה הטבע לשתשכיל כי אם לעזור ולעבוד את בעלה ולכן יחס אליו האשמ' והתוכח' כלה. וזכר עוד מיפוי משלו זה שהרגיש האדם במה שאבד והשיב את קולך שמעתי בגן ואירא כלומר הנה קודם חטאי הייתי שומע קולך בגן במושכלות העולם הזה ועתה אחר שאכלתי מעץ הדעת הנני ערום מכל ידיעה עליונה. ואני נסתר ונחבא בידיעתי הרעה אשר בחרתי בה. וביאר שהרע' אשר מצאתהו הית' מפני החבר' מהדעות החלוקו' אשר נתחדשו בה. והוא אמרו האש' אשר נתת עמדי וגם היא אמרה שהנחש השיאה יצרו הרע וכחו הדמיוני. וכלל המליצה היפ' הזאת היא לבאר שהאדם לא יוכל להתמיד בעיונו בהיותו בחבר' הזולת כי טבע החבר' ודעות החברים והמלאך הדובר בם דמיונ' וכחותיהם ישובו מאחרי השם לחשוב מחשבו' בדברים המפורסמים המעשיים מפסיקים החיים השכליים ומזה תדע שעם היות אמת ברור כמו שכתב הרב המור' שלא נתקרב הנחש לאדם ולא דבר עמו אלא עם חוה שלא יתחייב מזה שתהי' חוה רומזת לחומר ואדם לשכל. כי הנה הכח הדמיוני כמו שלא יתקרב לשכל הנבדל ככה לא ימצא לחומר מבלי צור'. אבל הוא בלבד במורכב משניהם. ולכן היותר נכון הוא שהאדם הוא רמז לכל חכם לב מתלמד במושכלות והאש' היא המורכב השכל והדמיון (משלי י"א כ"ב) אשה יפה וסרת טעם ולכן דבר עמה הנחש בהיות' מוכנת כפי קלות דעתה להסתתו ולא זכרה התור' לענין הרמז הזה שם אשה כי אם להיות' החבר' היותר קרובה לאדם וגם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכ' משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה וכולי. רמזו למה שביארתי שהנחש הדמיוני הטיל זוהמת הדעות המפורסמות בחוה וזרע' קלי הדעת. וישראל שעמדו על הר סיני וקבלו התור' והמצוות בהגבלת הטוב והרע פסקה זוהמתם וכמו שיתבאר אחר זה. ואמנם קללות הנחש והאש' ואדם כפי הרמז הזה הם ביאור הרעות המתחייבות מטבע כל אחד מהם בעסק המפורסמות כי הנה הנחש הדמיוני נתקלל שיהי' ארור מכל הבהמ' ומכל החיה לפי שאחרי שישוב הדמיון האנושי מאחרי השכל ישאר יותר גרוע מהכחות הדמיוניים שבשאר ב"ח שהם לא יעשו עולה כי לא יבקשו רק ההכרחי ואין כן דמיון האדם בהתרחקו מהשכלי כי הוא ארור ומקולל בשקריו וכזביו. ואמר על גחונך תלך להגיד שכל מה שיתעסק וישתדל עליו יהיה על גחונו למלאת בטנו כי כל עמל אדם לפיהו גם שלא ישיג מבוקשיו אלא אחרי העמל והטורח והולך על גחונו. ואמר ועפר תאכל להגיד שכל השגותיו של כחו המדמ' יהיו חמריות עפריות גם שאחריתו יהיה עפר והפסד ואמר ואיבה אשית וגומר להגיד שבני אדם תמיד בשכלם ינגדו לדמיון ויכזבו הרכבותיו. וגם ירמוז בזה שמצות התורה כלם אצל בני אדם להרחיק המחשבות הדמיוניות ולבזות הטובות המדומות וישנאו אותם תכלית השנאה והוא אמרו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ר"ל שהאדם יכה את הדמיון בראשו ר"ל בתחלתו והדמיון ישופנו עקב רוצה לומר בסוף כי בסוף ימיו יגברו עליו הדמיונות עד שמזה הצד היתה נפסקת נבואת הנביאים ימים קודם מותם לתגבורת המדמה בהם. ולפי שהאשה אינה נמשכת בטבעה אחרי המושכל כי אם אחרי המדומה לכן קלל אותה שבהשתקעות' לתאוות המפורסמות יתחייבו בה תמיד עצבונו' הרבה וגם הדבר היותר נאהב אצלה שהם הבנים תהי' עצבה תמיד אם בהריונ' ואם בלדתה אותם ואם בגדולם ואם טבע האשה להתעסק במגונה ובנאה גם זה לא יעלה בידיה כי היא תהיה נכבשת לבעל' והוא ימשול בה. ובו יהיה הטוב והרע לא בידה. ולאדם אמר שכיון ששמע בקול חברתו להשתקע במפורסמות שתהי' האדמ' ארור' בעבורו כי להיות מורכביה בעבור האדם והיה תכלית האדם להשיג שלמות נפשו הנה כמו שכאשר יזכה האדם תהיה מבורכת ה' ארצו ככה בהחטיאו תכלית בריאתו תקולל חלקתו בארץ וההנא' שתשב לקנות תהפך לו ליגון ואנח'. והוא אמרו בעצבון תאכלנ' כל ימי חייך כי זהו טבע מפורסם שיביא האדם למינים רבים מהיגון וביאר זה באמרו וקוץ ודרדר תצמית לך ואכלת את עשב השד' כלומר שיטפל בענינים הפחותים. ואותו מעט ערבות שיגיע אליו יהיה בעמל רב וכפי דרך הרב המור' יפורש וקוץ ודרדר תצמיח לך שלהיותו טרוד בידיעת המפורסמות יעלו בדעתו בעיוניות שבושים וטענות כוזבות שהם קוץ ודרדר בעיון ולכן יחדל ממנו העיון בהחלט ויתעסק בדברים הפרטיים הפחותים והוא אמרו ואכלת את עשב השדה. ואמר בסוף הקללות שאחרי שהדעת האלהי מאוס ימאסהו מהיותו נשאר נצחו ישוב אל האדמ' אשר ממנ' לוקח בנין גופו והוא אמרו ואל עפר תשוב והנה זכר הכתוב שקרא אדם שם אשתו חוה להגיד שהסתת' לא הית' מרוב חכמ' אלא להיות' דברניית ונצוחיית נמשכת לפרסום כאלו היא הית' אם כל חי מעיינת בטוב וברע אשר ימצא אותם כל הימים. ואמרו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם להגיד שכאשר נשתקעו בידיעת המפורסמות באו לכלל המלאכות אשר הם חלק המעשי ולעשות מלבושים וכלים מכלים שונים ללבשם. וכפי דעת החכמים בעני הרמזים האל' נתיחסו כל אלה הדברים לשם עם היותם דברים נמשכים כפי המנהג הטבעי להיותו יתברך סבה ראשונ' לכל ואמנם מה שכתוב אחר זה הן האדם היה כאחד ממנו וגומר נ"ל לפרש ע"ד הרמז הזה שאינו זכרון העונש שקבל אדם אלא מה שהסכים הקב"ה ברוב חסדו לסדר חיי האדם והנהגתו באופן שלא יאבד המפורסמות ולא ישבת שלמותו הנפשי וכאמרם ז"ל על זה ב"ר (פרש' כ"א) מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשוב' וענינו שאדם בעת הבראו אכל תחל' מעץ החיים ואחר' כך אכל מעץ הדעת אבל תולדותיו וזרעו שהם אישי המין היו נהפך זה כי עיר פרא אדם יולד אין לו מושכל בפועל ותחלת השתמשות העולל והיונק הוא באכילת עץ הדעת ולקיחת הערב והמועיל והמגונ' והנא' ואח"כ כאשר יתן אליו השם לב לדעת אז ישתמש ויתעסק באכילת עץ החיים השכליים ועל זה אמר כאן הן אדם היה כאחד ממנו ר"ל בראשיתו והתחלתו היה כאחד ממנו משכיל תמיד אבל בטבעו היה לדעת טוב ורע ולכן גם עתה שכן הוא שהתחיל בעץ הדעת אולי ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים בהשכילו כפי שלמות נפשו וחי לעולם באופן שיאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו. ולכן הגביל וסדר לו הקדוש ברוך הוא מה שיעש' לתולדותיו ראשונ' לצורך גופו שהוא עץ הדעת טוב ורע. ושנית לצרכי נפשו לקנין המושכלות וזה בששלח אותו מג"ע לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם רוצ' לומר שנתן לו כח והכנ' לאות' עבוד' שהיא בידיעת הטוב והרע כפי הצורך והראוי. ויהיה לפי זה וישלחהו לא מלשון גרושין כי אם לשון מנוי ויכולת כמו (בראשית מ"ה ה') כי למחי' שלחני אלהים לפניכם. וזכר שכאשר יעבוד את האדמ' יהיה מגורש מהעיון כי תרי קלי לא משתמעי והוא אמרו ויגרש את האדם רוצ' לומר שגרשו מהעיון בהיותו עובד אדמ'. וזכר עוד מה שהכין לו מקנין המושכלות באמרו וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. כי הכרובים כפי זה הרמז הם הכח המדמ' והמחשבי. ולהט החרב המתהפכת הוא השפע הנשפע על השכל ההיולאני. והענין כלו ששם באדם תאו' לזה לשמור את דרך עץ החיים ר"ל להגיע לתכליתו שבעבורו נברא לראות באור החיים. וכבר ביאר הרב המור' שזה דעתו בכרובים בסוף פמ"א ח"ב וכן ביאר שזה דעתו בלהט החרב המתהפכת בהקדמת ספרו כמו שזכרתי ובעבור שהיה קנין המושכלות מגיע לאדם בקושי גדול מהכרח אמרו שהוא הנרצ' בלהט החרב המתהפכת והיה גם כן מוכן אל ההשתקעות בידיעת הטוב והרע עד שמפני זה התחלפו דעות בני אדם קצתם יאמרו שהטוב הוא הערב והרע הפכו. וקצתם יאמרו שהטוב הוא המועיל והרע הפכו. וקצתם ישימו הטוב הכבוד והקלון הפכו. ולכן כשרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הניח להם נימוס תוריי להשלימם באמונת התוריות ע"ד הקבלה שעץ החיים היא למחזיקים בה ולהגדיל ולסדר ידיעת הטוב והרע כפי הכמות והאיכות הראוי לו שלא יעיק ולא ימנע השלמות הנפשיי וזה היא תכלית הספור הנכבד הזה שבא בתחלת התורה כי הנה אחרי שספרה בריאת העולם ואדם הראשון שבמינו זכר טבע האנושית ומה שיקרה לו בבקשת השלמות ומניעתו ללמדנו צורך התור' האלהית במצות השמעיות והמעשיות באומ' הקדושה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו וישתקע במפורסמות יותר מן הראוי ויחסר מידיעת האמתיות אם לא שהתורה עזרתו והגבילתו בכל זה. וכבר כוונו הקדושים בכל זה באמרם בויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור רמז לתורה האלהית הכתובה על גוילים של עור ולכן אמרו בב"ר (פרשה כ') שבספרו של רבי מאיר כתוב כתנות אור שרמז בזה לתורה האלהית כי נר מצוה ותורה אור וכן תרגם אנקלוס לבושין דיקר כי הלבושים והכתנות ההם היו אור מאיר לחשכתם ולכסות את ערותם בטוב וברע ולפי זה יהיה אמרו וילבישם מלשון ורוח לבשה את עמשי צדק לבשתי וילבישני שהרצון בו ההתעצמות והדבקות בתורה. ומסכים לזה אמרו ג"כ בב"ר יצחק רביא אומר בגדיו של אדם הראשון היו חלקים כצפורן ונעים כמרגליות שרמז ג"כ על כתנות האור הקדוש התוריי שיש בהם חלקים כצפורן. החלק שיראה שאין בו תועלת כספור ותמנע היתה פלגש ודומיהם אין הדבר כן כי אותם הספורים כאשר יובנו על אמתתם הם נאים כמרגליות. ופה נשלם מה שראיתי לבארו ברמזי הספור הזה ע"ד המחקר והשלמתי הרמז בכל הספור וחלקיו בקשורו ואין ספק שכבר יפול עלי מזה לזות שפתים שאני כפורץ גדר ישכנו נחש כפי מה שאסרו במסכת חגיגה בדרישה במעשה בראשית בשנים ואף כי לכתבו על ספר במקהלות ורבבות עם ישראל ואיך אם כן אתנצל מהיותי שולח פי ולשוני בדברים שכסה אותם עתיק יומין ולהיות רכיל מגלה סוד אבל התנצלותי מבואר לעיני כל בעל כנף שאם לא קדמוני חכמים בגלוי רב וביאור רחב בצורת והרמזים בספור הזה לא הייתי פוצה פה ומצפצף. אבל אחרי שראיתי הרב המורה והראב"ע גלו טפח והרלב"ג ומפרשי ספר המורה ומפרשי פי' התור' להראב"ע וגם יתר המחברים בגלוי גדול מבלי העלם כלל שתו בשמים פיהם וביארו הסודות ההם כנפשם לעין כל ולא מצאו דרך אל הרמוזים כי אם בהכחשת פשוטי הכתובים וגם ברמזים ההם אשר עשו היו דרכיהם עקשים ונלוזים במעגלותם קנא קנאתי לה' אלהי הצבאות ולכבוד תורתו וכדי להרים מכשול מדרך עמי אחרי אשר כבר נתפרסמו הרמזים וחדל הכסוי ונגלו הסודות בדרכים לא טובים כי מלאתי מלין הציקתני רוח בטני אמרתי עת לעשות לה' ולכבוד תורתו אפרש הפסוקים כלם על פי פשוטם מבלי ספק ולא ערעור ושאלה. ולמי שירצה להעמיק עוד בהם רמזים וצורות מדעיות בחרתי בהם דרך סלולה משוללת מהספקות והוריות שיתחייבו לאשר קדמוני בזה להוכיח כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ונתעכר חומרו, ככתוב על אומרו ויעש כו' וילבישם, ועל כן אי אפשר לשוב אל ראשיתו לזכך החומר, עד יתמרק בכור הארץ ויעשה בריה חדשה על ידי טל העליון, על כן הוכרחה המיתה כוללת שאפילו הצדיקים לא יבצר מהם לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים מלשוב לעפרן, כי בחיים חיותם בלתי אפשר, כי אפילו במתן תורה שעל ידי לוחות ראשונות שהיה מקום להזדכך, נתקלקלו בעגל:
ונבא אל הענין שאמר הוא יתברך למלאכי השרת, "הן האדם היה כאחד ממנו", שהוא כי היה כמלאכים שלא יעצרם הגשם מלהשרות בהם שכינה כן היה זך, אך נמשך "לדעת טוב ורע" ונתעכר חומרו. ועל כן רפואת תעלה - לעלות במעלה היותו מרכבה אל השכינה בגוף ונפש - היתה לו גזרת המיתה, ועל כן אם ישאר בגן עדן "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" ונמצא בלתי מת ולא יתוקן לעולם:
ואם נאמר שלא יחזור אומרו ממנו אל מלאכי השרת, שלא היה כוללם הוא יתברך אל עצמו חלילה, יתכן בשום לב אל מלת הן, והוא כדרך רבותינו ז"ל לדרוש תיבה כיוצא בה. כי הנה שתי אותיות אלה, הן בלתי מתחברות עם שום אות, כי אל"ף וטי"ת עולים יו"ד, וכן ב' וח', וג' וז', וכן דל"ת וי"ו, אך הה"א אין לה חבור, וכן הנו"ן, כי י' וצ' עולים מאה, וכן על סדר זה נשארה הנו"ן יחידית, ועל כן היו למשל אל דברים בלתי מתחברים. ובזה יאמר "הן האדם", לומר כי שני חלקי האדם הכוללים אותו, אשר הם נגדיים זה לזה שהם חומר וצורה, "היה" הכל "כאחד ממנו", כמיוחד שבחלקיו היא הנפש. וזה משמעות מלת אחד בפת"ח האל"ף, שהוא המיוחד, כד"א (בראשית כו) שכב אחד העם. והכונה כי הנגדיים שבאדם היו כמיוחד שממנו עצמו, כי גם חומרו לנפש יחשב, וראוי להשרות שכינה בדבקות עצמיי בלי ערוב החומר, אך בחר "לדעת טוב ורע". ועתה שאין חומרו דומה לנפשו כי נתעכר, "פן ישלח ידו" כו' ובלי מיתה לא יוסר חלאת חומרו ממנו ולא יתוקן, לכן "וישלחהו" כו':
וענין אומרו שיקח ויאכל וחי, יהיה כענין מאמרם ז"ל בגמרא (שבת ל ב) כי בסלוק דוד המלך ע"ה היה עוסק בתורה כל אותו היום ולא יכול מלאך המות ליגש אליו ליקח את נפשו ממנו עד שפסק. וכן רבי ע"ה עד ששפחה השליכה כלי מהגג, ומן הברת השבירה הפסיק ונפטר (כתובות קד א). כן יאמר יתברך אם ישאר אדם בגן עדן יקח מעץ החיים, שהוא ענין עסק סודות התורה, כי על דרך הסוד היתה לו, ועל ידי עסקו בה ומצותיה, היה משפיע שפע ומצמיח ומגדיל עצי עדן כמפורש למעלה, והוא אומרו לעבדה ולשמרה. והנה באחוז בתורה שהוא אומרו "ולקח גם מעץ החיים", אפשר יאכל שיהנה כאוכל ויערב לו באופן לא יתבטל מעץ החיים, ולא יוכל מלאך המות לגשת שמה, כי אין שם דבר יפסיקהו, כאשר היה בדוד המלך ע"ה וברבי ע"ה, על כן "וישלחהו" כו':
או יאמר אם נפרש שאומרו יתברך לא תאכל ממנו, הוא שלא היה מקפיד אם היה נכנס בידיעת חקירות טוב ורע, אם לא היה אוכל ונהנה ממנו - היא סברת מינות, "כי" אם היה אדם נכנס בענין עץ הדעת טוב ורע ולא היה אוכל ממנו - שהוא חקור בדרישותיו - ושלא ידבק בידו מאומה מן החרם, רק נכנס בשלום ויצא בשלום כמאמר חכמי האמת באברהם, אין רע, אך אמרו ז"ל (סנהדרין לח ב) שנעשה מין שהיא האכילה מפריו, כאשר רמזו ז"ל (בראשית רבה יט ח) שסחטה ענבי רוש והשקתו, שהוא משל אל החקירות, כסוחט הזה לאכל מפנימיותו:
ונבא אל הענין, אמר הוא יתברך הלא אפשר ידבר איש נגדי, למה נתתי לפניו מכשול שיהיה לו מקום לבא אל ענין העץ ההוא, לזה אמר הוא יתברך, הנה אם יחוייב לכל הבא אליו לאכול ממנו, היה קשה, אך אפשר יחזיק באמת וידע הטוב והרע ויצא בשלום ולא יחטא. וזהו אומרו "הן האדם היה כאחד ממנו" שרפי קודש "לדעת טוב ורע" בידיעה ולא יחטא, רק יצא בשלום באופן שלא נתתי לו מכשול, אך לא עמד בידיעה בלבד, ואכל ואשם על בחירתו, ומה שחטא צריך לתקנו, ואם ישאר בגן
עדן "פן ישלח ידו" כו', ולא יוכל נקיון כמדובר בקודם על כן "וישלחהו" כו':אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד אומרו תיבת היה שהיה צריך לומר הוא. עוד לא היה צריך לומר אלא הן האדם כאחד ממנו. עוד איך יוצדק לדמותו לאלהים לצד שיודע טוב ורע. עוד איך יוצדק לומר תיבת ממנו ח"ו שמראה שיש למעלה כדמות, והיה צריך לומר כאחד מכם או כאלהים:
אכן להיות שקדם ה' וציוה לאדם על עץ הדעת לא חש ה' להאדם שיאכל מעץ החיים בין מצדו בין מצד המסית, בין מצדו כי הוא מושלל מההכרה והידיעה לכקש תחבולות לעלות ברומי הצלחות גופיות. בין לצד המסית כי המסית מטבעו שלא יסית להאדם על הדבר שיש לו בו הנאה וזכות ופשיטא שלא יסיתהו לאכול מעץ החיים, ואם היה ה' מצוהו על עץ החיים עם עץ הדעת היה המסית מתגרה בו לאכול מעץ החיים לצד ביטול המצוה ואפשר שהיה מוצא מקום להסית גם לאדם עצמו, לזה נתחכם ה' לבל צוותו על זה שבזה לא יתגרה בו מסית, וכאשר אכל מעץ הדעת וישנו בהכרת דבר שיאות לו נכנס בגדר ספק שמא ישלח ידו לאכול לחיות לעולם. ולחששא זו דיבר ה' דבר חכמה וזו היא שיעור דבריו הן האדם היה כאחד פירוש שה' בראו כאחד פירוש כאחדות אחד המוכרת בעולם שהוא אחדותו יתברך כאומרו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והשליטו בתחתונים כאומרו וירדו וגו', ויצתה פעולה זו ממנו פירוש מהאדם לדעת טוב ורע כי אני צויתיו לבל יאכל מעץ הדעת טוב ורע אלא שהוא חטא והשיג הידיעה וכיון שהשיג הידיעה יש לחוש שבאמצעות הידיעה יבחר לאכול מעץ החיים וחי לעולם. ומצאתי ראיה לפירוש ממנו מדברי אונקלוס שתרגם ממנו מיניה:
עוד יתבאר הענין על זה הדרך כי ה' ביום צוותו על עץ הדעת צוה ב' דברים, הא' הוא בלתי אכול מעץ הדעת, והב' אם יאכל ישנו בתקנת המות, והוא אומרו כי ביום וגו' תמות, כי זה הוא תיקון הדבר והוה ליה כלאו הניתק לעשה שהוא התיקון. וכבר כתבנו למעלה כי זולת החטא היה האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא והיה דר בעליה ובחצר, וצא ולמד מאליהו הנביא זכור לטוב ועל ידי החטא נפסלה גוייתו מהשגת עלות למקום קדוש וכשיהיה מושלל אפשריות ההפרדה מהגויה הרי הוא חסר השגת התעדנות הנצחי והערב המקווה, וכפי זה הגם שלא יצו האל להאדם בלתי אכול מעץ החיים האדם מעצמו יפרוש מחשש יום אוכלו מעץ הדעת שאם לא כן אין מציאות לתקן הלאו ונמצא האדם אבוד, אבל אחר שאכל הן אמת אם היה בדעתו שאכילתו היא אכילה שצריך עליה מיתה פשיטא שלא היה ה' חש שיאכל מעץ החיים אלא שאכילתו היתה בשוגג וכמו שכתבנו למעלה ומעתה אין לו לחוש עוד על העון לשמור עצמו בלתי קרוב לעץ כי יש לך לדעת כי עיקר טעם מצות המלך על עץ הדעת היא לבלתי יושג בדעת אדם הכרת בחינת הרע ותהיה דעתו מוחלטת בבחינת הטוב מבלי הרגשת בחינת הרע והוייתו בעולם, והוא אומרו (קהלת, ז) (ברא) [עשה וגו'] את האדם ישר פירוש בידיעה אחת טובה ואין דמיון הרע מצוייר בדעתו וכאשר הוכר הרע בידיעתו ודעתו, וזה לך האות וידעו כי ערומים ויתבוששו, אין מקום למצוה זו בעולם, ויחשוב האדם שפקעה מצוה זו מעצמה ומעתה לא יחוש לשלוח ידו וחי, ואמר ה' כי טועה בדעתו וצריך הוא למות אפילו על שגגתו אשר שגג מטעם שכתבנו למעלה כי נפסל גופו מעלות אל האלהים יחד עם הנשמה:
ולפי דרך זה נשכיל מאמר אחד תמוה (ב"ר פכ"א) וזה לשונם ועתה פן ישלח ידו אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה דכתיב ועתה אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים, י) ועתה ישראל מה וגו', והוא אמר פן אין פן אלא לאו, אמר הקב"ה ישלח ידו ואכל ואם אכל וחי לעולם עכ"ל. דבריהם ז"ל תמוהים ביותר איך יוצדק לומר ה' לאדם שיחזור בתשובה וימרוד מרד גדול כזה לומר לא. עוד למה לא חש ה' שיאכל אלא כשאמר לא. והיה נראה לומר כי אם היה עושה תשובה לא היה ה' מקפיד על חיותו לעולם וזה אינו כי כבר נתחייב מיתה ביום אוכלו מעץ הדעת:
ולפי דרכנו יבואו על נכון דברי רבותינו ז"ל כי ה' רצה להודיע להאדם כי חטא באכילתו ובאמצעות הכרתו כן הוא מעצמו יבדל מלאכול מעץ החיים כמו שכתבנו למעלה כי הוא זה תיקונו, ולזה אמר לו שיעשה תשובה ומשמעות תשובה יגיד כי פשע, והאדם השיב לאו פירוש כי לא חטא שיצטרך לשוב, וטוען טענה הנשמעת כי לא ידע בה ואינו אלא שוגג ואינו צריך לעשות תשובה, וכיון שטען כן אמר ה' מעתה ישלח ידו ואכל שאין לו מונע כפי סברתו, לזה שלחו ה' כי משפטו נחתם למות על אכילתו מטעם שכתבנו. ואחר כך שב ונכנם במי גיחון ק"ל שנה לכפרת עון:
והנה הגם שה' אמר אליו ביום אכלך ממנו וגו' דברי קדוש אמרם בב' פנים יש במשמעות יום יומו של אדם, ויש במשמעות יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה (מדרש רבה פי"ט) והכונה הוא כפי בחינת החטא וכפי הרגשתו בדבר, אם ירשיע לעבור פי ה' בעזות יקיים בו יומו של אדם, ואם ישגוג שגגה כזו ויגלה דעתו כי לא היה חפץ בדבר תהיה הכוונה יומו של הקב"ה אלף שנה כמו שכן היה:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
הן האדם היה. מתוקן למיתה. אמר ר' ברכיה: כשביקש הקב"ה לבראות העולם, תחילת ברייתו לא התחיל אלא אדם, ועשאו גולם. בא לזרוק בו נשמה, אמר: אם אני מעמידו עכשיו, יאמרו: שותף נעשה עמי במעשה בראשית; אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל. משגמר הכל, אמרו לו מלאכי השרת: אי אתה עושה אדם שאמרת? אמר להם: כבר עשיתיו, ואינו חסר אלא זריקת נשמה; והעמידו וכילל בו העולם. בו התחיל בו סיים, דכתיב: "אחור וקדם צרתני". אמר הקב"ה: הן האדם היה כאחד ממנו. דבר אחר, מה כתיב למעלה: "ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם"; מלמד שעשה לו הקב"ה בגדי כהונה, כענין שנאמר: "והנה איש לבוש הבדים", וכתיב: "כתנת בד קדש ילבש". מכאן אתה למד שכהן גדול דומה למלאך, "כי מלאך ה' צבאות הוא". למה הדבר דומה? למלך שראה קרתי אחד, והלבישו כבני פלטין. אמרו לו בני פלטין למלך: אפילו אותו שהוא קרתני הוא כמונו; כך אמרו המלאכים לפני הקב"ה: אפילו אדם שהוא יציר עפר הרי הוא כמונו, הן האדם היה כאחד ממנו. למלך שחיבב עבדו, ועשה לו מונייק של זהב. סרח, נטלו ממנו ונתן עליו כבלין. כך עשה לו הקב"ה בגדי כהונה; וכשחטא העבירו ממנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה".
דרש ר' פפייס: הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס, אלא שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים, ועזב דרך חיים וברר לו דרך המות. רבי יהודה בר' סימון אמר: כיחידו של עולם, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד". רבנן אמרין, כגבריאל, שנאמר: "והנה איש אחד לבוש הבדים". ריש לקיש אמר, כיונה: מה זה בורח, אף זה בורח.
ועתה. מלמד שפתח לו ה' בה פתח של תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך".
הן האדם. לא יכול לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · ג · כב · >>