מ"ג בראשית ג כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית ג · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַאי בְּעָלְמָא מִנֵּיהּ לְמִדַּע טָב וּבִישׁ וּכְעַן דִּלְמָא יוֹשֵׁיט יְדֵיהּ וְיִסַּב אַף מֵאִילָן חַיַּיָּא וְיֵיכוֹל וְיֵיחֵי לְעָלַם׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ אֱלהִים לְמַלְאָכַיָא דִי מְשַׁמְשִׁין קֳדָמוֹי הָא אָדָם הֲוָה יְחִידִי בְּאַרְעָא הֵיכְמָא דַאֲנָא יְחִידִי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וַעֲתִידִין לְמֵיקוּם מִינֵהּ דְיַדְעוּן לְמַפְרְשָׁא בֵּין טַב לְבִישׁ אִלוּ נָטַר מִצְוָותָא דִפְקִידְתֵּיהּ אִית הוּא חַי וְקַיָים בְּאִילָן חַיָיא עַד לְעַלְמִין וּכְדוֹן עַד דְלָא נְטַר מַה דְפַקִידְתֵּיהּ נִגְזוֹר עֲלוֹהִי וְנִטְרְדֵיהּ מִן גִנְתָא דְעֵדֶן קֳדָם עַד לָא יִפְשׁוֹט יְדֵיהּ וְיִסַב מִן פֵּירֵי אִילַן חַיָיא דְהָא אִין אָכִיל הוּא מִנֵיהּ הֲוֵי חַי וְקַיָם עַד לְעַלְמִין:
ירושלמי (קטעים):
וַאֲמַר מֵימְרָא דַיְיָ אֱלהִים הָא אָדָם דְבָרִית יָתֵיהּ יְחִידִי בְּגוֹי עַלְמֵי הֵיךְ מַה דְאֲנָא יְחִידִי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עֲתִידִין אוּמִין סַגִיאִין לְמֵיקַם מִינֵיהּ מִינֵיהּ תְקוּם אוּמָה דְיַדְעָה לְמִפְרְשָׁא בֵּין טַב לְבִישׁ וּכְדוּן טַב דְנִטְרוֹד יָתֵיהּ מִן גִינְתָא דְעֵדֶן מִן קֳדָם עַד לָא יִפְשׁוֹט יְדֵיהּ וְיִסַב לְחוֹד מִן פֵּירֵי אִילָנָא חַיָיא וְיֵכוֹל וְיֶחִי לַעֲלָם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"היה כאחד ממנו" - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים ומה היא יחידתו לדעת טוב ורע מה שאין כן בבהמה וחיה

"ועתה פן ישלח ידו וגו'" - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה ויש מדרשי אגדה אבל אין מיושבין על פשוטו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ – הֲרֵי הוּא יָחִיד בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יָחִיד בָּעֶלְיוֹנִים. וּמַה הִיא יְחִידוּתוֹ? "לָדַעַת טוֹב וָרָע", מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבְּהֵמָה וָחַיָּה.
וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ – וּמִשֶׁיִּחְיֶה לְעוֹלָם הֲרֵי הוּא קָרוֹב לְהַטְעוֹת הַבְּרִיּוֹת אַחֲרָיו וְלוֹמַר אַף הוּא אֱלוֹהַּ. וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אֲבָל אֵין מְיֻשָּׁבִין עַל פְּשׁוּטוֹ.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר" — כאשר יהיה "אֶחָד" בפת"ח קטן [=סגול], יהיה בטעם, וענינו מוכרת. ואם יהיה בפתח גדול, יהיה סמוך; וכן: (בראשית מט טז): "כְּאַחַד שבטי ישראל". על כן לא ייתכן מדקדוק הלשון להיות פירושו "כמו אֶחָד"; ומה טעם יהיה לו? והיה בעל הטעמים ראוי לדבק "ממנו" עם "לדעת" [אילו היה "כאחד" עומד לעצמו].

ופירוש "ממנו" — לשון רבים, כמו (בראשית כג ו): "איש ממנו". וכבר ביארתי בספר היסוד למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח, הקוראים אותו בלא דגשות, יטעו.

וטעם הפסוק, כמו (בראשית ג ה): "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". או פירושו על מחשבתו.

ואל תתמה על מילת "ממנו", כי כמוהו (בראשית א כו): "נעשה אדם בצלמנו", (בראשית יא ז): "הבה נרדה"; וזה דיבור ה' עם המלאכים.

["וחי לעולם" — ראה אבן עזרא על בראשית ג ז.]

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועתה פן ישלח ידו" - רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה או שלא ימות כלל או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו והנה עתה שהיתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה ולא אכל ממנו כי לא היה צריך ודע והאמן כי גן עדן בארץ ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו כי פרת בארצנו ובגבולנו ופישון הוא נילוס מצרים כדברי הראשונים אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד כמו שאמרו (מדרש שה"ש זוטא א ד) הביאני המלך חדריו מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי מרום החדרים שבשמים דבר אחר הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע מעשה גן עדן והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום ומשם ימשך כח המלכיות שבארץ כמו שכתוב (ישעיהו כד כא) ועל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה כך אמרו בבראשית רבה (טז ד) ארבעה ראשים אלו ד' מלכיות שם האחד פישון זה בבל וכו' והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה סודם נעלה ונשגב והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון במעשה ובמחשבה ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל למה מנעו ממנו והאלהים הוא הטוב והמטיב לא ימנע טוב להולכים בתמים והנחש אין בו היום נפש מדברת ואם היתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו כי היא היתה לו קללה נמרצת מכולן אבל כל אלה דברים כפולים הגלוי והחתום בהם אמת ובבראשית רבה (טז ה) דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו רמזו כי הקרבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן והם העבודה והשמירה בהם ורבי אברהם מכחיש מה שאמרו כי פישון הוא נילוס בעבור שימצאהו יוצא מהר הלבונה ולכן יגדל בימי הקיץ וכבר נודעו נהרות רבים יצאו מן המקור וימשכו הרבה ואחר כן יכנסו בתחתיות ארץ מהלך ימים ויבקעו ויהיו נובעים תחת אחד ההרים במקום רחוק

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

הן האדם היה כאחד ממנו. ע"ד הפשט יאמר הקב"ה ממנו כנגד המלאכים. והיה ראוי לומר כאחד מכם ומתוך ענותנותו כלל עצמו עמהם, וכונת הכתוב לומר כי כן מתחלה קודם שחטא אדם היה כלו שכלי אין לו מונע כלל ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוות ורצה לדעת טוב ורע.


ועתה פן ישלח ידו. כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזרתי.


ועל דרך המדרש הן האדם היה אדם הראשון כבן עשרים שנה וזהו הן האדם היה. מכאן שאין ב"ד של מעלה מענישין עד עשרים שנה. ועל זה נגזר על דור המדבר מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו שדרשו רז"ל עשרים לרדוף שרודפים אותו מן השמים להענישו על חטאו.


וטעם כאחד ממנו דרשו בו רבותינו ז"ל ר' יהודה ור' שמעון אומרים כיחידו של עולם שנאמר (דברים ו) שמע ישראל וגו', רבנן אמרי כגבריאל שנאמר (יחזקאל ט) ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים. כהדין קמצא דלבושיה מניה. ידוע כי יש הפרש בין אחד בסגו"ל לאחד בפת"ח, כי אחד בסגו"ל הוא עומד בעצמו אינו מתאחד עם זולתו שיהיה דומה לו, אבל אחד בפת"ח הוא המתאחד עם זולתו ואינו דומה לו, והיא מלה סמוכה לכיוצא בו כמו (דניאל י) אחד השרים הראשונים. שהוא מתאחד עם שאר ענפי החסד. וכן (בראשית לב) אחד עשר ילדיו. (שם לז) ואחד עשר כוכבים. והפרש זה ידוע היה אצל החכמים האלה. ומה שהבין מזה רבי יהודה כיחידו של עולם נראה לי שדעתו היה לומר כי בספר תורה שאינו נקוד יוכל אדם לקרות כאחד ממנו בסגו"ל. אבל רבנן שאמרו בגבריאל, אמרו כן מפני שלא אמר הכתוב כאחד בסגו"ל ולכך הבינו כאחד כאותו המתאחד עם שאר ענפי הדין כיוצא בו והוא גבריאל. ומה שכתוב בו ואיש אחד בתוכם, אין זה נאמר אלא על דרך העברה, ובאור כהדין קמצא בא לרמוז על כח הרחמים שבו שהמשילו לבדים שהוא בגד לבן, וזהו לשון לבוש הבדים מעוטף בטלית הרחמים, ולומר לך כי אע"פ שהוא שר הגבורה כח הרחמים יש בו לזכות הזכאי ואין כח הרחמים נפרד ממנו כלבוש החגב הזה שהוא מעצמו ואינו זז ממנו לעולם.

ועל דרך הקבלה הן האדם היה, כמו איש היה, ומשה היה, ומכאן רמז שאין אנחנו בראשונה, ומטעם זה הזכירה התורה לידת הבנים בלשון ידיעה ודע זה. ודעת רבי יהודה האומר כיחידו של עולם אפשר שירמוז לקו האמצעי שהוא כלול מזה ומזה, וזהו סוד הכתוב (שיר ג) עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן. כלומר שהוא בלול במיני גווני אור. ומכאן יתבאר סוד יצירת אדם המורכב משני יצרים וכלול מהם יצר הטוב ויצר הרע, והם הם שאמרו חכמי האמת ע"ה שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד לימינו ואחד לשמאלו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כאחד ממנו לדעת טוב ורע" הוא יודע טוב ורע עם היותו בצלמנו ואם יהיה נצחי בזה הענין הנה ירדוף כל הימים אחר הערב וישליך אחרי גיוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב ולא ישיג האושר הרוחני המכוון מאת האל ית' בצלמו ודמותו:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "ויאמר ה' הן האדם היה כאחד ממנו". ר"ל שאם לא היה האדם אוכל מעץ הדעת היה האדם נשאר מחולק משני חלקים. חלק אחד הוא נשמתו הרוחניית. וחלק השני הוא גופו החמרי, שכבר בארנו שקודם חטא אדה"ר לא המזגו בהרכבה מזגית רק שוכנים זה אצל זה בהרכבה שכנית, והיתה נפשו יכולה להתפשט מגופו בכל פעם, כמדרגת משה ואליהו ע"ה, ועתה אחרי החטא נמזגו בהרכבה מזגית והיה האדם אחד עד שכלל האדם היה כאחד משני חלקיו, ויש הבדל בין אחד ממנו בסגו"ל ובין אחד ממנו בפת"ח, שאחד בסגו"ל מורה על חלק החשוב, ובפת"ח מורה כל אחד שיהיה ומציין החלק הגרוע, ר"ל שכלל האדם בשני חלקיו נעשה כאחד משני החלקים וכחלק הפחות שבו, שנעשה אדם גופני וחומרי, וא"א לו עוד להפשיט את חלק הרוחני שהוא נשמתו מגויתו, וזה נעשה מצד שהוא מוכן לדעת טוב ורע ולהמשך אחר החומר ומשאלותיו, והנפש כלואה במכלא החומר והיתה כמוהו, וא"כ אין לנשמתו תקוה לשוב אל רוחניותה ואל שלמותה עד שימות, ועתה פן ישלח ידו וכו' וחי לעולם, כי היה מסגולתו שהאוכל ממנו לא ימות, וזה רעה גדולה להנפש וגם להגוף, וכמ"ש באורך למעלה (סי' ב' פסוק וא"ו) כי הנפש לא תוכל לשוב אל מדרגתה, והגוף יהיה תמיד שבע כעס ומכאובות, ולכן

 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' וגו' הן האדם וגו'. יש להעיר למה לא חש האל לצוות להאדם על עץ החיים לבל יקדים ויאכל ממנו וחי לעולם קודם שיאכל מעץ הדעת:

עוד אומרו תיבת היה שהיה צריך לומר הוא. עוד לא היה צריך לומר אלא הן האדם כאחד ממנו. עוד איך יוצדק לדמותו לאלהים לצד שיודע טוב ורע. עוד איך יוצדק לומר תיבת ממנו ח"ו שמראה שיש למעלה כדמות, והיה צריך לומר כאחד מכם או כאלהים:

אכן להיות שקדם ה' וציוה לאדם על עץ הדעת לא חש ה' להאדם שיאכל מעץ החיים בין מצדו בין מצד המסית, בין מצדו כי הוא מושלל מההכרה והידיעה לכקש תחבולות לעלות ברומי הצלחות גופיות. בין לצד המסית כי המסית מטבעו שלא יסית להאדם על הדבר שיש לו בו הנאה וזכות ופשיטא שלא יסיתהו לאכול מעץ החיים, ואם היה ה' מצוהו על עץ החיים עם עץ הדעת היה המסית מתגרה בו לאכול מעץ החיים לצד ביטול המצוה ואפשר שהיה מוצא מקום להסית גם לאדם עצמו, לזה נתחכם ה' לבל צוותו על זה שבזה לא יתגרה בו מסית, וכאשר אכל מעץ הדעת וישנו בהכרת דבר שיאות לו נכנס בגדר ספק שמא ישלח ידו לאכול לחיות לעולם. ולחששא זו דיבר ה' דבר חכמה וזו היא שיעור דבריו הן האדם היה כאחד פירוש שה' בראו כאחד פירוש כאחדות אחד המוכרת בעולם שהוא אחדותו יתברך כאומרו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והשליטו בתחתונים כאומרו וירדו וגו', ויצתה פעולה זו ממנו פירוש מהאדם לדעת טוב ורע כי אני צויתיו לבל יאכל מעץ הדעת טוב ורע אלא שהוא חטא והשיג הידיעה וכיון שהשיג הידיעה יש לחוש שבאמצעות הידיעה יבחר לאכול מעץ החיים וחי לעולם. ומצאתי ראיה לפירוש ממנו מדברי אונקלוס שתרגם ממנו מיניה:

עוד יתבאר הענין על זה הדרך כי ה' ביום צוותו על עץ הדעת צוה ב' דברים, הא' הוא בלתי אכול מעץ הדעת, והב' אם יאכל ישנו בתקנת המות, והוא אומרו כי ביום וגו' תמות, כי זה הוא תיקון הדבר והוה ליה כלאו הניתק לעשה שהוא התיקון. וכבר כתבנו למעלה כי זולת החטא היה האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא והיה דר בעליה ובחצר, וצא ולמד מאליהו הנביא זכור לטוב ועל ידי החטא נפסלה גוייתו מהשגת עלות למקום קדוש וכשיהיה מושלל אפשריות ההפרדה מהגויה הרי הוא חסר השגת התעדנות הנצחי והערב המקווה, וכפי זה הגם שלא יצו האל להאדם בלתי אכול מעץ החיים האדם מעצמו יפרוש מחשש יום אוכלו מעץ הדעת שאם לא כן אין מציאות לתקן הלאו ונמצא האדם אבוד, אבל אחר שאכל הן אמת אם היה בדעתו שאכילתו היא אכילה שצריך עליה מיתה פשיטא שלא היה ה' חש שיאכל מעץ החיים אלא שאכילתו היתה בשוגג וכמו שכתבנו למעלה ומעתה אין לו לחוש עוד על העון לשמור עצמו בלתי קרוב לעץ כי יש לך לדעת כי עיקר טעם מצות המלך על עץ הדעת היא לבלתי יושג בדעת אדם הכרת בחינת הרע ותהיה דעתו מוחלטת בבחינת הטוב מבלי הרגשת בחינת הרע והוייתו בעולם, והוא אומרו (קהלת ז) (ברא) [עשה וגו'] את האדם ישר פירוש בידיעה אחת טובה ואין דמיון הרע מצוייר בדעתו וכאשר הוכר הרע בידיעתו ודעתו, וזה לך האות וידעו כי ערומים ויתבוששו, אין מקום למצוה זו בעולם, ויחשוב האדם שפקעה מצוה זו מעצמה ומעתה לא יחוש לשלוח ידו וחי, ואמר ה' כי טועה בדעתו וצריך הוא למות אפילו על שגגתו אשר שגג מטעם שכתבנו למעלה כי נפסל גופו מעלות אל האלהים יחד עם הנשמה:

ולפי דרך זה נשכיל מאמר אחד תמוה (ב"ר פכ"א) וזה לשונם ועתה פן ישלח ידו אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה דכתיב ועתה אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה וגו', והוא אמר פן אין פן אלא לאו, אמר הקב"ה ישלח ידו ואכל ואם אכל וחי לעולם עכ"ל. דבריהם ז"ל תמוהים ביותר איך יוצדק לומר ה' לאדם שיחזור בתשובה וימרוד מרד גדול כזה לומר לא. עוד למה לא חש ה' שיאכל אלא כשאמר לא. והיה נראה לומר כי אם היה עושה תשובה לא היה ה' מקפיד על חיותו לעולם וזה אינו כי כבר נתחייב מיתה ביום אוכלו מעץ הדעת:

ולפי דרכנו יבואו על נכון דברי רבותינו ז"ל כי ה' רצה להודיע להאדם כי חטא באכילתו ובאמצעות הכרתו כן הוא מעצמו יבדל מלאכול מעץ החיים כמו שכתבנו למעלה כי הוא זה תיקונו, ולזה אמר לו שיעשה תשובה ומשמעות תשובה יגיד כי פשע, והאדם השיב לאו פירוש כי לא חטא שיצטרך לשוב, וטוען טענה הנשמעת כי לא ידע בה ואינו אלא שוגג ואינו צריך לעשות תשובה, וכיון שטען כן אמר ה' מעתה ישלח ידו ואכל שאין לו מונע כפי סברתו, לזה שלחו ה' כי משפטו נחתם למות על אכילתו מטעם שכתבנו. ואחר כך שב ונכנם במי גיחון ק"ל שנה לכפרת עון:

והנה הגם שה' אמר אליו ביום אכלך ממנו וגו' דברי קדוש אמרם בב' פנים יש במשמעות יום יומו של אדם, ויש במשמעות יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה (מדרש רבה פי"ט) והכונה הוא כפי בחינת החטא וכפי הרגשתו בדבר, אם ירשיע לעבור פי ה' בעזות יקיים בו יומו של אדם, ואם ישגוג שגגה כזו ויגלה דעתו כי לא היה חפץ בדבר תהיה הכוונה יומו של הקב"ה אלף שנה כמו שכן היה:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

הן האדם היה. מתוקן למיתה. אמר ר' ברכיה: כשביקש הקב"ה לבראות העולם, תחילת ברייתו לא התחיל אלא אדם, ועשאו גולם. בא לזרוק בו נשמה, אמר: אם אני מעמידו עכשיו, יאמרו: שותף נעשה עמי במעשה בראשית; אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל. משגמר הכל, אמרו לו מלאכי השרת: אי אתה עושה אדם שאמרת? אמר להם: כבר עשיתיו, ואינו חסר אלא זריקת נשמה; והעמידו וכילל בו העולם. בו התחיל בו סיים, דכתיב: "אחור וקדם צרתני". אמר הקב"ה: הן האדם היה כאחד ממנו. דבר אחר, מה כתיב למעלה: "ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם"; מלמד שעשה לו הקב"ה בגדי כהונה, כענין שנאמר: "והנה איש לבוש הבדים", וכתיב: "כתנת בד קדש ילבש". מכאן אתה למד שכהן גדול דומה למלאך, "כי מלאך ה' צבאות הוא". למה הדבר דומה? למלך שראה קרתי אחד, והלבישו כבני פלטין. אמרו לו בני פלטין למלך: אפילו אותו שהוא קרתני הוא כמונו; כך אמרו המלאכים לפני הקב"ה: אפילו אדם שהוא יציר עפר הרי הוא כמונו, הן האדם היה כאחד ממנו. למלך שחיבב עבדו, ועשה לו מונייק של זהב. סרח, נטלו ממנו ונתן עליו כבלין. כך עשה לו הקב"ה בגדי כהונה; וכשחטא העבירו ממנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה".

דרש ר' פפייס: הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס, אלא שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים, ועזב דרך חיים וברר לו דרך המות. רבי יהודה בר' סימון אמר: כיחידו של עולם, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד". רבנן אמרין, כגבריאל, שנאמר: "והנה איש אחד לבוש הבדים". ריש לקיש אמר, כיונה: מה זה בורח, אף זה בורח.

ועתה. מלמד שפתח לו ה' בה פתח של תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך".

הן האדם. לא יכול לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

<< · מ"ג בראשית · ג · כב · >>