מ"ג במדבר ל ו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ויהוה יסלח לה כי הניא אביה אתה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שׇׁמְעוֹ֒ כׇּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִם אַעְדִּי אֲבוּהָא יָתְהוֹן בְּיוֹמָא דִּשְׁמַע כָּל נִדְרַהָא וַאֲסָרַהָא דַּאֲסַרַת עַל נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵיק לַהּ אֲרֵי אַעְדִּי אֲבוּהָא יָתְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאִין יִבְטַל אִיבָהָא יָתָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע אוֹ לָא אִתְכַּוֵון לְקַיְימָא וּבַטֵיל בָּתַר דְיִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וְאֵיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יִתְקַיְימוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרוּם בָּטֵיל אָבוּהָא יָתָהּ מִן רְשׁוּתָא דְנִדְרָא: |
רש"י
"ויי' יסלח לה" - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והיא עוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר ואם המופרין צריכין סליחה קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי)
מפרשי רש"י
ואם תאמר, מה ראיה דהנאה זו - הפרה היא, אדרבה, משמע דאינו הפרה, דכתיב (ר' פסוק ט) "יניא אותה אישה והפר לה", משמע דהנאה בלחוד והפרה בלחוד. ויש לומר, שפירוש הכתוב "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה", ובזה "הפר נדרה". ומדכתיב 'בזה הפר נדרה', שמע מינה שמה שכתוב "יניא" הוא גם כן הפרה. ואם פירוש "יניא אותה" וגם "הפר את נדרה", אם כן לא נזכר בכתוב שהפרתו הפרה:
[טז] במה הכתוב מדבר באשה שנדרה וכו'. קשה, דקאי בנערה, ואמר שהכתוב מדבר 'באשה שנדרה בנזיר', הוי ליה למימר 'בנערה שנדרה בנזירות'. תירץ הרא"ם, דהכי פירושו, דאי לאו קרא שכתב "וה' יסלח לה" באשה לקמן (פסוק ט), לא הוי מפרשינן ד"הנאה" זו הפרה, דהוי קשיא לן, דאם היפר לה הנדר - אם כן למה צריכה כפרה וסליחה. בשלמא אי לא הפר לה הנדר, לכך בעי כפרה. ולפיכך הביא קרא דכתיב באשה (שם) "וה' יסלח לה", ואף על גב דכתיב בהדיא (שם) "והפר לה", אפילו הכי צריכה כפרה וסליחה, ואם כן גבי נערה נוכל גם כן לפרש שהפר לה, ואפילו הכי צריכה כפרה וסליחה, אחר שלא ידעה שהפר לה. והשתא לפי פירוש זה יהיה 'במה הכתוב מדבר' תירוץ לפירוש של מעלה, כלומר דהשתא דאמרינן ד"הנאה" - הפרה, אם כן "וה' יסלח לה" במה הכתוב מדבר. בשלמא אי "הנאה" לאו הפרה, לכך בעי סליחה. אבל כיון דהנאה הוא הפרה, 'במה הכתוב מדבר וכו. וקשה, דאפילו על ידי הפרה נמי, נוכל לפרש אף על גב דהפר לה אביה - כיון דנדרה הנדר, צריכה כפרה וסליחה:
ויראה מה שכתב (רש"י) דאיירי באשה שנדרה בנזיר, כי רז"ל (נזיר דף כג.) דרשו הדרש על מקרא דלקמן דכתיב גבי אשה, לכך נקט רש"י מדרש הזה כמו שדרשו רז"ל על פסוק הכתוב גבי אשה. ומה שדרשו גבי אשה ולא גבי נערה, יראה דרבותא קאמר, דאפילו גבי אשה, דהוה אמינא אף על גב שלא ידעה האשה שהפר לה - לא היתה צריכה כפרה, משום שכל אשה יודעת שאין בעלה מקיים לה הנדר, דהא נדרים גבי אשה - מומים הם, דקיימא לן (כתובות דף עב:) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, תצא בלא כתובה, כמו גבי מומין (שם), משום דבעון נדרים בנים מתים (כתובות דף עב.), והוה אמינא דמסתמא מיפר לה, קא משמע לן דאפילו הכי בעי כפרה, וכל שכן גבי נערה:
ועוד יש לתרץ, דודאי לא נוכל למילף מנערה, דהוה אמינא דבעי כפרה, שלא היה לה לנדור, דשמא יפר האב את נדרה, ולא יקום הנדר. אי נמי, אפילו אם הפר לה האב עדיין צריכה כפרה וסליחה, כיון שעוקרת הנדר. אבל באשה לא נוכל לומר דצריכה כפרה משום דלא היה לה לנדור, או שאפילו הכי צריכה כפרה כיון שעוקרת הנדר, דאם כן לא היה הבעל רשאי להפר נדרה, כיון שגורם לה חטא שצריכה כפרה. בשלמא גבי נערה נוכל לומר דאין הכי נמי, דאסור להפר נדרה לכתחלה, אלא דקרא קאמר "ואם הניא", שעשה זה והפר את נדרה, שכן משמע לשון "הניא". אבל אצל אשה כתיב (פסוק ט) "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה", משמע לכתחלה יניא, דלא כתיב לשון עבר, דמוכח שיש לו רשות להפר:
ואם תאמר, ולמה לא כתב לשון לכתחלה אצל נערה. ויש לומר, דאין דרך לכתוב הכתוב כך בלשון לכתחילה, שאחר שלא ידעינן שהנאה מבטל הנדר, איך יאמר 'אם יניא', דמשמע שהוא מכוין לבטל הנדר, והרי לא ידעינן שמבטל ההנאה את הנדר. ולכך כתב בלשון עבר, שכך נעשה שהניא אביה אותה, שכך אירע שאמר 'מופר לך הנדר' (נדרים דף עז:). אבל לקמן (פסוק ט), שכבר כתב (כאן) כי ההנאה מבטל הנדר, אמר שפיר שאם יניא כדי שלא יהיה הנדר מקוים - הוא מופר, שכבר כתב בפרשה שלמעלה (כאן) שההנאה מבטל הנדר. כך יראה:
[יז] ואם המופרין וכו'. נראה שהוצרך לזה, מפני שקשה דקרא משמע "וה' יסלח לה" בשביל שהפר האב או הבעל (פסוק ט) הנדר, כדמשמע קרא "וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה". ואי קרא לא אתיא אלא שצריך כפרה וסליחה, אם כן לא תליא במה שאביה הפירם, [ד]כל שכן אם לא הפירם שצריך סליחה וכפרה. ותירץ, דאין הכי נמי, דמכל שכן הוא, והכי קאמר קרא, שצריכה סליחה וכפרה אף על גב כי אביה הפירם, ומכל שכן אם לא הפיר אותם האב שצריכה סליחה וכפרה. ואם תאמר, ומאי בא לאשמועינן, וכי לא ידעינן דאם לא הפר לה האב דבעי כפרה. ויש לומר, דכך פירושו של קרא, דאם המופרין צריכין כפרה, כל שכן שאינם מופרין כמה קשה חטא שלה, דודאי הרבה והרבה יש. והכתוב מגיד לך שהחטא של אותם שאינם מופרים שהוא גדול:בד"ה ואם הניא כו' כלומר כו' פי' ולמעוטי אם אמר אי אפשי בנדר שנדרת או אין כאן נדר או מותר לך בכל ג' גווני אינו מועיל אלא בלשון הפרה וק"ל מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַה' יִסְלַח לָהּ – בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְעוֹבֶרֶת עַל נִדְרָהּ וְשׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים; זוֹ הִיא שֶׁצְּרִיכָה סְלִיחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּפָר. וְאִם הַמּוּפָרִין צְרִיכִין סְלִיחָה, קַל וָחֹמֶר לְשֶׁאֵינָן מוּפָרִין (ספרי שם; קידושין פ"א ע"ב).
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:
"ז "לאסר אסר על נפשו, ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם נדרים אינם חלים על ל"ת:
"ח "לא יחל דברו, אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יחל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יחל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוא כנדרי טעות ונעקר ממילא:
"ט "לא יחל דברו, וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפל"ט "מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף
כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
וה' יסלח לה - הרי שנדרה ובטלה בלבה, והלכה ועשתה מזידה; מנין שצריכה סליחה? ת"ל וה' יסלח לה. והרי דרבים? ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכים סליחה - ק"ו לנדרים שאינו מופרים. והרי דברים ק"ו: למה הדבר דומה? למתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה. ומה אם מתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה, ק"ו למתכוון לאכול ואכל:
כי הניא אביה אותה - ואם הפר האב - מופר ואם לאו - אין מופר. אמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר, שומע אני יהיה מופר? ת"ל כי הניא אביה אותה. אם הפר האב - מופר, ואם לאו - אין מופר. אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא בתו נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה; שומע אני יהיה מופר? ת"ל ואם הניא אביה: אם היפר אביה - מופר, ואם לאו - אינו מופר, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו: