מ"ג איכה ד כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות איכה


<< · מ"ג איכה ד · כ · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רוח אפינו משיח יהוה נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהֹוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃

תרגום (כל הפרק)

מלכא יאשיהו דהוה חביב לנא כנשמת רוח חיין דבאפנא והוה מתרבי במשח רבותא דיי אתחד במיצד חבוליהון דמצראי דהוינא אמרין עלוהי בטלל זכותיה נחי ביני עממיא.

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"משיח ה'" - הוא יאשיהו, כמו שנאמר: (דברי הימים ב לה כה) "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ".

"בשחיתותם" - בגומות שחפרו.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

בשחיתותם - כמו בשחתם נתפש (יחזקאל יט ד).

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

"רוח אפינו" וכו'. אמר עוד היתה גרמת רעתנו, הלא הוא העדר הצדיק הוא יאשיהו, כי בו חסינו לומר בצלו נחיה. ולא עוד היתה רעתנו, כי אם שהראה יתברך השגחתו כי אין לבטוח בגוי לא יושיע הוא פרעה ועמו, כי הלא "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" של גוי לא יושיע הוא פרעה נכו וחילו, ואיך אחרי מות יאשיהו היינו עוד בוטחים בגוי הרע ההוא:

או מעין זה, שאומרים אנו בני ישראל, הלא האשמנו את עצמנו לומר שהיה גוי לא יושיע ואליהם צפינו ובטחנו בם. ולמה קראנוהו לא יושיע, הלא הוא כי הנה "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" של הגוי ההוא, ואיך יושיעונו אם הם למודי הרע אותנו, שלכדו את "אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים":

או יתכן שעודם מדברים על חטאת נביאיה אשר נמשך עניינם עד כה בדרך הראשון, ומוסיף ואומר הנה לא לבד נלכדנו אנחנו המון העם בשחיתות חטאת נביאי השקר, כי אם אשר בערכנו היה כנשמה ואנו הגוף, שהיה "רוח אפינו" כמה דאת אמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, גם הוא "נלכד בשחיתותם". והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א נג), כי איך נהרג יאשיהו, כי בעבור פרעה נכו דרך ירושלים בחילו אל מקום אחר, יצא עליו יאשיהו באומרו (ויקרא כו ו) וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום (תענית כב ב). כי הוא חשב שהיו ישראל כלם צדיקים, כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ, והיו להם פסילי הבליהם אחר הדלת, ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליהם נכרים בין הדלת והקיר. ועולה על רוחו כי ביערום, ובצאתו היו סוגרים הדלת ומתגלים ומשתחוים להם. והלא אם היו שומעים את ירמיה היו מבערים הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה', אך שומעם אל נביאי השקר, גרם עשותם העורמות ההם והחזיקם בטעותם הרע. נמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו. אשר אמרנו, כי אין צריך לומר בירושלים, כי אם היינו יוצאים והולכים בקרב הגוים עד שם יגיע צל זכותו להסתופף בו לחיות, מה גם עתה בעיר אלהינו ירושלם אשר הוא יתברך שוכן בתוכם:

<< · מ"ג איכה · ד · כ · >>