לבוש יורה דעה קנז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD157

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קנז | >>

סימן קנז בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

על איזו עבירות יהרג ואל יעבור
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קנ"ז.

נמנו וגמרו רבותינו ז"ל שעל כל עבירות שבתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה אם ירצה יכול לעבור עליהם ואל יהרג, ד"וחי בהם" אמרה רחמנא ולא שימות בהן.

מיהו אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג – רשאי. ולא אמרינן שמתחייב בנפשו הוא כיון שכוונתו לשם שמים, שהגוי מכוין להעבירו על הדת והוא מוסר עצמו לשמים – הרי הוא בכלל חסידי ישראל וממקדשי שמו יתברך. וכל שכן אם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, שרשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ליראה את השם ולאהבתו בכל לבבם ובכל נפשם.

ואם אינו רוצה להחמיר על עצמו ליהרג, ויוכל להציל עצמו בממון – חייב לתת כל אשר לו ולא יעבור; ד"וחי בהם" אמרה תורה, כלומר: שאינו חייב למסור חיותו בשביל המצוה, אבל ממונו – חייב למסור כל אשר לו ולא יעבור אפילו מצוה קלה שבתורה אם יכול להציל עצמו בממון.

מיהו במקום שאמרו ז"ל: כל מקום שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון – לא הטילו עליו למחות אלא כשיכול למחות ולא יבוא לו ממנו היזק ממון מזה. אבל יש חשש היזק והוצאות ממון מתוך ההמחאה – אין צריך למחות, ואין צריך להוציא ממונו על זה. וטעמא דמסתבר הוא: שאם הוא יתן כל אשר לו כדי שימחה ביד אחרים, היום או למחר יחזרו לסורם ומה תועיל המחאתו?

והא דאמרינן בכל שאר העבירות שיעבור ואל יהרג – היינו בצנעה, וכמו שאמרנו דליכא קידוש השם בכך. אבל בפרהסיא דאיכא קידוש השם אם יהרג – יהרג ולא יעבור אפילו במצוה קלה; כגון שהגוי ירצה לכופו לשנות ערקתא דמסאנא, להעבירו על הדת בכך – יקדש השם ויהרג ואל יעבור, דכתיב: "ולא תחללו את שם קדשי" וגומר "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ואין "פרהסיא" בפחות מעשרה בני ישראל, דילפינן "תוך"-"תוך" לגזירה שווה: כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם גבי מרגלים "הבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן גבי מרגלים היו עשרה דיהושע וכלב לא היו עמהן בכלל והיו כולן בני ישראל, אף כאן "ונקדשתי בתוך בני ישראל" דווקא כשיש עשרה, וכולן בני ישראל. אבל אם יש פחות מעשרה בני ישראל, אפילו יש שם הרבה גוים ותשעה יהודים – אינו צריך ליהרג בשביל קידוש השם, אלא יעבור ואל יהרג אם ירצה.

וכל היכא דאמרינן "יהרג ואל יעבור", במה דברים אמורים? שהגוי מכוון להעבירו על דת. אבל אם אין הגוי מכוין אלא להנאתו, כגון שיאמר לו "בשל לי קדרה בשבת", דלהנאת אכילתו הוא עושה וכיוצא בזה – מותר אפילו בפרהסיא. ואפילו להחמיר על עצמו אינו רשאי, דחובל בנפשו הוא, שאין קידוש השם בזה אם יהרג.

ואם הוא שעת השמד על ישראל לבדם רחמנא ליצלן, אפילו לשנות ערקאתא דמסאנא, שאינו אלא מנהג יהדות בעלמא, ואפילו נראה דלהנאתו עושה – יהרג ואל יעבור, דכיון דאותו פעם שעת גזירת השמד הוא בר מינן – וודאי כל מה שעושין אין כוונתם אלא להעבירם על דת; וכדי שלא ירגילו הגוים חס ושלום להאריך הלבבות ולהפר התורה ולבטלה – יהרג ואל יעבור.

וכל זה דווקא אם רוצים להעבירו על מצות לא תעשה, שאם יעבור עליו יעשה מעשה עבירה בידים ויעבור על התורה. אבל אם גזרו שמד שלא לקיים מצות עשה – אין צריך לקיימה ושיהרג; שכיון שבקיום גזרת השמד אינו עובר על התורה בידים אלא ב"שב ואל תעשה" – יכול לישב בטל לקיים גזירתם ושלא לעשות המצוה. ועוד: שהרי הם יכולים לבטלה ממנו בעל כרחו, כגון שיניחוהו במשמר שלא יוכל לעשות שום מצוה, או שיקחו ממנו ציצית ותפילין ויתבטל המצוה מאליה; הלכך תיבטל ואל יהרג.

מיהו גם בזה אם ירצה להחמיר לקיימה, אף על פי שיודע שיהרגוהו – הרשות בידו; ואינו נקרא "חובל בנפשו", כי וודאי גם זה חסידות ויראת שמים וקידוש השם הוא.

וכל זה בשאר עבירות. אבל בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד, ואפילו אין הגוי מכוין אלא להנאתו – יהרג ואל יעבור. וכולהו ילפינן מקראי.

עבודה זרה, דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך" וגומר. פירוש: שלא תמירנו בעבודה זרה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ומקשינן: אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך"? ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"? לכתוב המסתבר טפי וליתי האידך בקל וחומר? אלא אשומעינן: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר "בכל נפשך". ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר "בכל מאדך". כלומר: תהא אהבתו חביבה עליך יותר מכל החביב לך – הרי עבודה זרה.

גילוי עריות ושפיכות דמים דכתיב: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". וכי מה למדנו מרוצח? כלומר: מה למדנו מרוצח כאן לפטור את האונס, דקאמר לך קרא "אין לנערה חטא משפט מות, כי כאשר יקום איש" וגומר, דמשמע כי היכי דהתם אונס פטור הכי נמי היא פטורה? ומה נלמד מהתם, כיון דכתיב בפירוש "אין לנערה חטא משפט מות" אם כן "כי כאשר יקום" למה לי? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא אף למד, כלומר: תרווייהו הוקשו להדדי. מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו דכתיב "ואין מושיע לה", מכלל הא יש מושיע בכל מה שיוכל להושיע לה יושיע לה, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח: מה רוצח יהרג ואל יעבור, שאם אומרים לו "הוי רוצח והרוג את הנפש, ואם לאו הריני הורגך" – יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תיהרג ולא תעבור; הרי גילוי עריות מרוצח נלמד, דנערה המאורסה בכלל גילוי עריות הוא.

וכי תימא: רוצח גופיה מנלן? סברא הוא: דמי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי. פירוש: סברא הוא שאם אומרים לו "הרוג את הנפש, ואם לא הריני הורגך", אומרים תיהרג ואל תעבור, דמי יודע שיהא דמא דידך חביב ונראה ליוצרך יותר מדם חבֵרך? דהא דאמרה רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם", היינו משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל. והכא נמי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמת ישראל, למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבֵרו? לכך אומרים לו "תיהרג ואל תעבור", שאם אתה תהרוג את חבֵרך איכא תרתי לריעותא: איבוד נשמת חבֵרך שהיא יקרה בעיני השם יתברך כשלך, וגם אתה תדחה מצות קונך שאמר "לא תרצח". אבל אם תיהרג אתה ליכא אלא חדא ריעותא: איבוד נשמתך. והוא לא יעבור על מצות קונו בזה שהוא לא יעשה לך כלום. לפיכך תיהרג אתה ולא תעבור מצות בוראך, דעל זה לא נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם.

ובאלו השלושה אין לחלק בין שעת השמד לשלא בשעת השמד, ובין בצנעה לפרהסיא, ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן; דאלו השלושה לאו משום חילול השם אסירי אלא משום חומר עצמן. הלכך בכל ענין אסירי.


וכל זה דווקא כשאומרים לו לעשות מעשה כנגד התורה – יהרג ואל יעבור. אבל אם אין אומרים לו לעשות מעשה, כגון שאונסין את האשה לבוא עליה, שהיא אינה עושה מעשה דקרקע עולם – היא אינה חייבת לתת עצמה להורגה אלא היא תהא מושכבת והבועל יעשה מעשה. וכן באיש שהוא כבר מקושה ועומד, ורוצים לתקוע אותו בערוה – אינו חייב ליהרג. וכן אם אומרים לו "הנח להשליך עצמך על התינוק ויתמעך התינוק ויהרג" – אינו צריך ליהרג, שהוא אינו עושה כלום.

אבל לעשות מעשה, כגון שאומרים לאשה "הביאי ערוה עליך" – תיהרג ואל תעבור. וכן האיש שאינו מקושה, ואומרים לו "הנח לתקוע אותך בערוה" – יהרג ואל יעבור; דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה, שאין קישוי אלא לדעת, ומה שהוא מתקשה הוי מעשה.

וכל איסורים הנוגעים בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בהם מיתה אלא לאוין בעלמא – כולם בכלל השלושה הם, וצריך ליהרג ולא לעבור בהם; חוץ מלאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", דאף על גב שהוא נוגע בהן, מכל מקום הוא כולל כל העבירות ואין אומרים בו יהרג ואל יעבור. אלא כמו שאר עבירות הוא, ויעבור ואל יהרג אפילו בדבר הנוגע באלו השלוש עבירות, דמגו ד"וחי בהם" קאי עליו בשאר עבירות, קאי נמי עליו בהנך.

גוי הבא על בת ישראל לאו בכלל עריות הוא. דאי פנויה ובזנות, גזירת בית דין של שם הוא. ואי דרך חתנות, מ"לא תתחתן בם" נפקא. דמשאר עבירות הוא ולא מכלל גלוי עריות, אלא אם כן היא אשת איש – היא בכלל גילוי עריות כמו בישראל. וכן ישראל הבא על הגויה בכלל גילוי עריות הוא, דהא מחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו, ומחייבי כריתות נמי קחשיב ליה קרא, דכתיב: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" וגומר.


גוים שאמרו לישראלים "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לא תתנו נהרוג כולכם" – יהרגו כולם ולא יתנו שום אחד מהם, דלאו כל כמינייהו לברור איזה מהם שירצו. אבל אם ייחדו הגוים אחד מהם ואמרו "תנו לנו את זה ונהרגנו, או נהרוג אתכם" – יש אומרים יתנוהו ולא יהרגו כולם. וראייה משבע בן בכרי, שמסרוהו בני העיר להציל כולם. ואפילו אינם אלא שלושה וייחדו הגוים אחד מהם – מוטב שיהרג אחד ולא יהרגו רבים או אפילו שנים.

ואולי אפילו אינם אלא שנים, ואמרו לאחד "מסור לי חבֵרך או אהרגך", אם הוא גבור ממנו יכול למוסרו? ולא דמי לאומרים לו "הרוג חבֵרך או אהרגך" דאמרינן "יהרג ואל יעבור"; דהתם הוא צריך לעשות מעשה הרציחה ולעבור על מצות קונו שאמר "לא תרצח", ואמרינן "מאי חזית דדמך סומק טפי..." וכדפרישית לעיל. אבל הכא אינו עושה מעשה הרציחה אלא המסירה לידו.

ויש אומרים אפילו בכי האי גוונא, ואפילו רבים – אינם רשאים למוסרו. ואף על פי שייחדוהו לומר "תנו לנו את זה" – יהרגו ואל ימסרוהו. ומעשה דשבע בן בכרי שאני, דשבע בן בכרי חייב מיתה מדינא הוה, דמורד במלכות בית דוד הוה. ולפי זה הוא הדין אם היה זה שתבעו חייב מיתה למלכות – מוסרין אותו להם. אלא שאין מורין להן לעשות כן, שאינו מידת חסידות.

וכן הדין בנשים שאמרו להם גוים "תנו לנו אחת מכם ונטמאנה" – יטמאו כולם ולא ימסרו אחת מישראל. ואם ייחדוה הוי דינא כדלעיל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

כל מקום שאמרנו "יהרג ואל יעבור" ועבר ולא נהרג, אף על גב שחילל את השם ועבר על לאו ד"לא תחללו" וגומר, ועל עשה ד"ונקדשתי" וגומר – אין עונשין אותו לא במלקות ולא בשום עונש אחר, דאנוס יחשב ופטור מהכל. דאונס רחמנא פטריה, דכתיב: "ולנערה לא תעשה דבר".

במה דברים אמורים? שלא היה יכול למלט נפשו. אבל אם היה יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה – הרי זה נקרא עובד עבודה זרה במזיד; ונטרד מן העולם הבא, ויורד למדרגה התחתונה שבגיהנם.

סעיף ב[עריכה]

אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו, שכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הסכנה מותר, כיון שאינו אומר בפירוש שהוא גוי הוא אינו עושה שום הודאה באלהותם אלא שהם מטעים נפשם ואינם מכירים אותו, ואפילו כלאים מותר ללבוש כדי להציל עצמו. ואע"פ שאסור לומר שהוא גוי מכל מקום יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפי, שהגוים יבינו שהוא אומר שהוא גוי והוא כוונתו לדבר אחר ואינהו דמטעי נפשייהו, וכן כל כיוצא בזה שיוכל להטעותם שהם יסברו שהוא גוי מותר דאינהו אטעי אנפשייהו. וכן בדרך זו בעריות מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש, אם תוכל אשתו לבוא אליו להטעותו באופן שיסבור שבא על הערוה שרי. וכל זה דווקא במקום שיש בו סכנה, אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי גוים כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור המכס או כדומה לזה, אסור לעשותו שמציל ממונו בעבודה זרה, וזה לא התירה התורה.

סעיף ג[עריכה]

במקומות שהגוים נוהגים קלון בבתי עבודה זרה שלהם, שכל מי שיברח לשם אפילו הוא חייב מיתה ניצל ואין ממיתין אותו – מותר לישראל לברוח לשם להציל עצמו; שאין זה נהנה מעבודה זרה מחמת שמודה שיש בה ממשות, רק שהם בטעותם ושקרותם אינם רוצים להמיתו משום כבודה והוא אינו עושה כלום הודאה בה.

מיהו בשעת השמד יש אומרים שהוא אסור; כיון ששעת השמד הוא הם יאמרו מפני שמודה בה ומקיים גזירתן יניחוהו, והוי כעובר על דת שעושה רצונם. עיין לעיל סימן ק"נ.