לבוש יורה דעה קמח
קיצור דרך: LEV:YD148
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קמח | >>
סימן קמח בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
סעיף א[עריכה]
כבר כתבנו בלבוש התכלת סימן קנ"ו שמן הדין היה לנו ליזהר שלא להשתתף ולהתעסק עם הגוים, דשמא יתחייב לו הגוי שבועה וישבע בשם אלהיו, והרי זה עובר משום "לא ישמע על פיך". אלא שאין העולם נזהר בזה, מפני שהוא דבר שאי אפשר לעמוד בו.
מכל מקום אמרו חכמינו ז"ל: שלושה ימים לפני אידיהם, מלבד יום האיד – אסור לשאת ולתת עמהם; שמא יתהנה או ירויח הגוי במשאו ומתנו עמו, וכיון שהוא כל כך סמוך ליום איד שלו – אזיל ומודה ומשבח לעבודה זרה על זה ביום האיד שבא לפניו. והרי זה הישראל שנשא ונתן עמו – גרם לייקר שם עבודה זרה, ועובר משום "לא ישמע על פיך". לפיכך אמרו: שלושה ימים לפני חג איד של עובדי עבודה זרה אסור, בין ליקח בין למכור להם דבר המתקיים, מפני שהגוי שמח בו בדבר המתקיים בין במכירה בין בקנייה. בקנייה הוא שמח על החפץ שבידו, ובמכירה הוא שמח על המעות שבידו, ואזיל ומודה לעבודה זרה ביום איד שלו הסמוך.
ודבר שאינו מתקיים, כגון ירקות ותבשיל – מותר למכור להם עד יום אידם, שאין הגוי שמח בו כל כך, כיון שלא יתקיים בידו שהולך לאיבוד, ולא אזיל ומודה. אבל לקנותו מהם – וודאי אסור, דאזיל ומודה שמכרו ולא הופסד בידו, וגם המעות הם בידו.
וכן אסור להשאיל לו כליו, ולהלוותו מעות בלא ריבית, דאית ליה הנאה ורווחא מזה. גם לשאול ממנו וללוות ממנו, בין בריבית בין בלא ריבית – אסור, דחשיבא ליה מילתא שהישראל צריך לו, ומתהני ביה ואזיל ומודה. אבל להלוותו בריבית מותר, מפני שהוא מצער שצריך ליתן לו ריבית.
ואסור לפרוע לו חובו בין בשטר בין שלא בשטר, דמתהני הגוי ושמח שנפרע חובו, אף על פי שהיה לו שטר עליו. וכן אסור ליפרע מהן מלוה בשטר או על המשכון, מפני ששמח הגוי שנפטר מחובו ואזיל ומודה. אבל מלוה על פה – מותר ליפרע ממנו אפילו ביום איד שלו, מפני שהוא כמציל מידו.
והאידנא שידם תקיפה עלינו – אפילו מלוה בשטר מותר ליפרע מהם, דחשוב כמציל מידם. וכן אפילו מלוה בריבית, שהגוי נותן לו ריבית לישראל, ואפילו יש לו משכון ביד – מותר ליפרע מהם, שמפני שידם תקיפה עלינו בקל הם מעלילים עלינו ומפקיעים אפילו מלוה בשטר. ואפילו משכון ביד הם מפקיעים ומוציאין מידינו, והוי הכל כמציל מידם.
מיהו יש אומרים: הני מילי במשכון שהלוה עליו בריבית הם מעלילין להוציאו, אבל משכון בלא ריבית אין נפרעין אפילו האידנא, שאין מעלילין כל כך להפקיעו. ואדרבה שמח, ואזיל ומודה שפרע חובו והוחזר לו משכונו.
סעיף ב[עריכה]
עבר ונשא ונתן עמהם, מה שנשא ונתן עמהם ביום חגם – אסרו בהנאה, ומה שנשא ונתן עמהם בשלושה ימים לפני חגם – לא אסרו בהנאה.
סעיף ג[עריכה]
כבר כתבנו דשלושה ימים שאמרו הם מלבד יום האיד. לפיכך אם היה חגם של אותן הגוים שלושה או ארבעה ימים, כל אותם הימים הם כיום אחד. וכל אותן הימים אסורים עם שלושה ימים שלפניהם.
סעיף ד[עריכה]
במה דברים אמורים דשלושה ימים שלפני אידיהם אסורים? בארץ ישראל, שאדוקין הם מאוד בעבודה זרה.
אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד, שגוים שבחוץ לארץ אינם עובדים עבודה זרה הם, שאין אדוקין בה כל כך, לפיכך הקילו בהן. ולא רצו להחמיר, מפני שאין אנו יכולין להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבים ופרנסתינו מהם. ועוד: משום יראת האיבה שיהיה להם עלינו מחמת זה שאנו מרחיקין מהם כל כך.
סעיף ה[עריכה]
אסור לשלוח דורון לגוי ביום חגו, דאזיל ומודה, אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה.
וכן גוי עובד עבודה זרה ששלח ביום חגו דורון לישראל – לא יקבלוֹ ממנו, שהגוי מתהני בו שקבלו ממנו ואזיל ומודה. ואם חושש לאיבה – יקבלנו ויזרקנו בפניו לבור או למקום האבד כלאחר יד, שלא ירגיש הגוי שמדעתו השליכו ויהיה לו איבה. ומכל מקום יעשה זה בפניו, שיראה הגוי שאבד ממנו, ולא ישמח בקבלתו שהרי רואה שלא נהנה בו.
סעיף ו[עריכה]
אין נקרא "יום איד", ליאסר שלושה ימים לפניו בארץ ישראל ובחוץ לארץ יום חגם לבדו, אלא יום שהוא קבוע לכל המדינה העובדים אותה עבודה זרה, ועושין אותו בכל שנה ושנה.
ומיהו אם הוא יום קבוע – אסור אפילו אינו עיקר האיד שהחזיקו על שם אלוה שלה, אלא הוא הדין שאר האידים שהחזיקו בהן על שם שאר הקדישים. ואפילו יום שמתכנסין בו הגוים להעמיד להם מלך, ומקריבים ומקלסים לאלהיהם – "יום חגם" נקרא, והרי הוא כשאר חגיהם, דבכולהו אזלו ומודו לעבודה זרה.
סעיף ז[עריכה]
וגוי שעושה חג לעצמו ביום שנולד בו, ויום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורין, ויום שעשה משתה לבנו וכיוצא באלו, שהוא לבדו או הוא וסיעתו אזלי ומודו ומקלסי לעבודה זרה על הדברים הללו שאירעו לו – אינו אסור אלא אותו האיש בלבד, ואין אחרים נאסרו עמו, ואותו היום בלבד אפילו בארץ ישראל.
סעיף ח[עריכה]
ואפילו ביום הקבוע לכולם, ובא משנה לשנה – אין יום החג אסור אלא לאותן הגוים העובדים בו ביום לאותה עבודה זרה בלבד.
אבל שאר גוים שאין עובדים לאותה עבודה זרה, אלא ששמחים עמהם ואוכלים ושותין ומשמרים אותו גם כן, או מפני מנהג או מפני כבוד המלך שהמה עבדים לו ומשום כבודו הם חוגגים עמו ביום אידו, אבל הם אינם מודים בו – הרי אלו מותרים לשאת ולתת עמהם, שהרי הם אינם מודים לעבודה זרה זו.
סעיף ט[עריכה]
אסור ליכנס בבית הגוי עובד עבודה זרה ביום חגו וליתן לו שלום, מפני שהגוי נהנה ושמח בזה, וחושב שלכבוד יום חגו עושה כן ואזיל ומודה. ואם מצאו בחוץ – מותר; רק לא יראה לו פני כבוד ביותר, אלא יאמר לו בשפה רפה ובכובד ראש.
סעיף י[עריכה]
מן הדין היה אסור ליתן שלום לגוי, מפני שהשלום שמו של הקדוש ברוך הוא, ולא יטיל שם שמים על הגוי.
אבל אמרו חכמינו ז"ל: מותר לשאול בשלומן מפני דרכי שלום. אבל אמרו דסגי בפעם אחת. ואסור לכפול לו שלום לעולם, כדי שלא להזכיר עליו שם שמים שתי פעמים.
לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל הגוי ויצטרך לכפול לו; שכשישאל הגוי בשלומו יצטרך להשיב לו שלום, ואחר כך יצטרך הוא לחזור ולשאול בשלום הגוי גם כן לומר "שלום עליך", שכן הוא מנהג העולם בדרך ארץ.
סעיף יא[עריכה]
גוים ההולכים לחגם למרחוק, בהליכה אסור לשאת ולתת עמהם משום דאזיל שם ומודה. ובחזרתם מותר, דמאי דהוה הוה.
והוא שלא יהיו נקשרים וקבוצים חבורות חבורות יחד. אבל אם הם בחזרה קשורים וקבוצות חבורות חבורות, אף בחזרה אסור לשאת ולתת עמהם, שמתוך שהם עדיין קשורים וקבוצים יחד – ניכר הדבר שדעתם לחזור שם שכן דרכם ובחזרתם יודו להם.
וישראל ההולך עמהם לחגם בהליכה – מותר לשאת ולתת עמו; דאף על גב דוודאי לא שפיר עביד שהולך עמהם, אמרינן דילמא הדר ביה בדרך ולא אזיל ומודה.
ובחזרה אסור, דכיון דאביק ביה מיבק. כלומר: כיון שהרגיל עצמו להתחבר בה, וודאי דעתו לחזור וללכת שם ובחזרתו יודה לה.
ואם ישראל משומד הוא – אסור בין בהליכה בין בחזרה; דאביק בה יותר מגוי, דאזיל ומודה לה בהליכתו וגם בחזרתו, ובוודאי דעתו לחזור ויודה בחזרתו.
סעיף יב[עריכה]
יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים אלא בזמניהם, שהיו הגוים אדוקים בעבודה זרה והיו יודעים בטיב עבודה זרה לעובדה. אבל גוים שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם, ואינם יודעים בטיב עבודה זרה. לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם, ולהלוותם וכל שאר דברים – מותרים. ואפילו נותנין המעות לכהנים – מותר, שאין עושין מהן תקרובות לעבודה זרה או נוי לעבודה זרה, אלא הכהנים עצמם אוכלים ושותים בו.
ועוד: דאית בזה משום איבה אם נפריש עצמינו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם, ועיקר פרנסתינו מהם שאנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, ואם היינו פורשין מהם ביום אידם – היה לנו איבה גדולה מהם, עד שלא היינו יכולין לעמוד.
לפיכך אם נכנס לעיר ביום חגם ומצאן שמחים – שמח עמהם, שאינו אלא כמחניף להם שלא יטילו עליו איבה. ומכל מקום בעל נפש ירחיק עצמו מלשמוח עמהן, אם יוכל לעשות שלא יהא לו איבה בדבר.
וכן אם שולח דורון לגוי בזמן הזה ביום חגם שאחר ניטל, שקורין לו בל"א נייאר יאר, רצה לומר "שנה חדשה", והם יקחו להם לסימן טוב כשישלחו לו דורון ביום זה ושמחים בו, אם אפשר לו לישראל לשלוח הדורון מבערב קודם שתתחיל חגם והשנה החדשה – יעשה כי יהיה בטל סימנו. מכל מקום אם אי אפשר לשלוח לו מבערב – ישלח לו בחגא משום איבה.